מי הזיז לי את השפיות

כדי להירגע מהפקת הסרט אני מתקן את המעצורים של אלפא. כדי להירגע מאלפא אני מתקן את הדיאלוגים בסרט. ככה זה, הגולה היא מקום ללא מוצא

טען לו ויליאם שייקספיר שהקב"ה בנה אותנו מאותו חומר שממנו הוא התרגל לעצב חלומות.
אכן, כך שיערתי! אני מסכים בהתלהבות עם הגאון הבריטי בעודי אוחז פטיש 5 קילו ואיזמל. אמנם לא ידועים לי סודות החומר שממנו נבראו חלומותיי, ובכל זאת, אינני משוחרר מהאמונה שנוסחת החומר דנן מרחפת אי שם ומתפקדת כחוט ההצלה של אריאדנה, המסוגל להוביל להבנה גם את הסיטואציה הבאה:

נטורל או מסולסל?

אני במרחק של ארבעה ימים ושעתיים מתחילתו של החלק הפולני בהפקת הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט", שאת מקצתו צילמנו כבר בשפת ימה של תל-אביב.
כולי נרגש ודרוך אני עובד על פתיחתו הדרמטית של הסרט, נהנה מהלוקיישנים המעולים, מחליט על מיקום המצלמות, ומוודא שהדיאלוג בין גיבורי הסרט כתוב בלשון דיבור טבעית, בסגנון המאפשר ביצוע ספונטני. אני מדקלם בקול רם משפט אחר משפט, כדי להשתיק את החשש המנקר בשלוותי שמא המילים נכתבו בנימה מלאכותית, היאה לנייר אך לא לדיבור.
השימוע שערכתי לטקסט עלה יפה, אך חוששני שעודני שוקל להצטמצם לשתיקה (פסיכוזה יהודית קלה?)

רגע אחרון בגן-עדן

המשפחה שהתסריט מספר על גורלה בשואה – אב (השחקן אולק מיצנר), האם פליציה ט' (יבגניה דודינה שהגיעה לכאן מתל-אביב) ושני ילדיהם, מיכאל ואחותו, עומדת על רקע הבית שזה עתה עזבה. בני המשפחה עומדים כמו בתצלומים החזותיים באלבום האמריקני 'Family Of Man', שהכה גלים באמנות הצילום הדוקומנטרי של שנות ה-60: ללא תזוזה, בסטופ פריים, עם מעט מזוודות וכלב פינצ'ר קטן.
חולפות 10-15 שניות ארוכות עד שאבא זז, מניח את מזוודתו על הקרקע והולך לכיוון מצלמת הרוליפלקס הישנה שלו, הניצבת מולם על חצובה. רק אז מבינים שהם הצטלמו ברגע הפרידה מבית הקיץ שלהם באוטבוצק, דקות לפני שהחלו את דרכם אל גטו ורשה.
אני מתאר את זה לעצמי פריים אחר פריים, ושוקל אם בזמן ההמתנה של המשפחה להשמיע את צניפת הסוס הממתין בסמוך עם כרכרה (קול בלבד, ללא תמונת הסוס והכרכרה, לעת עתה).
אך לפני שהמשפחה נפרדת מגן-העדן הירוק של אוטבוצק מחכה להם קטע פרידה מהכלב, שיישאר בזרועותיה של שכנה טובה, פולנייה, שבזמן כתיבת הנובלה כיניתי אותה בתואר 'חסידת העולם הראשונה'.

ברגעים טרופים כאלה

אני נמצא בתוך קלחת הצילומים הקרבים, כבר ללא הספקות שהיו בי לגבי יציאתה לדרך של ההפקה, שעקב קשיים שונים ומשונים (כולל כספיים) עמדה בסימן שאלה. ברגעים טרופים כאלה, ודומיהם שבחיים הפרטיים, אני חוזר תמיד למכוניות, ידידותיי האמינות ביותר שעמדו תמיד לצידי. מציית להתרגלות בת עשרות שנים, גם כעת אני מוצא לי מנוחה בשיקום אלפא GTV שלי.
אמנם GTV התניעה אחרי שמונה שנות מנוחה בכפייה, אך כל ארבעת גלגליה נתפסו בגלל הקורוזיה, שהלחימה את הדיסקיות לדיסקים. צריך לשחרר אותם מהיתפסות זו כדי לנסוע למוסך, שם יחליפו ל-GTV כל חלק שנפגע.

מקל בגלגלי הששון

בעזרת בני אני מפרק קאליפרים, אותם רכיבים משוכללים שבתוכם פועל זוג הבוכנות המפעיל את הדיסקיות. רק אז אפשר לשכנע את הדיסקיות להישלף ממקומן, לשמן אותן, להתיז עליהן חומר מיוחד לניקוי מעצורים, לשייף אותן בעזרת מקדחה בעלת מברשת נחושת מסתובבת, ולהסיר חלודה גם מהצלחות, הדורשות החלפה.
אני מרכיב חזרה את ארבעת הגלגלים. הם מסתובבים בחופשיות ואנו, שבעי רצון מעבודת כפינו, יוצאים לנסיעת מבחן קצרה, ולפתע פתאום נתקלים במפח הפתעה: הגלגלים נתפסים שוב. אמנם בצורה המאפשרת נסיעה, אך אלפא בקושי זזה. למזלנו המוסך קרוב כבר, ואלפא מקבלת טיפול שורש לצד פורשים ומרצדסים של תושבי האזור.

חיבה אמיתית, הרהור מופרך

צורתה של GTV הוותיקה מגייסת את סימפטיית המכונאים הפולנים. ברור לי שאני משאיר אותה בידיים טובות. עוד חסידי עולם, אני מהרהר, והרהוריי מחייכים למשמע מחשבתם.
ואני חוזר הביתה לנפלאות ה'סקייפ', שבאמצעותו אני מדבר עם צוות ההפקה הנמצא בלודז' ומכין ציוד, כלי תחבורה ואביזרים.

עצה טובה מדי

"אולי תעזוב אותה", אומר לי בני, העוזר לי גם בבימוי וגם בטיפול באלפא. "הרי במקום להשקיע בפחחות, בצבע, במנוע ובשלדה, ייצא לנו הרבה יותר זול לקפוץ לגרמניה ולקנות GTV אחרת, 2.5 ליטרים, שישה צילינדרים, 160 כ"ס, אדומה, שמצאתי באתר www.mobile.de".
ואני שואל את בני מה אנו נגיד לאלפא שלנו, שהבאנו מתל-אביב לפי חוקי המכס. הרי הבטחנו לה שהיא תחזור לשם.

הארץ המובטחת לשווא

אינני מסוגל לנטוש את אלפא. מצפוני רועד, מצפוני אינו שקט ולא מניח לי להפר את הבטחתי אליה לחזור יחד ציונה. כי בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה הבטחתי גם לכלבי בוני שאנו שנינו עוד נלך לטייל על שפת הים בחוף פרישמן, שאותו הוא אהב. והיום בוני שלי קבור פה בגינה, באדמת פולין הקרה.