העונג ועונשו

נהג שנהנה מהנהיגה הוא נהג זהיר יותר. אך במגרש הציוני קשה ליהנות מנהיגה כאשר כרישי הקרטלים נושכים בכיסך, וכאשר שותפיך לכביש הם אנרכיסטים אלימים

רוב המכתבים המגיעים למדור זה נפתחים במילות בקשה לייעוץ בקניית רכב שאמור להיות "חסכוני, אמין, נוח ומספק הנאה". להנאה יש שתי פנים. קודם כל הנאה מנהיגה, שהיא הדבר הכי חשוב לגביי, כי לדעתי רק הנאה מנהיגה מאפשרת למנוע תאונות דרכים! ואולם: לא משרד התחבורה, לא משרד התחבורה האלטרנטיבי נוסח העמותה המשונה 'אור ירוק', לא המשטרה ולא ארגונים לאומיים למניעת תאונות מתייחסים לעובדה הפרוזאית שנהג הנהנה ממלאכתו – הוא נהג טוב יותר מנהג שסובל מהנהיגה ורואה בה כורח בר-רטינה.

הרפתקה מושכלת

הנאה מהנהיגה מעודדת נהיגה מבוקרת, ומדרבנת להכיר את מערכות הרכב ולשלוט בהן. נהג הנהנה מהנהיגה אינו מתעייף מאחורי ההגה אלא דווקא נח, משתחרר מלחצים יומיומיים בעבודתו או במשפחתו או בחברה – כי הנהיגה מהווה לגביו סוג של הרפתקה. אמנם נהיגה אזרחית איננה חוויה עוצמתית כמו השתתפות בראלי, אך היא עדיין סוג של פעילות אצילה שנותנת לך להרגיש כמשתתף במעין תחרות מול אחרים. התחרות היא גם מול עצמך: מאבק על שיפור האלגנטיות של הנהיגה. אלגנטיות זו מתבטאת בספורטיביות יומיומית – כזו שאיננה זקוקה לאישורים מיוחדים של הכנסת.

לזגזג בין העולמות

נהג שנהנה מהנהיגה לומד להכיר את מערכות רכבו על יתרונותיהן ופגמיהן. הוא מתוודע אל ההיגוי והמעצורים, אל אחיזת הכביש בכל תנאי הדרך (שמשתנה גם עקב שינויים בלחץ האוויר בצמיגים) ואל אופי המנוע, המתבטא במומנט (Nm) ובהספק (כ"ס) – הכפופים לסל"ד. הנהג לומד לחיות איתם, קרי – להוציא מהמנוע את המרב. במקביל הוא לומד להסתפק במינימום דלק, מה שדורש הכרה של תיבת ההילוכים, בין אם היא ידנית או אוטומטית. רק היכרות טובה עם המנוע והגיר מאפשרת לזגזג בין הנאה מתאוצה לבין שיטת האקו-דרייבינג, המיועדת לנהג שהחיסכון הוא נר לכפות רגליו.

 לא רעב לריגושים

בנוסף לכל יתר מעלותיו, נהג שנהנה מהנהיגה הוא גם נהג זהיר. לא רק משום שהוא דואג למכוניתו ולנפשו, אלא גם משום שהנהיגה נוסכת בו סיפוק ועל כן הוא אינו מחפש ריגושים מחוצה לה. נהג כזה אינו סח בטלפון, אינו שולח סמ"ס בעת שהקמ"שים שועטים על דעת עצמם ואינו מדפדף באינטרנט – אלא עוקב אחר המתרחש מבעד השמשה הקדמית והמראות. הוא מחדד את דמיונו כדי לשער מה עשוי לקרות, ולא תולה את יהבו במכשירים זוללי-ראות.

אכן, נייד על ארבע

אלא ש"ההנאה מנהיגה" המוזכרת במכתבים שמגיעים לתת-המדור 'שואלים את אדוארד' היא גם הציפייה לסיפוק מעצם הפיכתו של כותב המכתב לנייד על ארבע. וזהו כבר סעיף בעייתי. כי בעוד את 'ההנאה מהאחיזה בהגה' אנו מספקים לעצמנו ויכולים עוד לשפר אותה בעזרת כל מיני קורסים לנהיגה מתקדמת או ספרות מקצועית או השתתפות בפורומים כמו http://www.carforum.co.il (שאני ממליץ עליו בחום) וכיוצא באלה אפיקי-עזר – הנאה מהבעלות על ארבעה גלגלים היא כבר משימה מסובכת במגרש הציוני שלנו.

לכל דבר יש מחיר!

קל לקנות, קל להיטרף

זכורים עדיין הזמנים שגם פה היה כיף להיות בעל רכב. אז נכון: בזמנים עברו היה קשה יותר להשיג מכוניות יד שנייה, כי רק באחרונה התכופף מחיר המשפחתיות המשומשות לרמה האירופית. זה קרה בעקבות פתיחת ברז הייבוא של מכוניות קטנות וזולות יחסית; ובמקביל, בעקבות זריקתן לשוק של אלפי מכוניות ליסינג שגמרו את תקופת ההחכרה בת שלוש השנים. אמנם טייקוני הליסינג אותתו שהם ישלחו לחו"ל את המשומשות שלהן, אך הם ירדו מהרעיון הזה.

ירידת מחירי המשומשות הפכה אותן מבוקשות והציבה אותן במעמד של פתרון מכובד לצד מכוניות חדשות, שהמיסוי המצטבר עליהן מגיע בארצנו ל-120 אחוזים (אליפות עולם למשרד האוצר שלנו!). הביקוש למשומשות מרחיב את מעגל הנוהגים – לשמחתם של הרשויות וקרטלים רודפי בצע, אשר שכללו את אמנות ההתעללות בנהג לדרגתה הנוכחית, המושחזת. זו שלא הכרנו מימים עברו.

בכל ענפיו, זלזליו ונימיו

הגענו למצב שהריקבון הלאומי של רדיפת בצע מטורפת פשה חופשי בכל ענפיו וזלזליו ונימיו של תחום הרכב. כך שאדם העומד לקנות לעצמו רכב כדי ליהנות מיתרונותיו הופך לקורבן פוטנציאלי, ושום זהירות לא תצליח להגן עליו מפני רודפיו המיומנים, האורבים לו בסיבוב.

1,001 מלכודות

מחירו הגבוה של הדלק מגביר את הכדאיות לזייפו, וזאת דווקא בעידן שבו מערכות הזרקה מתקדמות הפכו לסבלניות פחות משהיו כלפי בנזין, סולר וגז באיכות נפולה משרד האנרגיה אינו מתמודד עם תופעה זו, וגם לא עם העובדה שרוב תחנות הגז מספקות סחורה בלתי תקנית שעלולה לסתום את המסננים ולגרום תקלות.

ריקבון לא ייחשב כעוון

כתוצאה מהשתלטות הקרטלים הגדולים ושליחיהם על ענף הרכב, איבד הנהג את אמונו ביושרם של המוסכים ובמקוריותם של חלקי החילוף – שביניהם חוגגת תוצרת סין. תוצרת זו נחשבת באירופה כמשוקצת, אך בפלא פלאים עוברת את הצ'ק-אין של מכון התקנים. כמו למשל צמיגים מתוצרת סין, שבמדינות מתקדמות שיווקם נאסר עקב פגמים מסוכנים בבטיחות. מרחק העצירה שלהם על כביש רטוב כפול כמעט ממרחק עצירה של צמיג בעל תקן עולמי. אך בתרבות הריקבון, זה לא מפריע לאיש.

מחירון למען הברון

בסימן שאלה עומדים אצלנו גם מחירוני הרכב, שמהימנותם מפוקפקת משום שהם אינם מתבססים על מחקר אמיתי של השוק, אלא משרתים בעיקר את בעלי העניין כמו ברוני הייבוא וטייקוני הליסינג. ואגב, ציור הנוף הפסטורלי שציירנו כאן לא יהיה מושלם מבלי להזכיר את הרשויות המקומיות, המאפשרות לבעלי חניונים לנקוב מחירים כאוות-התפרעותם.

הנרדף הופך לסוציופת

אפשר כי האופי הלאומי של הנהג נפגע כבר אנושות בגלל החשדנות הפרנואידית – תוצאה טבעית של תחושה קבוצתית שאנו, האוחזים בהגה, פיתחנו, כמו חיות נרדפות בידי ציידים שאינם חדלים לנסות להתעשר על חשבוננו. הנה כי כן: הרשויות, הקרטלים ושליחיהם (גם במדיה, שבה חוגגים כתבי חצר של יבואנים או של בעלי עניין כמו חברת בטר-פלייס) הצליחו לעצב פרופיל בלתי חיובי של הנהג המקומי.לנוכח כל הצרות, פתחו הנפשות הנוהגות במלחמת חורמה נוסח גרילה: הם דואגים רק לעצמם ומצפצפים על חוקי התחבורה (כי משרד התחבורה ושומרי החוק נתפסים בקרב ציבור הנהגים כאויב).בתגובה לתחושה שכולם נגדם – פיתחו רבים מהנהגים תרבות אנרכיסטית פושעת. הם עוברים באדום, דורסים הולכי רגל ובורחים, נוסעים בגילופין או בסימומין, משתקעים בטלפון ומסמסים בעת שהקמ"שים ניתזים ללא שליטה.

 הדרך להנאה רצופה חינגה

 לאור החינגה המתוארת לעיל, קונה פוטנציאלי השואל "איזה רכב לבחור" צריך לדעת לאיזה ג'ונגל הוא עומד להיכנס, ולא לצפות לנפלאות גם אם הוא בוחר ברכב "אמין, נוח, חסכוני ומספק הנאה מהנהיגה". הקונה צריך להתכונן ללחימה יומיומית במרוקני הכיסים המורשים.

ביידיש חכמה נבנה פעם הפסוק "אל תכניס ראש יהודי בריא למיטה חולה", אך מה לעשות שהכניסה למיטה החולה היא הדרך היחידה ליהנות מנהיגה.