ראש טוב בטורינו

חיים של אדם הם גם צרור של בושות. אני מעניק את רשות הדיבור לנקיפת מצפון מאוחרת אחת

בתקופה הנמצאת רק בזיכרונם של יהודים זקנים, ארגנה חברת פיאט השקה לדגם אונו, ששוב עבר איזה שינוי. האיטלקים התייחסו לאונו ברצינות רבה כי הדגם הזה הציל אותם ב-1983 מפשיטת רגל מבישה. ודאי שעל כך אנו, העיתונאים, לא שמענו בטורינו, ואני, במקום להקשיב לנאומים הזחוחים של בכירי החברה, יצאתי מהמלון ובחרתי לי אונו טורבו חדשה, אפורה, וכמותי עשה גם ידידי, כתב מיוון. אף הוא בחר בטורבו, ויצאנו לטיול. אך לפני הזינוק, היווני חייך בפה מלא. "תראה", אמר. "אנו חוטפים להם את שני הטורבו היחידים שהם הכינו. כאשר אלה שנשארו לשמוע את ההרצאה יגיחו לאוויר הצח, יהיו להם רק אונו דיזלים אוטומטיות שמתאימות לנכים, ומבחר של אונו פייר שמתאימות לבנות", צחק.

בתא הכפפות של אונו מצאנו כפפות ואת תוכנית המבחן. מהחוברת ההדורה למדנו שהמארחים שלנו תכננו ארוחות בדרך והחלפת מכוניות בין העיתונאים. "אתה מתכוון לקחת בזה חלק?", שאל אותי היווני. "אני? מה פתאום? הרי קיבלתי טורבו לכל היום", עניתי, "ואינני אוהב לחלוק את צעצועיי עם אחרים", הודעתי. גם היווני היה באותו ראש, וזינקנו.

ידידי מיוון נסע ראשון ואני אחריו, וזה לא היה קל כי האיש לא היה סתם עיתונאי אלא נהג ראלי פעיל. עם הטורבו שלו הוא השתולל כהוגן על כבישים צרים, שאצלנו היו זוכים למיתוג 'אדומים', וגם בתוך עיירות איטלקיות שחלפנו בהן הוא זנח את גינוני התייר – ואני בעקבותיו ממש כמו נגררת. חשתי שהאונו של ידידי נוסעת כמו דבוקה לאספלט, בעוד שאונו שלי מזכירה יותר עפיפון ברוח. "אאוריקה", צעקתי. "הוא נוסע בהילוך רביעי ולא בחמישי כמו אנו, האידיוטים", הסברתי לטורבו בעברית. שילבתי לרביעי, מחוג הסל"דים קפץ לרעות באחו האדום ואונו התייצבה כמו קרון רכבת.

חלפו שעות. עברנו עוד כביש ועוד עיירה, עד שעצרנו לקנות דלק ולאכול משהו. "בוא נחליף מכוניות", הציע לי היווני, ואני הסכמתי. הפעם אני נהגתי ראשון, והיה לי חשוב לנסוע חזק, בגבול החוצפה וקצת גסות, בדיוק כמו היווני, כלומר ללא פשרות במקומות צרים ובלי לקחת שבויים. נסעתי כמה שטורבו מאפשר, וראיתי בראי שהיווני שלי נוסע ממש קרוב אחריי, כך שלא הייתי צריך להתחשב בו בזמן עקיפות מסוכנות שבוצעו מול מכוניות המתקרבות ממול. ואז הגיע הסיבוב הזה שאני זוכר עד היום.

הייתה זו פנייה חדה רגילה, ואני, כמו במקומות דומים קודם לכן, בלמתי בחוזקה וסובבתי את ההגה כדי להחליק את האוטו בעזרת דוושת גז לחוצה עד הרצפה ורגל שמאל על הבלם. אך אונו זו, במקום להיכנס לסיבוב בהחלקה פוטוגנית, פשוט נסעה ישר! אינני זוכר איך יצאתי מזה, עם אונו רוקדת כמו שיכורה. היווני ראה את לחימתי, צפצף, הדליק פנסים ועצרנו. "שכחתי להגיד לך", אמר, "שהאונו שלקחתי ממני מצוידת ב-ABS איטלקי. היא לא מאפשרת להחליק כשלוחצים על הבלם. מה, לא שמעת את הרעש של ABS? הרי זה חידוש באונו".

"חשבתי שאלו הן השיניים שלי הנוקשות מפחד", עניתי. "אלוהים עזר לי לצאת מזה כי בגלגול הקודם שלי נסעתי הרבה בשלג, ובשלג פולני תקין מכוניות מסרבות להיכנס לסיבוב ומלמדות ליישר הגה ולנסות את הפנייה בשנית".

היה כבר חושך כשחזרנו לבית המלון. חברינו העיתונאים הסתכלו עלינו בעין לא יפה, אך דווקא המארחים האיטלקים אהבו את ההסבר שלנו ש"כל כך אהבנו את טורבו, שפשוט לא ראינו כיצד אפשר לחלוק אותה עם אחרים. זה היה פיתוי חזק מדי, לא אנושי", שטחנו אמתלה ממולאת דברי חלקות. ואחר כך, בבר, איש יחסי הציבור של פיאט אמר לי שאם אני מעוניין בסיבוב נוסף, הפעם על המסלול, יש ברשותו אונו טורבו חזקה עוד יותר, אב-טיפוס 1.4 רייסינג, 112 כ"ס במקום 105. ודאי שקפצתי על המציאה, ולמחרת בבוקר התיישבתי עם האיש באונו זו והזמנתי איתנו את יוסי בר, תושב רומא והשליח של ידיעות אחרונות. נכנסנו למסלול. יוסי נהג ואני ישבתי במושב האחורי עם האיטלקי, שנינו שותים יין קיאנטי היישר מהבקבוק ומפטפטים בראש ממש טוב.

"יש לי הפתעה בשבילך", אמרתי לאיטלקי. היה זה בישורת הארוכה על המסלול הרשמי של פיאט. יוסי בר נהג באיזה 160-170 קמ"ש, מרוכז כולו אך גם בעננים, ולפתע שלחתי ידי אל פניו ונטלתי ממנו את משקפיו, שעדשותיהם עבות כתחתיתו של בקבוק. למרות עשרות השנים שעברו מאז, צעקת הבכי האדירה שביצע בר עודנה מהדהדת באוזניי. החזרתי לו את הזגוגיות, ובזכות הקיאנטי לא הרגשתי אף נקיפת מצפון וגם האיטלקי נראה משועשע וטוב-לב.

יוסי עצר את האוטו, עדיין קצת רועד וחיוור, ירדנו, התחבקתי עם האיטלקי ורקדנו. רק לעת זקנה מבינים שחיים של בן אדם הם גם צרור בושות שעשינו ושטויות שביצענו. ובכל אופן, מתביישים רק אחרי הרבה הרבה זמן. עשרות פעם רציתי להתקשר לרומא ליוסי בר להתנצל, אבל אולי הוא שכח את המקרה המביך הזה, אז בשביל מה לעורר אצלו זיכרונות לא נעימים?