ערפד על עורק הרגש

חזרתי למיטה בגטו ורשה שעליה התיישב אבא וסיפר לנו סיפורים עצובים – הפעם מאחורי מסרטות קולנוע. הזיכרונות הריחו זאת, ופלשו אל הסט

ככה פתאום, על הסט של סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", התחלתי להבין מדוע הבמאי הגדול בונואל טען בסוף הקריירה הקולנועית המפוארת שלו ש"אחרי גיל מתקדם, אסור לביים סרטים". נראה כי בונואל הגיע למסקנה זו עקב מכה של עודף רגש, המצטבר ללא רחמים בהתאם להתקדמות הגיל. מצב מיותר לגמרי כשאנו מצלמים כעת את הקטעים המתרחשים בגטו ורשה בין סתיו 1940 וסוף שנת 1942.

עודף רגש אינו משחק לטובת הבמאי גם כאשר הוא מצלם כעת את האולם בבית היתומים היהודים בקרקוב, שם מופיעה ילדה שעברה את השואה מוסתרת בתוך חבית בעליית גג אצל פולני כפרי, איש טוב; וכאשר הוא, הבמאי, מנסה להמחיז את הסיפורים שהילד מיכאל ואחותו לַאוּרה שמעו מאבא, וביניהם הסיפור על הנוסע המפליג באונייה לפלשתינה עם כלבו שחלה.

הבמאי לא יכול לשכוח שהילדה שהוא פגש בבית היתומים באמת הייתה קיימת במציאות, ועודנו זוכר גם את טעם הדמעות כאשר סיפר לו אביו את הסיפור על הנוסע וכלבו, כשהוא ישוב על מיטת המשפחה בדירה הצפופה בגטו, שגם את התפאורה הצנועה שלה מנסים כעת לשחזר.

המיטה ההיא, מזרן שעליו שמיכות, חלקי לבוש ושועל בעל פרוות כסף, מתפקדת עכשיו כמו במה הממלאת את כל המסך, כי מול מיטה זו עומדות כעת מסרטות. בונואל צדק. ודאי שהיה קל יותר לצלם סרט זה בזווית אישית פחות, סנטימנטלית פחות, בלי מטען הזיכרונות, המתיישב כערפד על עורק הרגש חרף עשרות השנים שעברו מאז.

 המפיק המשתולל

 אחרי הצילומים בתל-אביב, וגם אחרי סיבוב ההסרטה הראשון בפולין (שנערך בקיץ), נאלצנו להפסיק את הצילומים לשלושה חודשים עקב קשיים בלתי ברורים בהפקה. היו לנו ויכוחים לא נעימים עם המפיק הראשי, שהחל לבצע על דעת עצמו שינויים בצוות, בלתי הגיוניים וכואבים.

הוא למשל החליף לי במישהו אחר את עוזר הבמאי, חברי הישראלי אבישי הדרי, איש תיאטרון מוכשר מאוד שלומד ועובד בהצלחה בפולין כבר למעלה מעשר שנים. המפיק גם סילק מהעבודה בסרט את אילונה, אמנית תלבושות, שבין השאר חתומה על הבגדים הנהדרים של כוכבת הסרט, יבגניה דודינה, המגלמת את האֵם פליציה ט' ואת אשת הגנרל. הצלחתי איכשהו להחזיר לעבודה את אילונה, ואבישי המשיך לפחות לשחק את מיכאל, הדייר-נהג של אלמנת הגנרל.

 במקום להישבר

 בתקופת ההמתנה להמשך הצילומים, רק מכוניות שמרו על נפשי ועל שלומו של המפיק המשתולל. במקום להישבר ולחזור מתוסכל לתל-אביב, טיפלתי לי ארוכות באלפא GTV, שציפתה לביקורי במשך שמונה שנים – ולפני הגשמים והשלגים עוד הצלחתי ליהנות מהונדה CRX שלי, המשכנעת ללא ספק שכל המודרניות הספורטיביות עדיין יכולות ללמוד ממנה מהו הסיפוק מנהיגה שמכונית יכולה להגיש לבעליה.

והנה עכשיו, בדיוק עם השינוי הדרסטי במזג האוויר הפולני, המונע נסיעות על צמיגים חלקים ספורטיביים – מפיק הסרט חזר לעצמו, די בהפתעה, לא לפני שדיברתי איתו כמו לפי המסורת הפולנית שבה מיכאל הקדוש דיבר עם השטן, רק במילים גסות יותר.

אזיקים של זהב

בזכות שיחה בלתי דיפלומטית זו, אנו ממשיכים בצילום הסרט, אלא שהפעם בתנאי חורף קשים, במקום בסתיו כמתוכנן. ההיסחפות אל עונת השלגים דרשה שינוי מקיר אל קיר בקונספציה, כך שרוב הקטעים יצולמו בין דל"ת כתליו של האולפן. האונייה למשל, שאותה תכננו לצלם אמיתית על הים, מפליגה עכשיו בסטודיו ענק, תכול כולו. האילוץ הזה התגלה דווקא, באופן פרדוקסלי, כמוצלח.

להפתעתי, הצילומים בתוך האולפן נראים כבחירה נכונה, ומעניקים לסרט מין צביון אמנותי-מופשט. הסצנות נראות פתאום כמו שילוב בלתי אפשרי, ועוד בלתי הגיוני, בין התיאטרון של טדיאוש קנטור ז"ל, פעם מורי ותמיד רבי בכל דבר שאני מנסה לביים או לכתוב – ובין האווירה נוסח סרטים איטלקיים שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה כמו 'פייסה' או 'לה סטרדה'.

ניסוי הכלים יצא משליטה

אני מסתכל על עשרות המשאיות, הגנרטורים הכבדים והנגררות הענקיות המלוות את צוות הצילום. אני מביט על הציוד הרב והמשוכלל, על המסילות שעליהן נעות המצלמות, על כ-100 אנשי ההפקה, העסוקים על הסט בבניית התפאורה, בתכנון דייקני של לבוש ואיפור המתבצע בהתאם לתסריט, ואני עוד מביט על השחקנים שהצלחנו לגייס – והאמת היא שעדיין קשה לי להאמין שהכול, כולל האפשרות החלומית לעבוד עם יבגניה דודינה, החל מחמש מילים: "שועל הכסף של פליציה ט"

אלו הן חמש המילים שכתבתי בראש חתיכת נייר כאשר התיישבתי לבדוק איזו מכונת כתיבה כותבת טוב יותר: אריקה 5 או קונטיננטל פורטבל. כי כמו בתחרות הבלתי פוסקת שבין סובארו STI ומיצובישי אבו, גם לשתי מכונות הכתיבה הנושנות הללו שלי היו תמיד חסידים המצביעים על עליונותה של האחת או של השנייה.

אז תקתקתי את כותרת הסיפור פעם, ועוד פעמיים, ועוד לא ידעתי שאני עומד ליפול בשבי הזיכרונות, כפי שנכנסים לדרך ללא מוצא.

ביי-ביי רוביקון?

בקיצור, עדכון: כעת, לאחר שחמשת הימים הראשונים בסטודיו מאחורינו, אני מרגיש כבר כאילו עברנו, בעזרת השם, את הרוביקון, וחרף כל הקשיים שהיו, הסרט מתחיל לקבל צורה.