ביקור בממלכת הגעוולד

המפגש שלי עם התיאטרון היידי התרחש בנסיבות נסערות למדי. בואו נאמר שלא בדיוק קניתי כרטיס

יהדות ורשה הוותיקה, שלא מעיזה להוציא את האף מהבית כי היא חיה עדיין במחתרת תחת שמות נוצריים – חטפה פאניקה בגלל פסטיבל צעקני של 'תרבות יהודית' הכובש כעת את בירת פולין. האירוע משתרע על רוחבם ועומקם של תשעה ימים ארוכים, שהחלו במוצ"ש האחרונה (27 באוגוסט) ויינעלו ב-4 בספטמבר, כולל שבת.
לאמיתו של דבר, אין צורך להיות יהודי פולני מבוהל כדי לחוש פאניקה לנוכח המפגן היהודי המוחצן הזה. גם מבקר מארץ הקודש הרחוקה (אנוכי) חש שלא בנוח לנוכח התפעלותם הבלתי פוסקת של כלי התקשורת המקומיים מעושר תכניו של הפסטיבל: מבחר של שיעורי יהדות (156 במספר, לא סופי), מחרוזת הצגות ביידיש, עשרות מופעי כלייזמרים מקומיים ומחו"ל, ועוד מפגשים עם יהודים המספרים לקהל הפולני על תלאותיהם ועל זיכרונותיהם מבית אבא.

אפשר לחשוב שבחלקה הפולני של הגולה נמחו כבר סימני האנטישמיות וכעת הגויים מחבקים בחום את ההווי היהודי, זה שנמחק בשואה וזה שנשאר – כאילו מדובר בפולקלור של איזה שבט אקזוטי יפה-נפש או של תושבי פלנטה אחרת. דומה כי אפילו גילוי של מרבצי זהב או נפט בוורשה לא היה זוכה בסיקור מסיבי ואוהד כל כך כמו זה שזוכה לו הפסטיבל היהודי.

תפנית של 359 מעלות

לעניות חשדנותי יש משהו מזויף בהפנינג היהודי הזה – ובמיוחד באגף הישראלי שלו, המגיש לפולנים הצצה אל הסוציולוגיה והקולינריה של ארצנו, מה אוכלים תושבי ציון ומה הם לובשים. לכאורה, הייתי אמור להיות גאה באווירת האפותיאוזה (הערצה-האלהה) הזו סביב ישראל. אך היא צורמת לי כמו אולקוס ביום בהיר.
כי כאשר אני מטייל בזיכרוני אני מגלה שלפני כ-40 שנה, וגם לאחר מכן, מארגני הפסטיבל הנוכחי, הלא הם אנשי התיאטרון היידי בוורשה והדמויות המנהלות את עמותת 'שלום' (שהוקמה מתוך אינטרסים אישיים מובהקים) – הפגינו עוינות גסת-רוח כלפי מדינת ישראל ושנאו את הציונות ואת העברית. זאת, בהתאם להשקפתם הקומוניסטית, ובהתאם לקו המפלגתי שהם אימצו מתוך חשבון כדאיות עצמית.

כאשר בגלל הפוגרום האנטישמי-קומוניסטי שפרץ בפולין ב-1968 נזרקו מעבודתם עשרות אלפי יהודים ועזבו את המדינה שהשתגעה – ההנהגה היהודית של אז, העסוקה כעת בארגון פסטיבל תרבות יהודי נלהב הנערך תחת הלוגו 'ורשה של זינגר', פרסמה בעיתונים מפלגתיים גינויים של "הבוגדים הציוניים" ובירכה על עזיבתם. בהתקפה זו נגדנו בלטו העיתון היידישאי 'פולקשטימע' והעיתון בפולנית 'טריבונה לודו', שניהם קומוניסטיים.

והנה, עוכרי ציון ועוכרי מורשת ישראל הללו מארגנים פתאום הילולה שבה בשביס (זינגר) הוא אלביס וישראל המשוקצת היא ישות נערצת.

היה לי רגע אחד של קִרבה לתיאטרון היידי

בחלק הפולני של חיי ניסיתי לשמור מרחק מהתיאטרון היידי, כי לא שכחתי את שני שוטרי היודנראט שירדו מאופניהם ברחוב בגטו ורשה כדי להרביץ לי, ילד תושב הגטו. גם כאשר נפלתי הם המשיכו לבעוט בי בלוויית צעקה "תלמד יידיש, דרעק".
והנה, חרף רתיעתי מהיידיש, היה לי רגע אחד בחיי שבו התקרבתי לתיאטרון היידי בוורשה, אשר בתקופה ההיא, כלומר שנות ה-60, נוהל עדיין על ידי השחקנית הדגולה אידה קמינסקה. התקרבותי הפתאומית למוסד היידישאי קרתה דווקא בזכות חבר גוי, נהג ראלי בשם דאלקה. וכך אירע הדבר:

הנהג המטורף דאלקה הזמין אותי לנסיעת מבחן ברכבו החדש NSU 1000 TTS והחל להתפרע ברחובות העיר. הוא השתולל באמוק מושכל ולא מושכל, עקף כל מה שזז והפחיד הולכי רגל כאשר פילס את דרכו המזוגזגת דרך מדרכות, עד שניידות משטרה החלו לדלוק אחרינו.
הצלחנו להימלט מהשוטרים, אלא שרגע אחרי ההיחלצות מזרועות החוק הקומוניסטי ביצעה NSU שלנו תאונה עם איזו מונית, החליקה – והתרסקה אל תוך קיר התיאטרון היידי. רק אז נעצרה התזזית הפסיכו-כסאחיסטית של המכונית.

המנוע נשאר בידי התאטרון היידי. NSU-TTS

חברי דאלקה צעק לי "בוא נעוף מפה" (את הביטוי המקורי אינני יכול להביא כאן, מפאת צניעות הנייר) ושילב בזריזות להילוך ראשון.
"ברח!", הצעתי לו, "אך קח קודם את המנוע, שנפל על יד התיאטרון היידי…".
פתחנו את חגורות הבטיחות וברחנו רגלית.

פולנים נהנים יותר

כאן בפולין, בדיוק כמו בארץ, הטכנולוגיה המודרנית האכזרית מעניקה לאוכפי החוק מבחר עשיר של אמצעים לזיהוי פורעי מהירות. אך בזאת מסתיים הדמיון בין ישראל ופולין. כי בכל הקשור לתרבות המוטורית, תהום פעורה בין הגויים לבינינו. הנה צרור דוגמאות:

* לנו, בניגוד לפולנים, אין מסלולי מרוצים המקיימים פעילות ספורטיבית מדי שבוע כמעט, וזאת בנוסף לשיעורי נהיגה מתקדמת ומגוון אפשרויות לבצע על מסלולים אלה אימונים תמורת תשלום סמלי.

* מר גוי העומד לקנות מכונית חדשה יכול לבחור בין כל הגרסאות הבוקעות מפסי הייצור. כי בניגוד לעריצות השיווקית הנוהגת אצלנו, היבואנים הפולנים לא מחליטים במקומו של הקונה איזו סחורה מתאימה לו בהתאם לשיקוליהם העסקיים. לכל יצרן אירופי, אמריקני או אסייתי יש כאן עשרות סוכני ייבוא. כך למשל, לסקודה יש בפולין 92 סוכני ייבוא (דילרים, בשפה המקומית), לטויוטה יש כאן 61 סוכנים, לשברולט 95 וכך הלאה. נראה כי היבואנים הפולנים עוד לא עלו על הפטנט הישראלי העונה לשם 'קרטל'.

* ניתן לאבחן את סגנון ההפלגה של גוי ברכבו לפי צבע המפלט שלו: צינור מפלט בהיר רומז כי המהירות המותרת איננה בראש מעייניו של הגוי, וכי הוא נוסע כפי יכולתו של המנוע וכפי אהבת הנסיעה שלו; מפלט שחור מאפיין את רכבם של אנשים מבוגרים הנוסעים בעיקר לכנסייה, או את מכוניותיהם של שומרי חוק אדוקים.
כל תורת הצבעים הזו לא רלוונטית לישראל, כי אצלנו רואים במכוניות חונות רק מפלטים שחורים כמו לילה בקזבלנקה. גם המפלט של אלפא 33 שלי שחור, וזאת חרף העובדה שהאיטלקייה אוהבת להשוויץ באיילון או בכביש חיפה, שם היא מסכנת את הדו-קיום שבין הקשיש ורישיונו. הסיבה לאגזוז הישראלי השחור היא פשוטה: טיבו הירוד של הדלק הנמכר אצלנו בתחנות – ולא חשוב תחת איזה לוגו הן פועלות ובאיזה אזור חיוג הן שוכנות. גם לא חשוב איזה סוג אוקטן קונים בהן, ואם נעזרנו במתדלק או שמילאנו את המכל בעצמנו. כך או אחרת, האגזוז ישחיר.
ואגב, מעניין אם הנוזל הדִלקי המפוקפק שבו משתמשים בארץ פוגע רק במזרקים (העדינים במיוחד במנועי ה-TSI ודומיהם ישירי-ההזרקה) – או שמא הוא משאיר פיח שחור לא רק בתא השריפה ועל השסתומים והבוכנות, אלא גם במערכת הנשימה שלנו.

* ועוד משהו להתקנא בו: ברשותם של הנהגים העבריים אין רדיו CB כפי שיש לגויים, מכשיר המאפשר לנהג הפולני להפליג בדרכים ללא סכנת נפילה אל חיקה הקר של מלכודת משטרתית. לעניות התפעלותי, רדיו CB הוא המצאת המאה, מוצלחת יותר מכל גלאי הרדאר והלייזר. בעזרת מכשיר קטן זה, העובד בגלים קצרים, הנהגים מזהירים זה את זה בזמן אמת מפני כל מכמונת משטרתית. הדיווחים מפכים במערכת קשר זו באופן רציף. "בכניסה לעיירה ראבה מחכים מִישֶה (דובים, כפי שמכונים השוטרים בז'רגון ה-CB) עם פֶן (אקדח לייזר)" – מזהיר אותי נהג אנונימי, תודה לאל.
אין ספק שרדיו CB, החוקי למהדרין אגב, לא רק שומר על רישיון נהיגה בר-קיימא, אלא גם מטפח את האחווה בין הנהגים, החשים בזכותו שייכות לזן הנרדף. ולהזכירנו: סולידריות היא תנאי לנהיגה אחראית ומתחשבת, וממילא בטיחותית.
 
תשמע, הרצוג

השכם בבוקר התנעתי את ה-ThinkPad שלי בגולה הרחוקה, ושמעתי ב-103 FM את איש מפלגת העבודה בוז'י הרצוג, שפתח את דבריו בגילוי שכדי לענות על שאלותיו של מנחה התוכנית, הוא עצר את מכוניתו בשוליים. הרצוג לא יודע כנראה שאצלנו שוליים הם שטח אש, המופגז באופן קבוע על ידי מכוניות של נהגים העסוקים בכל הבא לידיהם, לפיהם או למוחם ורק לא בנהיגה. או שהם סתם נרדמים על ההגה בגלל פזילה רצופה לעבר הספידומטר עקב שמירתם הקפדנית על המהירות המותרת – שיוט שעשוי להפוך לסיוט.
האם לא שמעת על תופעות אלה, מר הרצוג, כאשר בחרת להיות קורבן פוטנציאלי לתאונת דרכים מרצונך החופשי, רק למען הופעתך (המביכה כתמיד) ברדיו?
אני מזהיר אותך, מר בוז'י, מפני הסכנה האורבת בשולי הדרכים, אף שאינני חסיד שלך. זאת להבדיל מרבים ממכריי, עיתונאים ולא עיתונאים, החפצים בכל לבם שתזכה בפריימריס לראשות מפלגת העבודה, כי איתך כיו"ר, מפלגת העבודה תקבל מינימום קולות.