שואה מפוחלצת ומבושמת

כמעט שהתגייסתי למבצע העיתונאי השאפתני של מוסף 'יומן' הנוכחי, הנערך תחת הכותרת "פרס ישראל האלטרנטיבי".
"נו, למי היית נותן פרס ישראל?" שאל אותי ככה סתם סגן העורך של 'יומן', גדעון דוקוב.
"רק לעצמי", עניתי לו אינסטינקטיבית, ממש באותה אגביות שבה נשאלתי. עניתי "לעצמי" כבדיחה לא מושלמת מי-יודע-מה, ושכחתי אותה כשם ששוכחים, ובצדק, בדיחות לא מוצלחות.
הייתי שוכח גם את התקרית הזו בכללותה, לולא הצעתו הפתאומית של עורך 'יומן', אורי אליצור, להרים את הכפפה ההיתולית. "אם אדוארד מוכן לכתוב בגוף ראשון למה לדעתו מגיע לו פרס ישראל – אז בשמחה", הציע אליצור.
אך זוהי הצעה לא לעניין, בגלל התנאים לכתיבה – 400 מילה או 800 מילה – ולי יש בסך הכול איזה 100 מילה אולי, לנמק מדוע לא מגיע לי שום פרס על מאמץ אמנותי, ואפילו לא על העובדה שהצלחתי להישאר שפוי אחרי 15 שנות עבודה כבמאי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית רוממה.
אם יהיה לי בכל זאת חשק לקבל פרס כלשהו, כמו אלה שאספתי בצעירותי בקולנוע או בתחרויות ראלי – אעשה את הסרט העלילתי שאני מתכנן כעת טוב דיו כדי לקבל אוסקר.

פרא אציל

ולשם הגיוון, קצת רצינות. פרס ישראל הייתי נותן לאיש שלא רוצה להיות בכנסת, לא שייך לשום מפלגה פוליטית ולא משחק קדוש – אבל עושה עבודת קודש במלחמתו הרדיופונית הצודקת, האצילה והיומיומית ב-103 FM.
על מאמצו הבלתי מתפשר למען העניים, המנוצלים, הנכים והחלכאים, על מלחמתו בקליקות ונגד כל מה ששורץ תחת הלוגו 'הון ושלטון', ובמיוחד על הקמפיין הנמרץ שלו ליחס הוגן לניצולי השואה – מגיע לאיש הרדיו היקר נתן זהבי פרס ישראל.

שקל וחצי לכל שנת הישרדות

עברו כמה שעות, ופתאום הבנתי – שמע נא אורי, שמע נא גדעון – שבכל זאת מגיע לי אי-איזה פרס ממלכתי, לא בהכרח פרס ישראל. כי בנחישות ובגבורה, ומבלי לצאת מדעתי אפילו לרגע, צפיתי בטקס ה'יזכור' הממלכתי ביד-ושם עד תומו.
אני לא מדבר על הפומפוזיות של הטקס ברחבת המוזיאון, שתרם לה הנשיא פרס. שמעון פרס, שבגלל גילו ומעמדו הוא עד המדינה המוסמך ביותר, הקפיד להיצמד לסיסמאות מפוחלצות, ולא אמר מילה אחת על היחס המזלזל לדורותיו – בין אם תקראו לו יחס היסטורי או יחס בן-גוריוני – כלפי ניצולי השואה.
אני גם לא מדבר על הזיופים המצמררים בטקס – שנשמעו כאשר הנהלת המדינה שלנו דקלמה את המילה 'שואה' בכל קונפיגורציה לשונית אפשרית, ובו-זמנית לא התביישה להודיע על עזרה גרנדיוזית לניצולים, אחרי 65 שנות אדישות פושעת: הנחות בגובה של 80-90 שקלים בחודש על תרופות. איזו הפתעה נעימה לזקנים ההולכים ונעלמים מנופינו.
תראה, נתן זהבי, על מה לחמת. הקלה של פחות מ-100 שקלים, במדינה שבה המשכורת הממוצעת היא 8,500 שקלים.

אנטישמית, אך פרו-יהודית

אגב: ממש ביג דיל. בפולין ה'אנטישמית', שלא מקבלת פיצויים מגרמניה, ניצולי השואה היהודים החיים בה עדיין אינם משלמים על תרופות.

מסבירני שואה מקצועיים

אבל כל מה שמתרחש כאן בימי הזיכרון לשואה זה כמו מערכון 'גששים' תמים וחביב, לא יותר, לעומת מה שהרשה לעצמו השנה מוסד יד-ושם. כל מדליקי המשואות בטקס שנערך השבוע היו אנשים השייכים למכון עצמו, או קשורים באיזשהו אופן ליד-ושם, שכן הם עסוקים בהסברת השואה באופן רצוף, זה כבר שנים.
הם יודעים היטב את חוקי המיקרופון והמסרטה, ונותנים סוג של סטנד-אפ מתוחכם. הם מכירים בעל-פה כל מילה, שעליה הם חוזרים כבר 20-25 שנה. ודאי שהם אינם מספרים את השואה הפרטית שלהם בהתרגשות אמיתית כמו ניצולי שואה מהשורה. כמו אותם ניצולים תושבי העיר חולון שצילמתי לסרט דוקומנטרי.
אז, בזמן הצילומים, גיליתי פתאום דמעות בעיניהם של כל אנשי צוות הצילום שהגיעו אליי מוורשה, ולא ידעתי מה לעשות. גמרנו את הצילומים, והלכנו לשתות משהו. ישבנו עד השעות הקטנות, לא קיללנו את הגורל האכזרי ולא את הגרמנים. שתינו ושתקנו.

ידיד אמת, הספד אמת?

בכל מה ששמענו וקראנו על האסון הפולני של הנחיתה הטרגית בשדה התעופה בסמולנסק – חזר כמו מנטרה המשפט "הנשיא קצ'ינסקי היה ידיד אמת של ישראל".
אקסיומה זו, לפיה "הנשיא היה בין ידידינו החמים ביותר" ואשר שובצה שוב ושוב בנאומים הרשמיים שנשאו ראשי המדינה ובהתבטאויות של פוליטיקאים, עומדת עדיין במרכזה של כל פרשנות עיתונאית לתאונה, וכמובן פותחת וסוגרת את כל השיחות הפרטיות על הנושא.
גם רבה הראשי של פולין, מיכאל שודריך, דיבר על יחסו החם של הנשיא קצ'ינסקי למדינת ישראל וליהודים, כאשר הסביר לשליחה מהארץ, שרה ב"ק, מדוע הוא עצמו ניצל מהתאונה המצמררת של הטופולב 154M (הרב ויתר על הטיסה משום שהיא התקיימה בשבת). מישהו ברדיו אף הגדיל לעשות בכנותו את קצ'ינסקי "חסיד אומות עולם".
אינני אוהב את החזרות האינסופיות בדבר יחסו הפרו-יהודי של קצ'ינסקי המנוח, משום שמשתמע מכך שההזדהות שלנו עם הכאב הפולני העמוק זוכה לביטוי פומבי רק כגמול על יחסו של קצ'ינסקי ליהדות.

חבל על הנשיא והדיילת

לי חבל על כל אחד ואחת מקורבנות המטוס המתרסק, בלי קשר לעובדה אם הם היו פולנים פילושמיים, שבאופן טבעי מגיע להם יחס מיוחד (אך על כך מוטב לשתוק, כדי לא להיות מואשמים בזווית אנוכית צרה), או שמא הם היו אנשים שלא התייחסו ליהדות, לטוב ולרע, משום שלא היה להם קשר עם יהודים.
אני גם מתנצל שחבל לי אפילו על הנספים האנטישמים, במידה שכאלה אכן לקחו חלק בטיסה לסמולנסק. ברגע של מוות אכזרי כל כך, מאבדים פתאום מחשיבותם כל חילוקי הדעות, כל אצילות נפש או רוע.
ודאי שקשה לי להשלים עם מותו של קצ'ינסקי, אך באותה מידה חבל לי על חייה של דיילת צעירה מהעיר ביאליסטוק בשם יוסטינה מוניושקו שאהבה מטוסים, הטיסה דאונים והצטיינה בצניחה.

השניים שגנבו את המזל

את התאומים קצ'ינסקי ראיתי לראשונה בסרט הקומי 'השניים שגנבו את הירח', שצולם לפי ספרו של הפולני קורנל מקושינסקי. האחים היו בסרט בני 10-11 אולי, והפכו מיד לסלבריטאים קטנים לבושים יפה, נקיים, מיני-חוכמולוגים כאלה, מטופלים היטב בידי משפחה בעלת אמצעים.
הבטתי עליהם וחשבתי על עצמי באותו גיל, בגטו ורשה, ועל ילדים יהודים אחרים, אף הם באותו גיל, לובשי סמרטוטים, רעבים, פושטי יד ברחובות, נרדפים, שהיה להם פחות מזל מאשר לי ולאחותי, שהצלחנו לברוח מהגיהנום. יהי זכרם ברוך.

שואלים את אדוארד

גיא אלגת, בנו של צבי אלגת ז"ל: רציתי להודות לך על השורות שבהן פתחת את כתבתך על טומי לפיד. היה מרגש לקרוא עוד סיפור על אבי, ובמיוחד על תגובתך למותו.
לרגע בודד אחד נוסף הוא קרם עור וגדים בדמיוני. תודה.

תשובה: אביך היה מהאנשים המעניינים ביותר שפגשתי בארץ, כך שהזכות לכתוב עליו כולה שלי. בכל פעם שאני נכנס לבית העיתונאים ברחוב קפלן, אני עדיין מצפה לראות אותו יושב עם המקטרת מול לוח השח. הוא סיפר לי שבהיותו בן שנה-שנתיים נסע עם אמו לפולין, והם כמעט נלכדו שם בציפורני השואה. ראיתי את הדרכון של סבתך, שבו תצלום של אביך התינוק בזרועותיה.
אגב, בשיחות שלי איתו הוא הביע תדיר גאווה בך.

אבי אדר: תודה על התייחסותך לשאלתי בגיליון 26.3. לא ראיתי התייחסות המשך לנושא בגיליונות הבאים, לכן אבקש לחדד את שאלתי:
א. האם לחץ השמן בתיבת ההילוכים יורד ל-0 כאשר הגיר נמצא במצב סרק, או שלחץ השמן רק יורד לערך נמוך?
ב. גם אם לחץ השמן יורד, השמן עצמו עדיין נמצא בתיבת ההילוכים ומשמן את חלקיו הפנימיים.
ג. מכיוון שאין "יציאת מומנט" מהתיבה, הרי גם עיקר התנועה בתוך התיבה לא מתבצעת, ולכן: האם יש עדיין צורך בלחץ השמן המלא?
ד. בעת עמידה (ברמזור לדוגמה), כאשר ההילוך משולב ותנועת המכונית נמנעת בעזרת המעצור, האם אין כאן חיכוך מיותר בתיבה האוטומטית?
אגב, אני ער לעובדה שחוקית אסור לנסוע בניוטרל.

תשובה: ירידה בלחץ השמן, שהיא תוצאה של נסיעה בניוטרל (או של גרירת רכב בעל גיר אוטומטי), גורמת להתחממותה של תיבת ההילוכים האוטומטית לכל סוגיה. זוהי הסיבה העיקרית לכך שמומלץ להימנע מנסיעה בהילוך סרק.

עמיחי ומוריה: אנו זוג עם שלושה ילדים (חושבים על הגדלת המשפחה), ומעוניינים לקנות רכב יד שנייה. הסכום שיש לנו הוא באזור 8,000-9,000 שקלים.
השימוש העיקרי יהיה נסיעות בתוך קריית-ארבע, ובערך פעמיים בשבוע נסיעה לירושלים, זאת אומרת כ-850 ק"מ בחודש. אנו מעוניינים בגיר ידני, וכמובן ברכב שלא שותה הרבה עם חלפים זולים.
התלבטנו בין סוויפט לסטיישן DL, אם יש לך רעיון אחר, נודה לך.

תשובה: מניסיוני עם סוויפט ותיקה, יש סיכוי שהיא תעמוד בלוח היעדים המשפחתי, ובלבד שתמצאו כלה לא מוזנחת מדי.
רק קחו בחשבון שבנוסף לעלותה של סוזוקי, יש לשמור 2,000-3,000 שקלים בצד לצורך הכשרתה לגלגול החיים אצלכם. הכוונה היא להשקעה בחגורת טיימינג חדשה, ואולי גם בבולמי זעזועים חדשים, צמיגים, דיסקיות ברקסים, מצתים וכדומה.

לירונה מנדל: אני פונה אליך בקשר לבעיה שיש לי עם שברולט אוואו שנת 2005 בעלת גיר אוטומטי. הבעיה היא כזו:
אני מתניעה ומתחילה בנסיעה, ואז, בפנייה הראשונה שאני מגיעה אליה, אני מאיטה כדי לפנות, ובסיום הפנייה, כאשר אני רוצה להאיץ חזרה ולוחצת על הגז – הרכב לא מגיב (לא מחליף הילוך). לפעמים הוא כבה לי לגמרי, ולפעמים הוא מגמגם עד שהוא מתאפס חזרה וממשיך בנסיעה.
כבר הייתי בשני מוסכים, האחרון של שברולט, ושם עשו לרכב סריקה ממוחשבת וגילו תקלה באחד הרכיבים האלקטרונים. החליפו אותו, אבל זה לא פתר את הבעיה. התוכל לעזור?

תשובה: כנראה השתבשה התוכנה של מחשב הרכב ויש לרעננה. לא ברור מדוע תקלה זו לא התגלתה בסריקה (בהנחה שאוואו שלך נבדקה במחשב רציני, ולא באיזו עמדת בידוק ידנית).
האם נבדקו גם מנגנונים טריוויאליים, לא אלקטרוניים בהכרח, כמו אספקת דלק (שעשויה להיות לקויה עקב היסתמותו של המסנן, או עקב משאבת דלק תשושה), או מצתים וחוטי הצתה שפג תוקפם?

דוד, גבעת-שמואל: בעבר התייעצתי עימך וקיבלתי תשובות שעזרו לי מאוד. ברשותי ניסאן סרנה שנת 2001, שבה אני חש מרווח בהגה (שפיל). לפי הידוע לי מדובר בבעיה במסרק ההגה.
כשפניתי למפעל המטפל במסרקי הגה, שאלו אותי איך אני בטוח שזאת הבעיה ושכדאי לקבל דיאגנוזה ממוסך. לפני שאני פונה למוסך הייתי מעוניין לקבל ממך חוות דעת אילו סיבות נוספות אפשריות קיימות למרווח כזה (לפני שייעצו לי במוסך להחליף חצי אוטו…).

תשובה: לבוחן במכון קומפיוטסט ייקח שלוש דקות לבדוק את הסיבה לתקלה. כנראה, מדובר בחיבורים רופפים במוטות ההגה.
כל הכבוד ל"מפעל המטפל במסרקי הגה", ששלחו אותך לאבחון מוסכי אף כי ידוע להם, סביר להניח, שהמסרק הוא עקב האכילס – היחידי בעצם – של דגמי ניסאן.