איטבח אל אהוד

אולי עכשיו טל שביט יודע אם אלוהים אכן רוכב על בימוטה

טל שביט, אליל-על של חטיבות מכורים לאופנוע, הוא הנעלם היחיד בין חבריי שלעולם לא אכתוב עליו 'ז"ל', בגלל אמונתי הרוחנית שהוא, עם החיוך שלו, עדיין רוכב אי-שם, מצידה השני של הקשת.
בתקופה שערכתי את 'טורבו', טל שביט נמנה עדיין בין הכוחות הצעירים של המגזין לצד הראל ברוידא, אוהד פרנס, גיל מלמד, ד"ר רוני מנדלבוים, רם לנדס וידידיי האחרים. בימי 'טורבו' המאושרים וההרפתקניים ההם, שנותר מהם רק רמץ זיכרונות, האופנוען טל הסתכל עלינו בזלזול גזעי, כי עדיין תיעב מכוניות והתפלא שאפשר ליהנות מנהיגה בהסגר-פח, שלפי השקפתו זז רק בירידות ורק אם מצליפה בו רוח חיובית.
בגלל זיכרונות 'טורבו' אלה, התייחסתי לטל גם בפגישתנו האחרונה, בהשקה של אופנוע KTM RC8R ביד-אליהו, כאל מנהיג כת נוטרי-האופנוע, אף שבמשך השנים יחסו למכוניות התגמש.
חוץ מזה, בגלל מראהו הצעיר, דיברתי עם שביט לפי כללי הסגנון 'קשיש ממלמל את חוכמותיו לידידו הצעיר', כי עדיין ראיתי בו בחור שאחוז התלהבות ילדותית. לכן הופתעתי כשאחרי התאונה המחרידה הלשינו העיתונים שטל היה בן 56. שאלתי את עצמי אם זה ייתכן.
ואז, בפגישתנו האחרונה ביד-אליהו, עמדנו שנינו מול KTM RC8R, פֶּסֶל סאדו-מאזו דינמי (שלגביי הוא גם בר-רכיבה בערך כמו פסל), ואמרתי לטל שלצערי אין ל- KTM RC8R כפתור רחמים המתחשב בקשישים ומרסן את כוח המנוע. אם יימאס לי סופית מהחיים, אקנה לי דבר כזה.
אחר כך דיברנו על קסדות, שבאותו שבוע טל פסל את הבלתי-שלמות שבהן בגלל ענייני בטיחות, וזאת בניגוד לעמדה שלי. טענתי: אם קסדות שני-שלישים יפות לקפיצות סקי, מדוע הן אינן יאות לאופנוע עירוני, לכל הטוסטוסים ודומיהם? "כי הרוכבים לא סוגרים את הרצועות", התעקש טל, "ורק קסדה שלמה לא מאפשרת רשלנות כזו".
בימי מגזין 'טורבו' המפוארים, טל כתב את הסיסמה "אלוהים רוכב על Bimota", ואני, בתור עורך, רציתי לחלק בין המנויים חולצות טריקו הנושאות כיתוב זה, ומתחתיו חתימתו של טל. אך שביט הצנוע סירב. חלפו שנים, ורציתי לשאול אותו מדוע התנגד אז לחולצות כאלה – אך לא הספקתי.
באותה תקופה שטל היה עדיין בינינו ב'טורבו', רציתי לארגן בירידות מערד לים המלח תחרות בין מכונית לאופנוע. טל אמור היה לרכוב על סוזוקי 750R מול אלפת המרוצים שלי. זה היה אמור להיות מפגן מרשים ופוטוגני, שהרי בסיבובים אופנוע נשכב לכיוון ההפוך ממכונית. "חבל רק", אמרתי לטל כאשר ישבנו לתכנן את האירוע, "שהרגליים הארוכות שאתה הולך עליהן יפריעו לך לבצע השכבות נמוכות".
"תזמין מישהו נמוך יותר", צחק טל. "לך עם ההצעה לרוני סמדרסמן, שבהשכבות שלו מפריעים רק הרגלית והמפלט".
"אין מצב", עניתי, והזכרתי לטל את העובדה הנחרצת שבין כל אנשי האופנוע, ב'טורבו' ומחוצה לו, אני רואה בו הרוכב היחיד שהוא לא רק מושלם ברכיבה, אלא דייקן גם בכל החבילה המנטלית שסביבה, ורק איתו, כשותף למפגן, אין לי אפילו צל של חשש שההתנצחות השאפתנית לא תיגמר חלילה מחוץ לתסריט.
ישבנו אז במערכת על שרטוט המסלול, וקבענו באילו סיבובים על התוואי הנפלא הזה נמקם את עמדות הצלמים. הכול היה מוכן. החלפתי כבר צמיגים לפירלי P7 ושיננתי כל עיקול באינספור אימונים. ואז טל עצר את התלהבותי.
הוא הסביר לי שהרעיון של עימות אופנוע-מכונית, ועוד בכביש אגדתי, הוא נהדר למגזין, אך אשכרה ובלתי חינוכי, כי קוראים צעירים של 'טורבו' ירצו אולי, חלילה, לשחזר בעצמם אירוע דומה – אך לא בשעה שהכביש ריק לחלוטין לכמה רגעים, סגור לתנועה אזרחית על ידי המגזין, אלא פעיל. "אני לא מאמין שאתה מוכן לקחת אחריות על זה", אמר טל. "מה נגיד אם יקרה איזה אסון אחרי חודש-חודשיים?". הסכמתי איתו, וירדנו מהרעיון. לפעמים אני מצר על כך, לפעמים לא.
היום, כשטל שביט כבר איננו פתאום, המוות הטרגי שלו מוביל למחשבה שאם דבר כזה קורה לאדם כה קר-רוח, כה כשרוני, כה מחושב, מדויק וזהיר – זה עלול לקרות לכל אחד, זהיר ובעל דמיון פרנואידי ככל שיהיה. בגלל מותו של שביט התגלה שהמלאך הדואג לשלמותנו ומנסה לא להישאר מאחור, אינו טס לבדו מעל ראשנו. לפעמים, דמות אצילה זו, שאני מאמין בקיומה, מלווה גם במלאך המוות. נדבר בכך, טל ואני, לכשניפגש.