אֵדיה של הנוסטלגיה

קפה טעמון היה מוקד הבוהמה הירושלמית וקפה הונוראטקה נכבש בידי אמני פולין. מה הקשר? שניהם מתחננים לסרט

 הזיכרונות שמגלגלים במדיה וטרנים של הפנתרים השחורים זורקים אותי בכל פעם חזרה אל קפה טעמון הירושלמי. כל מיני תל-אביבים של שנות ה-70 שהעפילו ירושלימה בנעליים האופנתיות של אז – נעלי בית עשויות פלנל של 'המגפר', פופולריות כמו הקרוקס של היום – ראו בטעמון אח רוחני, אם כי נוצץ פחות, של הקפה הדיזנגופי כסית. לא כך לגביי, שכן בעבורי היה טעמון מעין זירת-המשך לקפיטריה 'הונוראטקה' שבעיר הפולנית לודז', שנכבשה בידי אמנים, סופרים, משוררים, סטודנטים באקדמיה לקולנוע וגם הבנות הכי יפות בעיר.

בימים אלה עובדים הפולנים על סרט תעודה המנסה לתאר את ההווי המיוחד ששרר ב'הונוראטקה', מוקד הבוהמה הפולנית של שנות ה-60. הם פנו אליי כדי לראיין אותי דרך סקייפ, אך לא הסכמתי להשתתף בסרט עקב זהותו של הבמאי, הזכור לי מצידו האפל.

הרברבן, המגזימן והקמצן

לו הייתי נשבר ומוותר על עקרונותיי, ומצטלם לסרט תעודה זה על קפה הונוראטקה, הייתי מספר על כמה אירועים משעשעים הקשורים במקום. כמו חוצפתו של פולנסקי, שעמד בבית הקפה הלז והכריז ברבים שהוא גבוה ממני, והפסיד סכום כואב בהתערבות לאחר שוועדת שופטים מאולתרת מדדה אותנו וקבעה את האמת. שלושה סנטימטרים לטובתי, אגב.

או הבמאי יז'י סקולימובסקי (שהיה לבמאי מפורסם בעולם, אם כי בישראל הוא ידוע פחות), שאף הוא הפסיד בהתערבות בגללי. יז'י שאל אותי מהי מהירותה המרבית של הווספה שלו. נסעתי אחריו, וכדי להחמיא לווספה החלודה ולבעליה הגאה נפתיתי (בעוונותיי) לטעון שהוא "עבר את ה-100 קמ"ש". לא ידעתי שחברי הבמאי עומד להשתמש ב'מידע' שנידבתי לו לצורך התערבות, ושהוא שם כסף טוב נגד מישהו שהטיל ספק ביכולתה זו של וספה.

שוב התכנסה לה ועדת השופטים של יושבי ההונוראטקה, וקבעה שמהירותה המרבית של הווספה היא 80 קמ"ש בדוחק. יז'י הקמצן נפגע כל כך מההפסד בהתערבות, שעד היום הוא אינו מדבר איתי אף שחלפו 50 שנה מהמקרה.

יושב לתומי, קורא לחרדתי

כאשר ב-1968 הגיע ללודז' גל האנטישמיות באתי מוורשה ברנו גורדיני שלי, מדוכדך כי הייתי מוכרח למכור אותה, התיישבתי בהונוראטקה לבדי וקראתי מאמרים המשכנעים שאני בעצם אויב המדינה. לפי מאמרים אלה, סרטיי מוקדשים ליהדות או מכפישים את העם הפולני בהציגם אותו כנוטה לאלכוהול. "בצדק הוא נזרק מהעבודה", קבעו המאמרים. קראתי את רשימות השטנה הללו והחלטתי לעלות ארצה.

יודעת עלי הרבה סודות. רנו גורדיני

בלי עמיחי, הסרט לא חי

ודאי שאין קו דמיון בין טעמון הירושלמי-פלבאי להונוראטקה האריסטוקרטית, שתפקדה כמעין אי בודד בלודז', עיר אפורה ותעשייתית ועוד נתונה תחת שלטון קומוניסטי אכזרי. אך בדיוק כמו הונוראטקה הפולני, גם קפה טעמון ראוי לאיזה סרט דוקומנטרי – שאף אחד לא עשה ואף אחד גם לא יעשה, כי כל גיבוריו כמעט אינם כבר.

הרי אי אפשר לספר על טעמון בשפה קולנועית בלי יהודה עמיחי, פרופ' אריה זקס, הבמאי ואיש החברה אמנון טייטלבאום, הקומוניסט-אנרכיסט הבלתי נלאה דן עומר וגם חוּליו הענק, בעלה של ד"ר אינס, בתו של מנהל בית היתומים בקרקוב שבו גדלתי.

שחמט עם שרלטן

עוד בטרם מלאו לה עשרים, עזבה אינס את משפחתה ועלתה ארצה (ב-56' משהו). כאשר שמעו הוריה, משפחת גוסטינסקי, שבתם היקרה אינס, סטודנטית לרפואה, התחברה בישראל עם חוליו, יהודי-פולני 'סנסוּ-סטריקטו' וארגנטיני באותה מידה, המבוגר ממנה פי שניים או שלושה – הם ישבו עליה שבעה.

לפני שעזבתי את פולין, פנו אליי הוריה של אינס בבקשה שאפגוש את בתם ואנסה לדבר על ליבה שתעזוב את "השרלטן הזקן הזה". מה, חסרים שם בחורים צעירים? כעסו. וקרה, בגלל הגורל, שאכן פגשתי בקפה טעמון את בני הזוג, נשואים כבר.

שיחקתי עם חוליו שחמט ושוחחנו. האיש היה ציניקן וסרקסטי לגבי כל נושא, כאילו הגיע לטעמון הנחשל מאיזו קפיטריה של אינטלקטואלים, סופרים ואמנים יהודים-פולנים בוורשה שלפני מלחמת העולם השנייה. כן, חוליו היה איש שיחה מבריק, שנשמע כאילו עזב אך לפני רגע קט את חבורת המשוררים יוליאן טובים ואנטוני סלונימסקי והסופר ברונו שולץ, שהגיע לביקור בכרך הגדולה ורשה מהעיירה דרוהוביץ.

אז מה, הייתי צריך להמליץ לאינס לעזוב את האיש הנהדר הזה? ועוד לטובתו של מי – אחד מהחבר'ה שהכרתי במילואים? ואולי אחד מהקולגות בתחנת הטלוויזיה רוממה, המשעממים עד כאב שיניים כי אין איתם על מה לדבר? אחר כך נעלם הזוג המוזר הזה מירושלים ומטעמון. השמועה אמרה שהם נסעו לאילת, ובלי חוליו על יד שולחנות הפורמייקה העקומים, השחמט כבר לא היה שחמט וטעמון כבר לא היה טעמון. אני חוזר לחוליו בעצב ובנוסטלגיה, כי אין כבר דמויות דומות לו באזור החיוג הציוני.

ללא פוזה, עם כוס תה

אין גם דומה למשורר יהודה עמיחי, שאהבתי לשבת איתו בפינת טעמון, שם היה משתקע על כוס תה. עמיחי היה מצביע בעיניו הכחולות לעבר הפנתרים השחורים המתרוצצים בצעקות, כאילו לא מאמין למראם. "תראה", אמר לי פעם. "אינני גזען, אבל פחד מוות לפגוש דמויות כאלה בחושך, בממילא או אפילו בקינג ג'ורג'. יפה מצידו של בעל הבית מרדכי (קופף) שהוא שומר אותם בטעמון בעזרת בירה גולדסטאר וברנדי אקסטרה-פיין".

אהבתי את חוש ההומור של עמיחי הצנוע, שהיה חף מגינונים של אמן גדול, כאותם גינונים שאימצו לעצמם סופרים, משוררים, שחקנים וציירים שראיינתי לתוכניות תרבות של רוממה.

עמיחי ואשתי הראשונה

עמיחי ואני שוחחנו ארוכות כי המשורר התעניין לשמוע על החיים בפולין תחת המשטר הקומוניסטי, על המוזיקה שם, התיאטרון, הקולנוע וכמובן השירה. סיפרתי לו שדווקא השירה קרובה לליבי, משום שהייתי נשוי זמן-מה נגד משוררת צעירה וכישרונית.

סיפרתי לעמיחי שהערצתי את אשתי המשוררת, וכדי לחזק את דבריי אלו ציטטתי מהזיכרון את אחד משיריה. היא כתבה בו שהתמכרה לביצוע "פלאים קטנים". למשל, היא עומדה בחלון ובעזרת אצבע אחת מצליחה להעלים אדם הולך, מכונית נוסעת, ואפילו חשמלית אדומה עם שני קרונות. אך זה עוד כלום, המשיכה המשוררת, וכתבה כי בשפת הים היא מצליחה להסתיר בעזרת כף ידה את השמש כולה. "ואז אמרת", כתבה, "שאני לא אשתזף כראוי אם אניף כל הזמן את כף ידי אל מול פניי".

עמיחי הקשיב לציטטות משיריה של אשתי לשעבר, שתרגמתי לו מפולנית לעברית. חלפו שנים, וידידה שלי ציינה כבדרך אגב שהיא נתקלה באחד משיריו הידועים של עמיחי במטפורה יפה: "כטעות כף היד המכסה את השמש". כך הבנתי כי שיריה של המשוררת הפולנייה בת ה-18 מקרקוב, גרושתי, עשו רושם על המשורר הישראלי הדגול.

תמונת חתונתי עם המשוררת אלז'בייטה. היסטוריה

מקרה א"ב

כאשר חזרתי ממלחמת יום הכיפורים פגשתי את א"ב יהושע, שהכרתי קודם בגלל הסרט 'לקראת קיץ 70' שביימתי ברוממה לפי ספרו זה. יהושע שאל כיצד עברה עליי המלחמה, ואני הודיתי שבשלב מסוים קרה לי דבר יוצא דופן. סיפרתי לסופר שנסעתי בג'יפ לכיוון קונייטרה, ובצד הכביש, קצת למטה, באיזה שטח חולי, ראיתי טנדרים עם חרדים שחילקו לחיילים שתייה קלה. כל מיני מילואימניקים שהגיעו במכוניותיהם האזרחיות, שגויסו על ידי צה"ל, עזבו אותן בדלתיים פתוחות ועמדו בתור. אף אני החניתי את מכוניתי והצטרפתי לתור. אחדים מהחיילים הניחו תפילין וחלקם התייצבו ישר לשתייה. ופתאום האידיליה נקטעה כי נפל פגז. לא קרוב, חלילה, אלא הרחק בנוף, עם פטריית עשן כמו בסרטי אינדיאנים. ובכל זאת, כל החבר'ה שעל ידי החלו לרוץ בפאניקה לכיוון רכבם. הם התניעו וניסו לעלות חזרה על הכביש, הנמצא קצת למעלה, אך החליקו בחול או התנגשו ביניהם.

אף אני רצתי לרכבי, אחוז פחד שמישהו עוד יתנגש בג'יפ המסכן – ולפתע חשתי מכה חזקה בראש. חושך בעיניים, ונפלתי. היה לי ברור שנפצעתי וקיללתי את הרגע שעצרתי, אידיוט שכמותי, לשתות איזה גזוז. עודני שרוע מטושטש על הקרקע, ולפתע אני רואה חייל ענק הרוכן אליי ומבקש את סליחתי. "רצת בלי קסדה", הוא אמר, "אז שמתי לך אחת על הראש. לא התכוונתי להפיל אותך ככה", התנצל. "זה הסיפור הכי מעניין שקרה לי במלחמה", אמרתי לא"ב יהושע. אך לפני שנפרדנו הערתי עוד באוזני הסופר ש"פעם אעשה על זה איזה סרט, או לפחות איזה קטע בסרט מלחמה, אם אעשה כזה". כעבור שנים רבות, אותה ידידה שלי הנזכרת לעיל, אשר קוראת כנראה יותר מדי, סיפרה לי שבספר 'המאהב' מאת א"ב יהושע מתוארת סצנה דומה לזו שסיפרתי לה אני על מלחמת יום הכיפורים שלי.

מוסר השכל: סיפורים וציטטות מומלץ לשמור רק בזיכרוננו, קרוב לחזה כמו קלפים בפוקר.

עזרא גבאי, 'מנהיגות יהודית': רציתי לעדכן אותך בתוצאות מחקר שפורסם בגיליון האחרון של 'מחר', הירחון של מנהיגות יהודית. לפי המחקר, אם חוק ביטוח חובה יבוטל, 70% מהנהגים ישנו את הרגלי הנהיגה שלהם. במנהיגות יהודית, בראשותו של משה פייגלין, סוברים כי חוק ביטוח חובה מטשטש את האשמה והאחריות שנושאים הצדדים המעורבים בתאונות הדרכים. הנהג הישראלי יבין כי נהיגה רשלנית עשויה לגרום לתאונה, רק אם יבוטל ביטוח החובה ועליו תוטל מלוא כובד האחריות הכספית במקרה של פגיעה באדם. נכון להיום, אם נשאל נהג ישראלי מה הוא מעדיף – לנסוע בלי ביטוח או לנהוג במהירות מופרזת, התשובה תהיה ברורה. הביטוח חשוב יותר מהחוק. במנהיגות יהודית סוברים שרק אם תיערך רפורמה בחוק ביטוח החובה, נוכל לבצע שינוי תודעתי של ממש בקרב ציבור הנהגים ובכך להיאבק בקטל בדרכים. לפייגלין, אגב, יש נגיעה אישית לנושא תאונות הדרכים. בנו נפצע אנושות בתאונת דרכים לפני שנה בדיוק.

תשובה: עם כל הסימפטיה לירחון 'מחר', אינני מתלהב מהרעיון המהפכני של מנהיגות יהודית. אחרת, הייתי מתבטא ואף צועק שמדובר בחידוש עולמי גרנדיוזי, ממש אור אמיתי לגויים. שהרי נכון להיום, ביטוח חובה נהוג מסביב לעולם, וכל המדינות שעל פני כדור הארץ סובלות מתאונות דרכים – כך שלכאורה הרעיון הוא עוקר הרים.

אך ברעיון הנועז של מנהיגות יהודית יש חורים כמו בגבינה שוויצרית. הרי הם:

1. הוגה פתרון הפלא, מר משה פייגלין, פוליטיקאי בעל חזון, אינו מתייחס לצערי לעובדה שוויתור כללי על ביטוח החובה יפגע ללא רחמים רק בנהגים העניים – ולא יכפה זהירות בשיטה אכזרית על בעלי היכולת, שממילא נהנים מביטוח מקיף. הסכנה: הפער הכואב שבין חסרי האמצעים בארצנו לעשירים יעמיק עוד יותר. האם בכך רציתם?

2. זאת ועוד: אם החזון הפופוליסטי של 'אין ביטוח חובה' יתגשם, אתה, האזרח הקטן, תהיה אחראי על כל נזק! אתה תשלם מכיסך על תיקוני הפחחות ועל האשפוזים, חלילה. סכנה זו תרחף מעל היהודי הנוהג כמו עוד פקטור של הפחדה, כמו תשדיר אימה בלתי פוסק. וכידוע, נהג מופחד מתפקד רע. אפילו משרד התחבורה, שאינו פיקח מי יודע מה, הפסיק את השימוש בסרטוני-בעת שנועדו לזעזע את האוחז בהגה.

3. האם לקחתם בחשבון שאדם הנוהג תחת לחץ כבד של הפחדה יעבור לנסיעה איטית, זהירה לדעתו? ואין מה לעשות: נהגים איטיים הנוסעים עם כף רגל על דוושת הבלם, ועוד בנתיב האמצעי או בצד שמאל, מהווים סכנה בטיחותית אשכרה. שהרי נהג הנוסע במהירות מותרת נאלץ לעקוף אותם, ועוד לצפות לתגובתם הבלתי הגיונית.

4. אם כבר לטפל בתאונות דרכים בשיטה של הפחדה המונית (כי לפחות בסקטור העניים, ביטול הביטוח הוא בגדר איום) – אז אפקט הרתעתי דומה אפשר להשיג גם באמצעות חיוב הנהגים להיפטר מחגורות הבטיחות, כריות האוויר, מערכות ABS ו-ESP ודומיהן. שהרי לכאורה, נהג היודע שכל התנגשות תגרום למותו המיידי ינהג ביתר זהירות.

5. שמעו נא, ידידיי: לא ביטוח החובה מעורר בארצנו את החוצפה והרשלנות המובילות לתאונות דרכים. מה שגורם להן הוא מודעות מוטורית נמוכה, תשתיות בעייתיות, קיבוץ גלויות, חינוך כללי נרפה, רמה נמוכה מאוד של לימודי נהיגה, חוסר ריכוז פושע, נהיגת חסרת דמיון, אדיבות והתחשבות, ועוד תחת השפעה של עייפות, תרופות, אלכוהול וסמים.