יותר ברגש בבקשה

במאי קשיש מוכרח ללכת נגד חוקי הקולנוע. כי אם כבר ליפול, אז מהסוס הכי גבוה שיש

אנשים רעים מספרים בדיחה מרושעת על ידיד ותיק שלי, הבמאי הפולני אנדריי ויידה, החתום על סרטי מופת כמו 'יהלום באפר', 'תעלה', 'לוטנה' ועשרות אחרים. אנדריי עדיין מביים סרטים, אף שגילו קרוב כבר יותר ל-100 שנה מאשר ל-60 (עוד בגיל הזה הקניטו אותו פה ושם כ"זקן").

"למה השחקנים שלי רצים?", שואל הבמאי הקשיש לפי בדיחה זו. "סליחה, מאסטרו", מסבירים לו עוזריו. "אנחנו רק מגלגלים את חומר הצילום חזרה".

את עבודתו של כל במאי קשיש על סרט באורך מלא מלווים לא מעט חששות של הספונסרים ואנשי ההפקה. הם פוחדים, בשקט מתוח, שהבמאי המבוגר יתמוטט להם, חס וחלילה, בשלב כלשהו של ההסרטה, וישאיר את ההפקה יתומה מקברניט, או שבגלל צרות מביכות של גילו, הבמאי המזדקן עוד ישכח להסריט איזה קטע חשוב.

אך החשש הכבד ביותר של המפיקים והספונסרים של במאי פעיל עדיין שהגזים באגירת שנים הוא הפחד, פחד ועוד פחד מסרט משעמם, סתם דייקני, תוצאה של קשיש מיומן מדי.

בגלל זה, במאי במיטב שנותיו ומעלה מוכרח לשבור את ראשו (הלבן או הקירח) כיצד להערים על גילו ההולך ומתקדם, ולעשות סרט צעיר וחדשני. כך, גם אם הסרט ייכשל חלילה – מה שתמיד עשוי לקרות – איש לא יוכל להאשים את הבמאי שהיצירה הקולנועית שלו סתמית. כי אם כבר ליפול, אז מהסוס הכי גבוה שיש.

הפוזלות היעילות

בזמן הצילומים של Silver Fox (השם שבו יופץ הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט") כמעט לא שכחתי דבר, כי עזרו לי בנות שפזלו ביעילות לתסריט ולסינופסיס, והיו מוודאות שהבמאי, המשתולל על הסרט ברוח אימפרוביזציה, לא שכח להסריט משהו חשוב.

אין שלג

ובכל זאת קרה ששכחתי להסריט רעיון, אשר למרבה צערי הפוסט-מורטמי, שמרתי אותו בסוד מפניו של בני, שנסע איתי לאתר ההסרטה בלודז' כדי לעזור לי. גם לצוות ההסרטה לא סיפרתי דבר.

רציתי להפתיע את כולם עם הרעיון המטורף הזה, שאינו כתוב בתסריט בוודאי (מרוב פחד שמישהו יגנוב אותו): תכננתי שמתקרת החדר בגטו ייפלו פתותי שלג כבד בזמן שאבא מספר לאשתו פליציה ולילדים על העתיד המצפה לשועל הכסף, שהוחרם זה עתה בידי היודנראט וישמש כפרוות חימום לאיזה חייל גרמני ג'ינג'י, שרץ בהתקפה בתוך נוף לבן ומת, וחיילת רוסייה תיקח ממנו את השועל ואחרי המלחמה תלך איתו לאופרה.

אך לא צילמתי את השלג הנופל בתוך החדר בגטו, כי פשוט שכחתי להביא לנו שלג מלכותי, כמו זה שלפני כ-50 שנה השתמשנו בו בקרקוב בצילומים של 'בית הקברות רמו'. ודאי שאנו יכולים עדיין לצלם את פתותי השלג בנפרד, על רקע כהה, ולהרכיב אותו בזמן העריכה על תמונות היושבים בחדר. אך אין לי כבר אפשרות לבקש מהילדים לשלוח ידיים לשלג הנופל עליהם בזמן האמת של הצילומים.

אין גם שועל חי

לא צילמתי גם את קטע הסינופסיס שמתרחש בלילה: כאשר הילדים והוריהם ישנים, שועל הכסף יוצא מהארון, מסתובב בחדר וחוזר לארון. לא דמיינתי אפילו לרגע שאצלם את סרטי בלי נוכחות של שועל כסף אמיתי, כלומר חי, שחקן סוריאליסטי אשכרה, הדמות הראשית בסיפור – והנה, בכל זאת ויתרתי עליו.

הַחלטתי זו נפלה בעקבות הודעתו של המפיק שלקראת החורף הנוכחי, כל המגדלים של שועלי הכסף במדינה זו בדיוק הרגו את השועלים שלהם, ורק אצל מישהו נשאר שועל אחד, עדיין צעיר מכדי להרגו, אך פרוותו כבר גדלה דייה לצורך הצילומים.

"אל תביאו לי את השועל הזה", ביקשתי את המפיק' המופתע. כי לא הייתי מוכן נפשית לצלם לסרט שלי שועל שגם עליו עומד ליפול, בסופו של דבר, גורלו המר של אחיו ואחיותיו. האם הייתי מסוגל להסתכל בעיניו? לגעת בו? לעזאזל עם הקטע שכתבתי בגאווה של תסריטאי המרוכז רק באמנות.

שועל הכסף חוגג את פורים בגטו

רגש רגש תרדוף

כל בתי הספר לקולנוע, וגם בתי ספר למרוצי מכוניות, ממליצים לחניכיהם, אמנים/נהגי צמרת בפוטנציה, לא להיכנע להשפעת אמוציות אלא לשקול כל יעד בקור רוח. האומנם הם צודקים? אני, לפחות, את ההפסדים הלא מעטים שלי חוויתי מול מתחרים (גם באמנות וגם בנהיגה) שנרדמו כנראה בשיעורים, כי דווקא האמוציות הביאו אותם להישגיהם המפעימים.

אין לי ספק שדווקא ברגעים שבהם הרגש מבעבע על גדותיו מגיעה אמנות הקולנוע, כמו גם הנהיגה התחרותית, לרגעיה הכובשים ביותר. כי כדי להפעים אחרים, אתה עצמך צריך להתפעם.

אבירי חול ושכירי חו"ל

מעט, זאת אומרת כלום כמעט, מקדישה התקשורת שלנו להישג ההיסטורי של הספורט המוטורי הישראלי הנרשם ברגעים אלה בראלי דקאר – תחרות תובענית מאוד גם למשוגעים מושבעים לנהיגה בשטח. אנסה לתקן את המעוות:

הנהגים שלנו, רז היימן והלל סגל, עברו בהצלחה את המבחן הרצחני של המחצית הראשונה של ראלי דקאר, וגם אחרי הקטעים המפרכים 7 ו-8 שומרים על מקומם הנכבד בדירוג הכללי, 33 (בין 104 הנהגים שנשארו!). זאת, עם תוצאות מרשימות בקטעי הדירוג, המציבים אותם בין 30 הנהגים המהירים ביותר, אלו הנהנים מסיוע טכני שמגישים הצוותים המלווים. הזוג הישראלי יכול רק לחלום על תנאים דומים.

אין ספק שההישג המרשים של הצוות הישראלי בראלי דקאר מעניק זווית אופטימית, מפתיעה וחדשה על הפוטנציאל שלנו בספורט המוטורי, שהוזנח עד עתה אצלנו ושווה לגביי יותר מכל ההישגים של שכירי החרב של מכבי תל-אביב בכדורסל.

קליברים של עפר

האליל הרזרבי שלי, שאני עוקב אחריו בגלל היכרות אישית, הוא הנהג הפולני כריסטופר חולופציץ, התופס מקום שני אחרי הצרפתי הפנומנלי פטרהנסל, שניהם על מיני all 4 racing. שניהם מתחרים בצמרת מול הנהג האמריקני גורדון, הרכוב על האמר. חולופציץ חיכה להישגו הנוכחי במשך שבע שנים ארוכות, מכורכמות מפלות.

יש לציין שחולופציץ החל את מפגשיו עם ראלי דקאר רק במקום הכללי המאכזב 67, וזאת אף כי בזמן הזינוק הראשון שלו לדקאר הוא אחז כבר בתואר אלוף אירופה בראלי. לנוכח נפתוליו של קליבר עפר בינלאומי כמו חולופציץ בראלי דקאר, אפשר להעריך עוד יותר את הישגיו הנוכחיים של הזוג הישראלי.

טיפ טיפה  – אל נא תשליכני

בשל הצטברות מכתבים התוהים על האפשרות להחיות מצבר מתפגר מבלי להחליפו, אני חוזר לנושא. שורה תחתונה: לא מוכרחים להשליכו, ניתן לאוששו מהר ובזול.

המצבר המודרני מותקף מכל עבר. נסיעות קצרות שאינן מאפשרות לאלטרנטור לטעון את המצבר מדלדלות את כוחו, וכך גם המכשירים הרבים שמחוברים דרך קבע למערכת החשמל של הרכב ושואבים וולטים בכל חניה ממושכת. בין מרוקני הבטרייה המקצועיים: הרדיו (הדורש אספקת חשמל קבועה גם כשהוא כבוי), מחשבי הרכב (שצריכים לשמור על הזיכרון), ואפילו המערכות לסגירת מנעולים. החשמל תשוש גם בשל האזעקה, האימובילייזר, הקודן וכמובן מערכות ה-GPS, זוללות חשמל ידועות.

מצבר האלפא יונק מהמטען בשקיקה

במקום להשליך מצבר הסובל מההתנפלות-רבתי על עטיניו, ניתן כאמור להזינו. דא עקא, בארץ קשה להשיג מטעני מצברים ('מיישרים'), הפופולריים מאוד בחו"ל בהיותם קלים לתפעול, זולים ומתחברים לשקע ביתי של 220 וולט. ואם השגתם מטען, לא מוכרחים לחכות שהבטרייה תגסוס: באמצעות המטען ניתן לתחזק את המצבר באופן שוטף אחת לכמה חודשים, במקום לחכות לסרבנות התנעה. כמות האמפרים שנדחס למצבר הדך תעמוד ביחס של 1:10 לכוח המצבר. כך למשל, אם זהו מצבר 50 אמפר, ממלאים אותו תחילה ב-5 אמפרים. רוב המטענים יודעים להוריד את כמות האמפרים המסופקת למצבר בזמן הטעינה, הנמשכת כמה שעות.

ואגב, הפרנויה לוחשת לאוזני שאין זה מקרה שבארץ קשה להשיג מטעני מצבר זולים. האם ידם של יצרני המצברים בארצנו ויבואניהם בדבר?