תסיעי אותי לקצה הנפש

מכונית היא גם פסיכולוג או פסיכיאטר. צריך רק לגלות את תכונותיה אלה, ולהרשות לה לבצע טיפול

באיילון, בין קק"ל והשלום, רוב הנהגים התרגלו לתנועה ב-120 קמ"ש וקצת יותר. אך אתמול, אלפא הוותיקה שלי גילתה זוג פורשים 911 שזזו במהירות של מרמיטה חורפת, בזו אחר זו, ועשרות משפחתומטיות עקפו אותן מימין ומשמאל ללא רגשי נחיתות לנוכח שוויין הכולל של שתי המלכות, שהוא 3 מיליון שקלים בערך.
ודאי שכמו יהודי תקני, התקרבתי כדי להציץ מיהם המצליחנים היושבים מאחורי ההגה בטילי קרקע-שקל אלה. חשבתי שאלו הם קשישים שבחרו ב-911 כתכשיט אופנתי או ככרטיס ביקור במועדון הצמרת של קיסריה, אך להפתעתי גיליתי שהפורשים מאוכלסות בסתם דמויות מן היישוב, בגיל תל-אביבי ממוצע. אין ספק שהנאת הנהיגה שלהם יונקת מהוודאות שהם יכולים אמנם ללחוץ על דוושת הגז, אך לא מוכרחים. ואולי תכליתה של הנסיעה הרגועה היא הגברת אפקט הראווה: יותר עיניים יזהו את נהגי הפורשה כשהם ישובים בכלי תחבורה אבסולוטי על פני האדמה, ויותר נפשות עבריות ימותו מקנאה.

לי לא מזיז מראה הפורשים החדשות, כי אני מעדיף את דגמי 911 (964) השייכים לגזע שלפני השימוש במנועים מבוססי קירור נוזלי. כזו הייתה 911 אחת שאחרי מפגש איתה חלמתי עליה רבות, כי התאהבתי בה אהבה נכזבת. היא הייתה שייכת לבציר סתיו 1989, ועל מסלול מרוצי הוקנהיים היא השמיעה כבר בסיבובי הסרק צליל שאינו דומה לאף אוטו. בעת נסיעה, הפכה הסימפוניה מתוצרת מנוע הבוקסר מקורר-האוויר לסערה בטהובנית, כאילו הפילהרמונית הזיעה על פורטיסימו תחת מכסה המנוע.

בנוסף לנהמה הגברית של הגברת, שהייתה נוחה כמו קרש גיהוץ, היה לה גם שיגעון פרוע שלא רוסן באף מעצור אלקטרוני והיתל בנהג שרצה לשלוט בה.

חשבתי בתמימותי שיהיה לי קל איתה, בגלל תיבת ההילוכים שלה, הזהה לתיבת ההילוכים של לנצ'יה פולביה HF שלי, עם הילוך ראשון בצד שמאל, אלינו ומול הרוורס, והילוכים שני-שלישי המתגוררים ימינה, בקו אחד. בנוסף, בניתי על ניסיוני הבלתי-קלוש עם הנעה אחורית. אך דבר לא עזר לי. פורשה עשתה בי מה שרצתה, כאוות גחמותיה, והתעללה בי ללא רחמים, כאילו הייתה משתעממת ללא ההקנטות הסדיסטיות.
אחרי כמה הקפות מסלול וכמה צלחות שהיא ביצעה כדי להשתחרר ממני, התחלתי להבין שכדי לשלוט בה, צריך לגור איתה זמן-מה. כי 911 זו לא הייתה מכונית רגילה שמתרגלים אליה מיד, כמו לאיזו משפחתית רדודת אופי. איפה! נהיגה בה הייתה דומה יותר לגלישה בסקי ולניסיון לבצע פנייה במדרון מושלג מבלי להתהפך על הפרצוף.
אך הבעלים של פורשים העכשוויות, אלו המרופדות באינספור אביזרי בטיחות וחזקות כפליים מ-911 הקשישה – שהייתה שלי במשך 3.5 שעות – לא יבינו על מה אני מדבר גם אם אצמיד לטורי זה כתוביות מנוקדות.
עד היום אני מכתת את אצבעותיי באתר הגרמניwww.mobile.de , העוקב אחר המחירים של 911 משנות ה-80-90. ושם אני מגלה שכעת אפשר להשיג פורשים אלה תמורת חופן אירו. אז למה אני לא עושה את זה ומעדיף להישאר עם זיכרונות הוקנהיים, שבהם היא התעללה בי כפי שלא עשתה אף מכונית אחרת? אפילו ב-מ-וו M3, אף היא חזקה ואף היא בעלת אותה תיבת הילוכים כמעט (עם ראשון אלינו) ואף היא נטולת (עדיין) אלקטרוניקה – התייחסה אליי באותו מסלול בכבוד, ולא נתנה לי להבין שהיא מעדיפה לארח נהגים טובים ממני.
אז למה אינני רץ לקנות 911 ותיקה כדי לקבל ממנה את המשך הטיפול הפסיכולוגי האכזרי? מדוע אני קרוב יותר לאופל ספידסטר ולמיני קופר S משופרת נוסח JCW (גלגל קומפרסור קטן יותר מהתקני, מזרקים מוגדלים, סעפת פליטה גזעית ומחשב משוגע)? למה לא פורשה?

אז הנה וידוי: ברור שלא נשאר לי הרבה זמן (בגלל גילי, בריאותי והשקפותיי הפוליטיות) כדי לגור עם אחת כזו וללמוד ממנה איך לסובב הגה בקונטרה עוד לפני שהיא תבצע היגוי יתר. כי להבדיל ממכוניות רגילות, 911 הוותיקה והגחמנית אינה מזהירה לפני בריחת זנב, אלא פשוט זזה.

אז אין לי ברירה אלא להסתפק במה שיש לי, כלומר לחזור להונדה CRX הכועסת ובצדק, ולבקש ממנה סליחה על שברגעי חולשה אני מהרהר באחרות. נשאר לי גם להיטיב עם אלפא GTV הנאמנה, האריסטוקרטית, שלפי המייל של בני דורשת לפרוש במוסך שלה רצפת שיש, ולא סתם בטון פלבאי, שבו היא מורגלת בבית.
בסיבוב הבא יהיה לי שקע-מוביל חשמלי, שיהיה גחמני בערך כמו נעלי בית. אלוהים ישמור.
e.teksty@gmail.com