שני סיפורים קצרים

איך הצטרפתי לכת קתולית, ואיך צביקה פיק הצטרף אליי

בתחילת הקריירה המוטורית שלי הייתה לי ב-מ-וו קופה 700 CS, מצוידת במנוע של אופנוע. הגרמנים, שהכינו אותה לראלי, הצליחו לדובב מהמנוע האחורי 75 כ"ס בערך, בעזרת גלי זיזים חדים ושני מאיידי דל-אורטו 40 מ"מ. זה די והותר כוח למכונית בעלת הנעה אחורית השוקלת 500 קילוגרמים בדוחק, שעשירית מהם היא משקל הנהג. לב-מ-וו שלי הייתה רק בעיה אחת, בדמותה של המתחרה שטייר-פוך 650 R, הקלה עוד יותר, ועוד נהוגה בידי אלוף אירופה סובייסלב זסאדה.
אבל אהבתי אותה בכל זאת, בגלל אופייה הממזרי והעובדה שבשנת 1962 החזקתי בתואר 'אלוף ורשה ב-1,000 סמ"ק' (כי למזלי, הבעלים של שטייר-פוך חי בקראקוב).

לא ידעתי לנהוג, אך ב-מ-וו האהובה הייתה שומרת עליי בעזרת חיבורי אקסים עשויי גומי. כל זינוק חזק וכל השתוללות היו גורמים לחיבורים אלה להתפקע, כך שבלית ברירה ריסנתי את הגעש ולמדתי ללחוץ בעדינות על דוושת הגז. זוהי דוגמה משכנעת לכך שעקב אכילס של אוטו יודע להיות מורה לנהיגה וקרש הצלה.
גרנו אז בעיר העתיקה של ורשה, והתרגלתי להביט מהחלון ממושכות על ב-מ-וו שלי, החונה לה ברחוב תחת פנס. אך הגיע החורף, והגרמנייה דרשה גג מעל ראשה. לאושרי, גיליתי כי בסמוך לביתנו שוכנת כנסייה של כת קתולית העונה לשם 'האדוונטיסטים של היום השביעי', וכי לאדוקים אלה יש חניון תת-קרקעי ענק, ריק כמעט. לא חשבתי פעמיים, ולטובת ב-מ-וו, הזקוקה למחסה בימות הקור והשלג של הגויים – הצטרפתי לפלג האדוונטיסטי כמומר טרי.

להפתעתי, הם קיבלו אותי בחמימות והתלהבות. הרי לא בכל יום נוקש על דלתותיה של כת משיחית זו יהודי, ועוד ניצול שואה. חזרתי למכוניתי כה מתנודד מצחוק ושיכור מהצלחה, עד שב-מ-וו לא זיהתה אותי וסירבה להתניע.
"מה לא עושים מתוך אהבה לכל אחד מ-700 הסמ"קים שלך!", אמרתי לגרמנייה, ותמורת קורת-הגג החמה שהשגתי לה התחלתי להשתתף במיסות של מטורפים אלו, שמעתי דרשות של כמרים ונטלתי חלק בדיונים תיאולוגיים. כך למדתי ש'האדוונטיסטים של היום השביעי' מאמינים בביאתו הקרובה של ישו ובקדושת השבת, וחלק גדול מהם דוגל בצמחונות. בשלב מסוים אף גייסתי את אשתי לחבורה פרוטסטנטית זו, למרות שהיא קיללה אותי. וכך החזקתי עד האביב.
כאשר בדירת הגג שלנו נשמע ציוץ ציפורים, הוצאתי את ב-מ-וו מהחניון וברחתי מהאדוונטיסטים כל עוד נפשי בי שפויה.

סיפור שני: פולני בטראנס

עצוב, אבל בארץ הנהדרת (שלנו) בן אדם כבר לא יכול לנסוע כמו בן אדם, אפילו ברגעים שממש בא לו. זה פשוט בלתי אפשרי, גם במקרה הנדיר שהמסכן, שהיה רוצה לנהוג כמו בן אדם ואסור לו – מחזיק מכונית המתאימה לקצת אקשן, לסופראן של הצמיגים המחליקים בסיבוב, לריח השרוף של הגומי והשמן, ולצעקות הפחד או השמחה הבוקעות מכיוון המושב הימני.
זה נשמע כמו סיפור בדים, אך היו זמנים שגם בארץ אפשר היה ליהנות מנהיגה. אני זוכר את חזרותיי מההרפתקאות התל-אביביות שלי בואכה ירושלימה (אחרי ים, כסית, מועדון השח ברחוב הירקון ועוד), כאשר בקטע הכביש שאחרי סיבוב מוצא נהגתי עם צביקה פיק הצעיר. כלומר – אני נהגתי באלפא 2.0 GT שלי, בעוד צביקה פיק, שדמה אז לשחקנית ההוליוודית הפולנייה פולה נגרי, שר לי ברדיו את אחת מיצירותיו הקופצניות.
לא אשכח את השילוב המופלא של צעקות צמיגי הפירלי P7 וקולו הפעמוני של פיק. הרגשת כאילו אתה שקוע באיזה טראנס מטמטם חושים, כאשר תפסת את עצמך נוהג לפי קצב המוסיקה של הזמר התל-אביבי, שהוא ספק גבר (כטענת ידידי דאז אורי זוהר) ספק אפרודיטה, משום שהוא היה דומה לפולה נגרי בעיניו, בתסרוקתו, בלבושו וגם בגופו, אך לא בקולו, שהרי נגרי, כידוע, כיכבה בסרטים אילמים.

קרוב לחומות ירושלים, בין האספלט ובין הסלע דמוי-הקיר, הייתה, במקום שוליים, איזו תעלה עמוקה, ובתוך תעלה זו צמחו פה ושם, זרוקי גלגלים כלפי מעלה, כל מיני מכשירי תנועה שהיו אז בשימוש אצל היהודים. איך הם נפלו לשם? תהתה אשתי, והייתי עונה לה שהנהגים שלהם נסעו לאט מדי, ולכן איבדו את הריכוז. צביקה פיק יהיה מסכן, חשבתי, אם יקרה לי בגללו דבר כזה. אני, כפולני, אשפד אותו ביער הירושלמי, הבטחתי לעצמי, אך בהמשך, כשהתקדמתי בעברית מספיק כדי להבין את מילות שיריו – גירשתי מיד את הקסטה של פיק לטובת 'הדלתות'. האמת היא שלסוג מסוים של נהיגה, פיק היה טוב יותר.
לא. לא אמשיך להפליג על גלי הנוסטלגיה, וגם לא אנסה לשחזר הלכה למעשה את זיכרונותיי ולתרגם אותם לשפת ההווה הפעיל, כי המחשבה על כך לבדה מסוגלת לעלות לי ברישיון.