דו-אישיות משגעת

הכרתי פעם מישהי שהייתה עוברת תוך שניות מתת-אישיות לאישיות-יתר

יום שני, שעה 11:00. אני מציץ שוב בשעון בציפייה לטלפון של הקוּרייר. 'קורייר', בשפה המקומית, הוא שליח שמביא הביתה דברים שבחרנו דרך האינטרנט. בזכות הקורייר מתבטלת הסכנה האינטרנטית הידועה ששילמנו ודבר לא הגיע, כי לפי השיטה המהפכנית משלמים פה לקורייר רק אחרי שפתחנו את החבילה ומצאנו בתוכה את הטובין הרצוי – ולא איזו בלאטה.
שיטת הקורייר, שמגיע תוך שעות עד יום וחצי אחרי הקנייה האינטרנטית, היא בצדק גאווה פולנית, כמו הגאווה באסטרונום קופרניקוס (-14731543) שגילה כי כדור הארץ חג סביב השמש, וכמו הגאווה במשורר הלאומי אדם מיצקביץ' ובפילוסוף טדיאוש קוֹטָרְבִּינסקי, שהיה לי המזל לשמוע הרצאותיו באוניברסיטה היגלונית בקרקוב. וכעת גאים הפולנים בטייס של חברת לוט, מר ורונה, שהצליח שלשום להציל בנחיתת חירום בשדה התעופה של ורשה בואינג כבד ובו 250 נוסעים שהגיע מארה"ב – בנחיתה ללא גלגלים, שסירבו להיפתח עקב תקלה במערכת ההידראולית. אומרים שסייעה לוורונה (52) העובדה שהוא לא רק מטיס בואינגים, אלא גם אלוף דאונים פעיל בתחביבו. עליי האיש עשה רושם כאשר אמר בצניעות "אני בסך הכול תמיד מנסה לנחות באופן עדין".
הקורייר, שצריך להגיע בכל רגע, קשור בסוד, שלפני גילויו אגולל כאן פְּרוֹלֶגוֹמֶנָה (לטינית: הקדמה).

פְּרוֹלֶגוֹמֶנָה לסוד

אמרו פעם ביידיש ש"זווית הראייה תלויה בזווית הישיבה". לפי היגיון זה, יהודי רוכב אופניים שונא יהודי שנוהג במכונית, לפחות כל עוד הוא מדווש. אך כאשר אותו דוושן מתיישב במכוניתו ונוהג, הוא שונא רוכבי אופניים.
אפשר גם להפוך את האקסיומה הוותיקה ולקבוע בלא ספק ש"זווית הישיבה משפיעה על זווית הראייה" במבחר רחב של עניינים פוליטיים, אידיאולוגיים, דתיים, תרבותיים ומוסריים, ועוד קובעת את טעמו של המתיישב כלפי הזולת ואת טעמו בענפי אמנות כמו ציור, ספרות, תיאטרון וקולנוע, כמו גם את העדפותיו בענייני אוכל ותחביבים.
אמור לי היכן אתה יושב, ואומר לך היכן אתה עומד.

גם פינוק גם מידע

לי אין ספק שזווית הישיבה במכונית משפיעה ישירות על הרושם שהיא עושה עלינו. לרוב הנהגים חשובה ביותר הנוחות ברכב. במיוחד בימינו, כאשר מתכנני המכונית המודרנית חוסכים בגומי ומציידים אותה בצמיגים בפרופיל נמוך במיוחד, מה שמאלץ את מושב הנהג, ואת הנהג עצמו, לספוג בעצמם (ושמא בעצמותיהם) את כל טלטולי הדרך.
בעצם, המתכננים מנסים להגיע לאיזו פשרה בין קפיציות המושב ורכותו ובין תפקידו החשוב באמת – לסייע לנהג בשליטה על ההגה ולקשר אותו עם הרכב. אנו נוטים לשכוח שזהו ייעודו העיקרי של המושב: למסור מידע על אחיזת הכביש ובכך להגביר את ערנות הנהג. לא במקרה מעדיפים נהגי מרוצים מושב שמקנה להם שליטה על המכונית והקשבה לדופק שלה, על פני מושב נוח. לצורך כך הם נדחקים אל מושבי 'דלי' דקים וקלים, הנצמדים לגופם ומיועדים לחגורות בטיחות עם 4-5 נקודות חיזוק.
ודאי שנסיעה יומיומית במושבי מרוצים (כן, יש העושים זאת לצורך תדמיתם הספורטיבית) אינה חוויה מרנינה. על החיזיון היוקרתי משלמים בחבטות שסופגים מהרצפה, ובכך שכל אבן בכביש סוקלת אותך מלמטה. ועוד סובלים ביציאה מהמושב הקשוח, שקשה להיחלץ ממנו כפי שקשה להשתחל אליו.

גם פראית גם פדנטית

חיטטתי בין הניסיונות הרבים שהתגבבו אצלי במשך שנות נדודיי בעולם הרכב, כדי להיזכר באיזה רכב הכי נהניתי ממושבו. במילים אחרות, איזה מושב הוא ממוצע מחוכם בין נוחות לספורטיביות? איזה מושב לא מטשטש את המידע בגלל נוחותו, ומה שחשוב לא פחות – מספק אחיזה צידית טובה בסיבובים, כדי שידי הנהג לא ייאלצו לתפוס את גלגל ההגה כאילו היה עוגן אונייה?
מיד נדלקה בזיכרוני אאודי TT מהדגם הראשון, שהייתה נפלאה ופרועה דייה כדי לחטוף ביקורת מכל עבר כאילו היא "מסוכנת". היצרן לקח ללב והפסיק לייצר אותה. הוא תכנן מחדש את מתליה, הוסיף לה ספוילר והרכיב לה מערכת ESP רגישה, וכך סירס את הסוס הגזעי.

.

מושבי אאודי TT. איזון מדוייק בין נוחות לספורטיביות

גם מהוגנת גם מג'וּננת

אני נפלתי שבי דווקא אחר גרסה ראשונה זו של אאודי TT, שמצאתי אותה דומה בתגובותיה להונדה CRX, שבדיוק התאהבתי בה אז. הייתה לה דו-אישיות משגעת, ממש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בנסיעה איטית הייתה TT מכונית לבָּנות, קלה לנהיגה, מתאימה לכל אחד המחפש כסות-פח צעירה וספורטיבית. אך לחיצה נמרצת במקצת על הדוושה הימנית חוללה מטמורפוזה מיידית באופייה הידידותי של TT.
כן, הגברת הייתה משתנה מהקצה אל הקצה. בקו ישר – כלום, נוסעת כמו רכבת האקספרס מוסקבה-האוקיינוס האטלנטי, אך בפניות היא הייתה מעבירה בקלות את המשקל בכל נגיעה בדוושת הבלם, ומגיבה בתנודה מיידית ונלהבת מתת-היגוי להיגוי-יתר מטורף. חוויה מטלטלת בכל מובן.
ממש לא פלא שגרסה ראשונית זו של TT הפחידה עיתונאים שביצעו בה נסיעות מבחן, ואף פצעה אחדים מהם.

גם מענגת גם מתסכלת

אני בכל אופן קראתי לאאודי TT זו 'סטרדיווריוס', וסבלתי קשות מכך שאינני יודע להוציא ממנה את כל האפשרויות הגנוזות בה (והגנובות למדי). גם שְׂמַה דיבר אליי, כי בזמן שהייתי ילד הגדוד ונסעתי עם הצבא האדום לברלין, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה – היה לי אקדח TT. מדויק כפי שלא היה אף אקדח אחר.

מתוקה? מחוקה

ודאי שלא שכחתי את TT הקדמונית, על אופייה החוליגני שמשך אותי אליה, ולאות התנגדות לדעות הפוסלות אותה כ"מסוכנת לציבור" (כי TT, כמו סוס גזעי המשליך מעליו את הרוכב המתחיל, ניערה מעליה את הבוחנים החובבנים) – החלטתי לא לגעת בחבורת ה-TT ה'מתוקנות', כלומר משעממות כמו שיודעת להיות רק הנאצי-ואגן גולף GTI, על כל ששת גלגוליה.

פורחת? קדחת

אותי שיעממה גם גולף GTI הראשונה, שחסידי גזע ה-GTI ובעליו עדיין כותבים על אודותיו בכריעה על ברכיהם. אותי GTI לא כבשה, כי בתקופת פריחתה (תחילת שנות ה-80) הייתה לי לנצ'יה פולביה HF קופה ראלי,1.6 קלה, עשויה ברובה אלומיניום ואלופת העולם בראלי. גולף GTI המסכנה, עם 110 כוחות סוסיה, לא הייתה מסוגלת להריח את ה-CO ממפלט הלנצ'יה, שזימרו בו 145 סוסים איטלקיים בריאים ושלוחי עכבות.
אך שיא נפילתה של GTI היה כאשר עשתה ממנה צחוק לא רק לנצ'יה HF, אלא אפילו וולבו 264 אוטומטית 3.0 שנהגתי. בעלים אחד של GTI, שזלזל בטעותו בסגנונה הלימוזיני-בורגני של וולבו זו וביכולתה הדינמית, לא התאושש עד היום מההשפלה שציפתה לו בזינוק. זה לא מפריע לו להמשיך לכתוב בעט סוגדת ל-GTI זו.

גילוי הסוד

זיכרונות TT הישנה לא נתנו לי מנוח. במיוחד לא שכחתי את מושביה, מצופי עור שחור עדין, שהזכירו לי את מה שכתבתי פעם על מרצדס ("עם פחות מזל, ידידי, זה היה יכול להיות עור שלי או שלך"). אמנם אינני זקוק ל-TT, לא להגה קטום-הצורה שלה, המתוכנן כך כדי להשאיר מקום לבטן הגרמנית הנפוחה מרוב בירה, וגם לא ליתר איבריה – אך אין סיבה שלא אוציא מהבוידם את זיכרון מושביה, אזמין אליי הביתה כאלה בדיוק ואתיישב עליהם עם מקטרת.
בקיצור, ניצלתי את ההזדמנות האינטרנטית והזמנתי לי זוג מושבים של אאודי TT, ועוד מושב אחורי. לאלפא הוותיקה שלי מגיע שדרוג כזה, ואם היא תהדוף את המושבים, בני יקבל אותם להונדה HR-V שלו.

תנועת המושבים

ואם גם ביפנית של בני המושבים לא יתאקלמו, הם יטוסו לתל-אביב (רצוי עם מר ורונה, למען בטיחות הטיסה) ושם ינסו את מזלם אצל אלפא 33 כהת-הירוק, המחכה לאבא שיגמור את הסרט ויחזור. ואם גם 33 IE תבעט את המושבים החוצה, הם יחפשו מפלט אחרון ברנו קליאו של ידידה שלי.
ואם גם הצרפתייה הלבנה לא תחפוץ במושבים השחורים כלילי השלמות, הם יוצבו כלאחר כבוד בסלון של ידידתי, שתוכל להתיישב בהם מול הטלוויזיה, שעליה היא כותבת ב'יומן'.

טיפ טיפה

לא תהיה זו גוזמה לקבוע שנהגים רבים, במיוחד בנסיעה בעיר, סוגרים את הסירקולציה של האוויר כדי לא לנשום את עשן המכוניות האחרות. ואולם, אם הנהג שוכח לפתוח מחדש את פתח כניסת האוויר, מערכת האוורור, במקום לקבל אוויר צח מחוץ למכונית, יונקת את האוויר מאזור כפות הרגליים של הנוסע – ורמת החמצן ברכב יורדת.
התוצאה: רעננות הנהג יורדת פלאים, ותגובותיו על הכביש הופכות איטיות יותר ומרוכזות פחות. וכיוון שתהליך אזילת החמצן הוא איטי, הנהג יתקשה לתפוס שמשהו אינו כשורה.     
ויש גם נהגים שמפעילים את הסירקולציה התוך-רכבית תכף כשהם מדליקים מיזוג! זה אמנם מקרר ומייבש את האוויר בתוך הרכב, אך לא יוצר חמצן.
לסיכום, חשוב מאוד לזכור: באופציית הסגירה של כניסת האוויר למכונית יש להשתמש רק אם מוכרחים. כדי לשמור על רווחת הנוסעים ורעננות הנהג – מוטב להשאיר את הסירקולציה פתוחה אל העולם