מטר וחצי נפש

רוב נמוכי הקומה, מנפוליאון עד פולנסקי, הגו דברים נועזים ויצירתיים. למרבה הצער, בן-גוריון נמנע מכך

פעם, בחצי השני של המאה הקודמת, פגשתי לשמחתי ברומן פולנסקי. זה קרה בלונדון, בתקופה שרומן צילם את סרטו 'רתיעה' (Repulsion), דרמת אימה פסיכולוגית בכיכובה של קתרין דנב, המגלמת בחורה שמאבדת אט אט את שפיותה.

עיתונים בריטיים סיפרו אז על ארוחה שרומן סעד עם כוכבת סרטו במלון דוצ'סטר. דנב התלוננה שקיבלה מרק קר. "לא נכון", אמר המלצר. "המרק חם". פולנסקי, סיפרו מדורי הרכילות, קם מכיסאו ומשך את מפת השולחן, וכל הכלים עמוסי האוכל והמשקאות התנפצו אל הרצפה. "אם הגברת אומרת שהמרק קר, אז הוא קר", צעק.

אז נפגשנו בלונדון ורומן, שהיה בשלב העריכה, הציע שאלך איתו לאוקספורד סטריט. "מצאתי חנות נעליים על רמה. שווה להציץ שם". הסכמתי בוודאי, כי רומן, bon vivant מדופלם, ידע תמיד לגלות חפצי חמדה.

התפלק להם להטוט ענק

נסענו לרחוב אוקספורד והגענו לבוטיק קטן ואפלולי שמאחורי הוויטרינה שלו מתנוסס שלט צנוע בזו הלשון: "אנו עם לב לאנשים קטנים". הופתעתי במקצת, כי רומן אף פעם לא היה מתייחס לקטנות קומתו ולא חשף שום רגשי נחיתות בנושא. לפחות עד הקטע הקצר בחייו שבו הוא החל ללמוד בבית ספר לקרקס, ומצא את עצמו מטרה להתעללות מצד אקרובטים אכזרים.

בדיעבד, הלהטוטנים הללו עשו לפולנסקי רק טוב. כי בגלל גויים שריריים וחסרי תרבות בסיסית אלה ובגלל מכות הרצח שהיה סופג מהם – הוא קם ועזב את שיעורי השמיניות באוויר לטובת המוזה העשירית, זנח את הקריירה בקרקס והחל ללמוד קולנוע בלודז', באקדמיה שלנו, שם כישרונו בלט מההתחלה.

תמדוד הוא אמר לי תמדוד

אז אנו בבוטיק הנעליים לאנשים קטנים באוקספורד סטריט, שכמו כל חנויות הפאר הסנוביות לא נקב את מחירי סחורתו בלירות שטרלינג בריטיות עממיות אלא בגיניאות, השוות לירה ועוד קצת. ואני רואה את חברי פונה למוכר ובוחר לו זוגות נעליים מבריקות בעלות עקב גבוה אשכרה. לא ידעתי שיש דבר כזה לגברים. ובכלל, איך אפשר לנהוג בנעליים כאלה?

חברי מדד כמה זוגות, התהלך בהם ודרבן אותי לקחת אחד לעצמי. "מה אתה עומד ככה?", לגלג עליי. "זה תוצרת איטליה, אף אחד לא יודע לייצר נעליים כמו האיטלקים. קח כבר משהו! הרי לא הבאתי אותך סתם", דאג לי.

די לי במטר שבעים

אך לי לא היה שום חשק לקנות נעליים מוגבהות. הרי רומן, אפילו עם נעלי עקב תלולות, היה עדיין נמוך ממני בכמה סנטימטרים. וחוץ מזה היה חבל לי על הכסף, כי כל פאונד שקיבלתי מהמפיקה האמריקנית ברניס בלוך תמורת התסריט 'אונייה לאדיס-אבבה' שמרתי לצורך שיפורים שהזמנתי למוריס מיני קופר, שבדיוק קניתי ועמדתי לקחת עימי הביתה.

מטרתי הייתה אז להיות אלוף פולין בראלי, ולא סתם אחד המגביה את עצמו כדי לעשות רושם על בנות.

אך הג'נטלמניות הפולנית גברה על השכל, וכדי לא לפגוע בכבודו של רומן שלחתי גם אני יד אל זוג נעליים כאלה, הכי פחות מבריקות שמצאתי, ולעוד זוג, כדי שרומן לא יחשוב שהפכתי קמצן. ודאי שמעולם לא נעלתי אותן.

ואתה תשופנו עקב

רק בקיץ ובסתיו האחרונים, שביליתי בוורשה לצורך צילום סרטי, מצאתי במרתף החשוך נעליים אלו – עדיין נחות בקופסאותיהן, שאבק סמיך חדר לתוכן. לשם הבידור והנוסטלגיה ניקיתי את הנעליים בדייקנות והלכתי לסנדלר. שנינו צחקנו בפולנית, והוא חתך למעלה ממחצית מגובה העקבים, ולבקשתי עוד קצת.

זוג אחד הבאתי איתי ארצה והזוג השני נותר בגולה, באופן סמלי, כדי שאוכל לומר על עצמי שאני גר "רגל פה רגל שם".

רעיונות מגביהי עוף

נזכרתי במקרה זה כי בזכות גאון הקולנוע פולנסקי, ותודות לעוד בחור אחד קטן-קומה וכמה ידידות עבר שלי, הוגשה לי הזדמנות להכיר על קצה המזלג את הסגנון האמנותי המיוחד המאפיין אנשים נמוכים מעט מהממוצע – מין סגנון אמביציוזי, נועז, אינטלקטואלי ועקשני. למעשה, התיאוריה שלי גורסת שלולא קוצר קומתו של פולנסקי, העולם לא היה זוכה לסרטיו; לפחות לא במתכונתם המעניינת הנוכחית.

זו התיאוריה שאפשרה לי להבין מאיפה נפל על אלוף אמיר אשל – שגובהו מזכיר לי את פולנסקי – הרעיון המקורי להטיס שלושה מטוסי קרב מעל מחנה ההשמדה אושוויץ.

בזמנו, כשהטיסה נערכה בשנת 1993, גם אני (כמו הפולנים שאירחו את צוות חיל האוויר הישראלי) חשבתי בטעות שמדובר במפגן הזדהות וכבוד כלפי קורבנות הנאצים והוא מילא אותי גאווה. אך כעת, כאשר ההוגה והמבצע הראשי של המטס, אלוף אמיר אשל, קיבל פיקוד על חיל האוויר – התקשורת מאזכרת שוב ושוב שהמטס, שנערך "בזכות דמיונו היצירתי של אלוף אשל" – היה "מפגן כוח" של העם היושב בציון, ולא חלילה מחוות כבוד כלפי הנספים.

מנוע הסילון מעיר שדים

מפגן כוח יהודי מעל מחנה המוות? זוהי פרשנות מסוכנת העלולה להעיר שדים מרבצם. נזכיר לפרשנים את הפתגם "אין מדברים על חֶבֶל בבית התלוי". ובמילים ברורות יותר: הצירוף של הביטויים 'מפגן יהודי' ו'אושוויץ' עלול לעורר את השאלה: היכן היה היישוב היהודי דאז כאשר תאי הגזים והתנורים עבדו במלוא תפוקתם?

שהרי לפי מה שלמדתי עד עתה, היישוב העברי הקטן, הצנוע והעני לא רצה לשמוע על השואה הגדולה המתרחשת באין מפריע אי-שם על אדמת פולין הכבושה. שום הזדהות עם יהדות אירופה הנשרפת לא טרדה את שגרת משחקי הכדורגל שהתקיימו בפלשתינה.

השואה גם לא חיבלה בקרנבלים שנערכו לשפת ימה של תל-אביב, בתצוגות האופנה או במופעי הקברט. כאילו לא התחוללה אי-שם מלחמה. כאילו שמואל זיגלבוים, הנציג היהודי בממשלת פולין הגולה, לא התאבד בלונדון כדי שהעולם כולו – כולל היישוב היהודי בפלשתינה – ישמע על טבח היהודים ויתעשת לפעולה.

פטפטו עד מוות

יהדות פלשתינה בגדה, אפוא, ביהדות הגולה. אך יובהר מיד: אינני מאשים את יושבי ציון בכך שבזמן מלחמת העולם השנייה, שאפשרה לגרמנים להרוג יהודים כאוות חפצם – הם לא התגייסו או התגייסו רק מעטים. אך לאור העובדה שליישוב היהודי הצעיר היו כבר קשרים טובים בוושינגטון דרך יהדות אמריקה העשירה – קשה להבין כיצד לא נשמע קול יהודי הדורש להפציץ את פסי רכבות המוות המובילות לאושוויץ, למיידנק ולטרבלינקה.

המטוסים האמריקניים והבריטיים שטסו מעל פולין היו יכולים להרוס את הפסים בקלות. אך למיטב ידיעתי, אף עסקן פטפטן מהיישוב, כמו הגמד הרשע בן-גוריון, לא פנה לנשיא רוזוולט או לווינסטון צ'רצ'יל בדרישה – או לפחות בבקשה – שאמריקה הגדולה תדרוש מהמכונה הגרמנית לחדול מרצח היהודים.

לא תעמוד על דם רעך

כבר מזמן כתבתי שנראה כי אמריקה, בשיתוף הבריטים, אפשרה לנאצים ביודעין ובמתכוון להמשיך בהשמדת היהודים, כדי שאחרי המלחמה אפשר יהיה לשפוט אותם על פשעים נגד האנושות. לולא רצח היהודים, אדולף היטלר לא היה צריך להתאבד, שהרי הוא היה סתם מנהיג עם שהפסיד במלחמה ונשלח הביתה.

לפי חוקי המלחמות, לולא הרצח המסיבי של היהודים, בית משפט השדה בנירנברג לא היה רשאי לתלות אף אחד משותפיו של היטלר, אדריכלי השואה, בגין ביצוע פשעים נגד האנושות.

ואולם, עצימת עין זו של בעלות הברית כלפי השמדת היהודים – עצימה שאני סבור כאמור שהייתה מחושבת ומכוונת – מהווה לדעתי פשע נגד האנושות בפני עצמו. פשע נגד ששת המיליונים, נגד חייהם ותרבותם שנכחדו מהעולם.

לצערי, היישוב היהודי ששתק בפלשתינה הרחוקה חולק באחריות עם אותם מנוולים שפשעו בחיבוק-ידיים מכוון אל מול ההשמדה. אולי ההשתתפות של ההנהגה היהודית בפשע זה אינה באחוז גבוה, אבל בכל זאת.

ומדוע אנו לא בורחים?

התגלה שהייתי צריך לבוא ארצה כדי לשמוע, לא פעם ולא פעמיים, את המשפט המטופש שנולד בבית המקדש הבן-גוריוני והתגלגל כסיסמה ציונית מקובלת כאן, ולפיו יהדות פולין, כמו יהדות אירופה כולה, המיטה על עצמה את גורלה המר משום שהיא הוזהרה עוד לפני פרוץ המלחמה והשואה, והייתה לה אפשרות לקום ולברוח מהסכנה באמצעות התיישבות בארץ או בכל מקום אחר.

זה כאילו נשאל היום את עצמנו, כלומר את הישראלים היושבים בציון בבתיהם ובעסקיהם, מדוע אנחנו לא קמים ובורחים גם כאשר מכוונים אלינו 200 אלף טילים של שכנינו, רוצחים מלידה, ואולי עוד משהו מאיראן, שתשתגע או לא.

טיפ טיפה – הלוואה ללא סיכון

הלוואת חשמל מרכב אחר בעזרת כבלים היא תרגיל ידוע ורווח. אך לא כולם יודעים שהמנוע התורם את החשמל, מוטב לו שיהיה כבוי – במיוחד כאשר מדובר במכונית מודרנית, כלומר עמוסת אלקטרוניקה. הסיבה: עירוי החשמל אל מכונית שנייה עלול לשבש את המערכות האלקטרוניות העדינות של הנדבנית.

ואולם, מה לעשות שרק מנוע תורם במצב עובד ופעיל יעניק לנו 14.5 וולט, ולא רק 12. מסקנה: דווקא מכוניות ותיקות הן תורמות חשמל אידיאליות.

 בסגנון הספיידרים של פעם

אלפא רומיאו, שהצלחתו המסחרית של דגם הג'ולייטה השיבה רוח חדשה במפרשיה, עמלה כעת בשקט על רואדסטר בסגנון הספיידרים של פעם. רואדסטר זו תחליף בתפריט הפירמה את דגם Brera ספיידר הכבדה (1,700 קילו!), שייצורה הופסק.

נראה כי רואדסטר ספיידר החדשה, המצוידת במנועי ארבע בוכנות בכוח של 150-265 כ"ס, מתבססת על אבטיפוס של ספיידר פינינפארינה העונה לשם 2uettottanta (בתצלומים), שנחשפה ב-2010.

מעריכים שהרואדסטר החדשה תקבל פלטפורמה קלה שבזכותה המכונית, בעלת ההנעה האחורית, תשקול 1,000 קילו בלבד, כך שלא יהיה צורך לנוּד לביצועיה.