קומי התנערי מעפרך, יקירתי

כדי להתניע אלפא שלא זזה במשך עשור כמעט אין די בפעולות החייאה רציונליות, צריך לגייס קורט של ביזאריות. כדי להתניע סרט קולנוע אישי צריך לגייס זיכרונות

וזה מה שהסתבר לי בשבועיים האחרונים: קל יותר להתניע את אלפא רומיאוGTV 2.0 בת ה-27 וחודשיים, שחיכתה לי בסבלנות בפולין הרחוקה בתוך סרקופג של עץ במשך שמונה שנים כמעט – מאשר להתניע הפקה של סרט באורך מלא.
הבה נפתח באלפא.

אני פודה את מדמואזל

אני פותח את דלת המוסך (החורקת בפולנית), ו-GTV נועצת בי את רביעיית עיניה הצהובות, סט התבוננות פראי שיש לכל צרפתייה מן המניין, כי בתחילת דרכה הייתה אלפא מדמואזל תושבת פאריס. משם היא הגיעה ארצה כבת לוויה של איזה תייר או תושב חוזר או מי יודע מי, ואחרי כל גלגוליה, שלא אחר כולם הצלחתי להתחקות, היא נחתה במגרש המכס בלוד, סוג של מחנה מעצר למכוניות.
אינני יודע כמה זמן היא רבצה שם עד שגיליתי אותה במכרז אינטרנטי. הגשתי הצעה זהירה (700 שקלים), זכיתי בה – והפלגנו מחיפה לעיר הנמל אנקונה שבאיטליה. משם היא נסעה באופן עצמוני, על גלגליה צרובי השמש הלודית, כל הדרך לביתה החדש בוורשה.
 
גזר הדין: אקלים עדין

את אלפא GTV הפכתי לפולנייה בלית ברירה, לאחר שמשרד התחבורה העברי הטיל עליה גזר דין אכזרי: בָּנִיצְיָה (גירוש בכפייה). ממילא נאסר על המסכנה ליהנות מכבישי הארץ. "היידה, לאירופה", אמרתי לה לפני כעשור.

קלקול מבורך

וכעת אני שוב איתה, כי הגעתי לוורשה לביים קטע נוסף בסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט". כמתנה מארץ הקודש הבאתי ל-GTV מד טורים ומד מהירות שלקחתי לטיפול אצל אלוף הספידומטרים דני מרחוב הירקון בתל-אביב, כי שניהם לא עבדו. השביתה שלהם גרמה לכך שאת מסלול ונציה-ורשה עשינו (אני, בני וכלתו איבונה) במכה אחת, במהירות ממוצעת של 130 קמ"ש כמעט. אם מד המהירות היה פועל הייתי פוחד, בולם, או לפחות קורא 'שמע ישראל' בכל סיבוב.
אז אני כבר במוסך של אלפא, ולפני הכול מרכיב את הזוג המלכותי של השעונים המרובעים. אך כדי להיווכח אם מצבם האנוש הוטב בזכות הטיפול של דני – אני מוכרח להתניע. אתגר לא פשוט כשמדובר במכונית העומדת על מרבצה כבר שמונה שנים מבלי להשמיע לסביבת הגולה את תרועות השמחה שרק דגמי אלפא יודעים לזמר.

התנעה בניחוח ספרותי

כדי לעורר את GTV שלי לחיים סבירים בחיק משפחתה – הכוללת את הונדה CRX VTEC הטורקיזית שלי, הונדה האצ'בק המפלצתית של בני וגם את HR-V, אף היא שלו – הבאתי מניסאן בלובירד הקשישה את המצבר (בריון בעל 75 אמפר).
עוד שימשו אותי במלאכת ההחייאה: מערכת אלקטרונית 'סטארט' מתוצרת הארץ, מצתי מרוצים מ-CRX העונים לשם הצ'כי בריסק, ועוד מכשירי עזר שונים ומשונים, כולל בוודאי הספר Cannery Row מאת ג'ון סטיינבק, יצירת פלא האהובה עליי כבר חצי מאה.

אני מקריא והיא תבריא?

"תראי", אמרתי ל-GTV, "איך הגיבור הצבעוני של סטיינבק, מר גאי, מכונאי קוסם, התניע את פורד T הוותיקה השייכת לשכנו הסיני לי צ'ונג. ודעי לך שלאחר מעלליו הנמרצים של המכונאי גאי (שכמו כל גאונוּת, גובלים לעתים בביזאריות) – ניאותה פורד T, שגססה מזקנה, מעייפות ומהזנחה, להתניע. כי כפי שטוען הסופר, "המכונית חשה שגאי אהב אותה אהבה עיוורת, ולא רצתה לאכזב אותו".
אז כדי לשכנע את GTV הקראתי לה ארבעה-חמישה עמודים מהספר, שפעם ידעתי על-פה, ופתחתי את מכסה המנוע. בני החזיק פנס וראה איך אני מפרק בעדינות את המצתים הישנים, שופך שמן מנוע היישר אל תוך ארבעת הצילינדרים ומפעיל כמה פעמים את הסטרטר. ומיד זזו יפה ארבע בוכנות לבבה של הגברת השחורה, פרי דמיונו של מאסטרו ג'יוג'יארו בשנות ה-80 של המאה שעברה (אני כותב "שחורה" אך לאמיתה של סיטואציה, קשה היה לראות נכוחה את גון עורה של GTV המנומש בכתמי חלודה מעטים, בגלל החושך ששרר בסרקופג העץ שלה ובגלל שמיכת אבק עבה שנפלה עליה).
עצרנו את תנועת הבוכנות והרכבנו בתוך ראש המנוע את סט המצתים הישנים מבלי לנקותם, כי ייעדתי להם רק תפקיד של פקקים, כדי שלחץ הדחיסה בתא השריפה יוריד את השמן לרינגים (טבעות). ושוב הפעלנו סטרטר, אך לא לפני שהקראנו ל-GTV פעם נוספת את שורותיו החינוכיות של סטיינבק, למען תדע האיטלקייה למה אנו מצפים ממנה.

הריני מתכבד להגיש לך

וכך הגיע הרגע המכריע שחדלנו להקריא את דברי סטיינברג והגשנו לגברת GTV כלאחר כבוד את סט המצתים האריסטוקרטיים של CRX. הסברתי לבני ש-GTV שלנו, כמו כל האלפות מתקופתה, זקוקה בעצם למצתי גולדן לודג' בעלי ארבע אלקטרודות, "אך גם הבריסקים יעשו את העבודה", טענתי. ולא התבדיתי.

וואלה, עובדת!

מסובבים את המפתח. הסטרטר אינו מאכזב, ומהמפלט של GTV מתפרץ אל מרחבי הגולה צליל דומה לעוגב של יוהאן סבסטיאן באך המנגן את הטוקטה והפוגה ברה מינור. וואלה! יש סיבה להרים שמפניה.
אך במקום אקסטזת ניצחון, במוסך הביתי פורצת פאניקה. כי בנוסף למנגינה המשגעת בוקעים מהמפלט העבה של GTV (3.0 אינץ') עננים כבדים של עשן.

התרגשות שחונקת את הגרון

מצד אחד זוהי תופעה מעודדת, שהרי הכמויות המסחריות של העשן הסמיך, שמילא את כל חלל הצריף של אלפא, חיסלו את היתושים האלימים הצמאים לדם יהודי (ואשר הזכירו לנו, שלא בטובתנו, שאנו נמצאים בעומק מאפליית הגולה). דא עקא שגם אנו כמעט חלקנו את גורלם של היתושים כי נשמנו את העשן וזללנו אותו, ואך בקושי מצאנו את דלת היציאה מהמוסך.
אגב, אין תצלומים מהשלב המחניק הזה של פרויקט השיקום, כי בני פתח במנוסה עם מצלמת הקאנון שלו. יש רק תצלומים מאוחרים יותר, כעבור כמחצית השעה, כאשר העשן נפוץ חלקית. הוא התפוגג כליל רק כאשר השמן החל להישרף כראוי.

התיאוריה של אילוניה

אך עוד לפני התאוששותה המלאה של GTV הוצאתי אותה מהמוסך כדי להעניק לה רחיצה קלה. בחורה פולנייה אחת, אילוניה שמה, האחראית על התלבושות בהפקת 'שועל הכסף', ששלחתי לה במייל את תצלומי מבצע השיקום, חיוותה את דעתה על הפרשה:
"וואו, כמה GTV התעצבנה. חבל שלא שמעתי את הקולות שעשתה בזמן שהיא רשפה מהנחיריים שלה את העשן המפחיד. ואיזה עיניים צהובות יש לה. ממש פראית. ואגב, היא נרגעה מהעצבים לא בזכות הטיפול הנמרץ שלך אלא בזכות הרחיצה. כמו כל בחורה עצבנית שמכניסים לאמבטיה עם קצפת ושופכים עליה שמפניה".

תרפיה ושמה מכונאות

האמת שאני חוזר למרתון טיפולים ב-GTV וב-CRX כדי להתאושש מרגעי הלחץ שסיפקה לי טרום-ההפקה של 'שועל הכסף'. לחץ זה אינו קשור רק בהתכוננות להמשך הצילומים (לאחר הצילומים שביצענו בתל-אביב), אלא קשור גם בזיכרונות האישיים מאוד שהסרט הזה מעורר בי.
יוסטינה (הכתומה), האחראית על בחירת הלוקיישנים, מצאה בית הדומה לבית הקיץ שהיה להוריי בעיירת הנופש אוטבוצק, שממנה נסענו בכרכרה לגטו ורשה. היא מצאה גם את הבית של השכנה הטובה שלקחה מאיתנו את כלבנו דראפק, ועוד בית אחד של פולנייה טובה אחרת, שהסבירה לי לאחר בריחתי מהגטו כיצד להתנהג בחלקה הארי של ורשה.

טורי סרק, זיכרונות אמת

התיישבתי באלפא GTV עם מחשב, ולצלילי סיבובי הסרק המתפזמים ברקע כתבתי סוף סוף את הדיאלוג בין פליציה ט' ובעלה ברגעי פרידתם האחרונה.

סצנת הפרידה

דירה חשוכה בגטו. תפאורה מינימלית, כמו בהצגותיו של הבמאי הפולני תדיאוש קנטור, מורי ורבי.
פליציה ט' (בגילומה של יבגניה דודינה) ובעלה (השחקן אולק מיצנר) מתחבקים במפתן הדלת ומדברים ביידיש כדי שהילדים לא יבינו.
אבא: "לכי כבר, לכי לדרכך ואל תביטי לאחור. הרי את זוכרת את גורלה של אשת לוט".
פליציה מחבקת אותו ושותקת.
אבא: "אל תשכחי: מה שלא יהיה, אני אוהב כל פיסת אדמה שאת הולכת עליה".
פליציה: "אתה אוהב גם את אדמת הגיהנום שאין עליה עצים ירוקים וחיות, שאין עליה אלוהים, כלום, אלא רק פחד ורעב, פחד ואלימות, ורק צעקות, ורק בני אדם הנגררים לאומשלאגפלאץ, ורק גופות של מתים המוטלות בכל פינת רחוב? האם אפשר לאהוב אדמה כזו?"
אבא: "כן. גם אדמה מקוללת ועוינת אפשר. כי למרות הכול, היא מתיזה רסיסי תקווה ברגעים שאת הולכת עליה עם שועל הכסף שלך. אני אוהב אותה בגללך".
פליציה: "דע גם אתה, ואל תשכח, מה שלא יקרה, שאני אוהבת אותך, אוהבת את העיניים שלך, את הידיים היפות שלך, את השערות הארוכות שלך ואת הסיפורים שסיפרת לילדים".
פליציה ט' משתחררת מחיבוקו של אבא ופותחת את הדלת.
פליציה: "לא אסתכל לאחור. כפי שביקשת. אלך לצידה השני של החומה, אך נפשי תישאר כאן אתכם במלואה".