אם אשכחך, אקסית

בגלל הפרופיל הפסיכו-פיזי של אהובות העבר שלי, לא הייתי מתנגד לכך שהן היו מופיעות פתאום בדלת ביתי (ולא רק בצריף של זיכרוני)

לפני 40 שנה ועוד קצת ארגנה יהדות טי-וי רוממה מכרז, ואני, שבדיוק הגעתי ארצה, התקבלתי אצלם כבמאי דרגה 8. להפתעתי, שליוותה אותי מרגע הנחיתה בבניין האפור ועד שעזבתי אותו כדי לערוך את הירחון 'טורבו' (הייתי היחיד במוסד זה לדורותיו שעזב מרצונו את קן הפרזיטים הזה) – עמיתיי החדשים לתחנה הממלכתית החלו כמעט מיד לפטפט על עצמם.

הם גוללו באוזניי, ללא הרף וללא עכבות, אינסוף סיפורים אישיים על האישה, הילדים או פכים קטנים ומרתקים מהיומיום ("תשמע, הלכתי אתמול לקולנוע ומישהו הסתיר לי"), מבלי להתייחס לעובדה שאני מבין רק 10 אחוזים מדבריהם ואולי אף פחות מכך.

למזלי, באותה תקופה ממש גיליתי את קפה טעמון הירושלמי שברחוב קינג ג'ורג', שם, לרקע פסקול הצעקות של הפנתרים השחורים, הכרתי את יהודה עמיחי, שהיה יושב בפינה אפלולית. עמיחי שאל אותי איך אני מסתדר עם חבריי לעבודה בטלוויזיה. "איך הם?", תהה.

"הם מספרים לי", עניתי. "לא מפסיקים לספר לי כל מיני דברים", גיליתי לעמיחי, והמשורר הנהן בהבנה. "נדמה לי", אמר, "שאני יודע היטב על מה אתה מדבר".

ווזווז, מה הוא מבין

אותה נטייה של הירושלמים גיליתי מאוחר יותר גם בצה"ל, שם חבריי לכיתה, תושבי קטמון וקריית-מנחם, שפכו את לבם זה על זה. אך מילואימניקים אלו דווקא לא חיפשו בי אוזן קשבת, כי בחבורה זו הייתי הווזווז היחיד, ומה כבר ווזווז מבין.

ממש הפוך מרוממה, שמרגע הקמתה שלטו בה הווזווזים הגאים ביד רמה, מהמזנון ועד הקומה החמישית – בעוד הנתינים בדימוס של שושלת המלכות החסנית נשלחו להפיק, לביים ולצלם תוכניות בשפה הערבית.

פואזיה במקום פואנטה

אך אט-אט חדלו גם חבריי לעבודה, הרוממאים, להעתיר עליי את סיפוריהם הקטנים, כי גילו כנראה שאני מקשיב להם בעיקר מתוך נימוס ואיני מספר דבר על עצמי.

כך החמצתי סיפורים מרתקים כמו תיאור ביקורם האחרון עם האישה והילדים בגן החיות התנ"כי. סיפורים ללא פואנטה, אך משום מה בחרוזים (!). "ממש חבל שאתה לא מבין בפואזיה, אדוארד", נדו לי.

אקסית, מלשון אקסלנס

אבל לפני שהקולגות עזבו אותי במנוחה, זכיתי לעוד וידוי מעניין אחד. היה זה חברי הבמאי א', שעימו חלקתי חדר בקומה הרביעית, אשר לחש לי בנימה אינטימית: "תראה, אדוארד", הרהר באוזניי. "אם היו ניצבות לפניי כל הבנות שחשתי כלפיהן רגשות רומנטיים לפני שהכרתי את רעייתי – לא הייתי מתבייש. כולן היו אל"ף-אל"ף!", שיבח אותן, ואגב כך את טעמו.

ואני, באותו רגע, חשבתי על המכוניות שהיו לי בגלגול הקודם, הפולני. חוץ מהשתיים הראשונות, זוויקאו P-70 וסירנה הפולנית, שהתגלגלו על כרעי תרנגולת – ודאי שלא הייתי מתבייש באף אחת מהן. גם לא בפולקסוואגן אמפיביה צבאית שקניתי מכפרי, שניצל אותה כמחרשה בשדה תפוחי אדמה.

"לא הייתי מתבייש בהן"? הרבה יותר מזה! לוּ היו האקסיות הרבות שלי מופיעות לפניי היום באורח נס, הייתי מתפקע מגאווה. כי גם היום, בדיעבד-רבתי, הייתי מצרף בהתלהבות לשתי האלפות וההונדה הנוכחיות שלי כל אחת מהאקסיות. אני גאה בכל אחת ואחת מהן, כמו ב-מ-וו 700 CS (קופה ספורט); כמו מוריס מיני קופר (שהשקעתי בשיפורה יותר כסף מאשר הייתה עולה לי קופר חדשה, לפני התערבותה של סדנת הספורט של BMC); וכמו רנו R-8 גורדיני, שבסבלנותה ובאומץ לבה לימדה אותי לנהוג.

רנו R-8 גורדיני. בעלת יכולת אווירודינמית של תא טלפון, רעת-מזג, היגוי מושלם וכוח רב בציר הנכון (קרי, האחורי)

ב-מ-וו 700 CS שלי והזוג אטלר. מנוע של אופנוע מותקן מאחור

מוריס מיני קופר. אהובתי האדמונית

איפה היית לפני 50 שנה?

נזכרתי שוב באקסיות שלי בגלל חיזיון-זוטא שנגלה לפניי שלשום. אני הולך ברחוב מרמורק ורואה אופנוע משטרתי חדש, ב-מ-וו 1,200 R, שמשני צידיו נוצצים צילינדרים של מנוע בוקסר. "אאוריקה!", כמעט צעקתי. הרי מנוע כזה הוא בדיוק מה שהייתי צריך, לפני חצי מאה, לב-מ-וו 700 CS שלי! הרי גם לה היה מנוע של אופנוע ב-מ-וו – רק קטן.

היום זאת לא בעיה. אתה מזמין באינטרנט את המנוע של אופנוע זה, מפירוק, ולמחרת הוא כבר נוחת אצלך בארגז, וגם הסכום שאתה נותן לשליח הוא אנושי למדי. הבעיה היא שאת 700 CS אתה תמצא כעת רק במוזיאון ב-מ-וו, ומוסד זה לא ישמח למסור לידיך מוצג עתיק לתפארת.

כך שאני יכול לשכוח מהנאה תיאורטית מנהיגה בב-מ-וו האוטופית: זו השוקלת רק 550 קילו וניחנה במנוע בן 110 כ"ס, המושגים בסל"ד של 7,500. לצערי, רכב זה יישאר לעד בגדר חזון רטרואקטיבי.

וחבל שכך, כי מכשיר תנועה זה המתסכל את דמיוני הוא צנום, אך רחוק מלנום. שהרי הוא מבטיח ביצועים המזוהים בדרך כלל עם 220 כ"ס שדוחפים קדימה איזו מכונית קומפקטית בעלת מוניטין שריריים נוסח פולקסוואגן GTI, פוקוס ST או מגאן ספורט. אגב, כל אחת מהחדשות המהוללות הללו שוקלת כפליים ומעלה משתי מכוניות ב-מ-וו 700 גם יחד.

עקרת-המשק הייתה לנשק

נדלקתי כל כך על רעיון תיאורטי זה, שהתחלתי אף לחשוב מה עוד הייתי משנה בב-מ-וו 700 האקסית שלי בנוסף להשתלת המנוע המודרני הנ"ל, כולל הזרקה ומחשב בוודאי, ובנוסף למעצורים שיהיו מסוגלים לרסן את שעטת ה-200 קמ"ששלה, ובנוסף לחישוקים מוגדלים, שהרי תעשיית הגומי אינה מייצרת עוד מידות צנועות, ועוד עם סימן V.

האם ב-מ-וו 700 תסתפק בארבעה בולמי קוני, או שהיא תרצה את כל המתלה מאותה פירמה, המאפשר את הגבהת הרכב והנמכתו? מנגנון כזה אימץ לו בני, שהפך את הונדה סיוויק, שהייתה אמורה להיות עקרת-משק תמימה, למפלצת המתאימה רק למסלול.

דש בעקביו

כך חשבתי לי בעודי הולך ברחוב מרמורק, כאשר רעש בוקסרי מוּכר סובב ראשי לאחור, לעברו של אופנוע ב-מ-וו 1,200 R משטרתי זה.

מר שוטר, שהפעיל את הכלי לחיים, שחרר מצמד ורכב בצורה מוזרה: הוא לא הניח את נעליו על המִדְרַכִים המיועדים להן בשני צידי האופנוע, המאפשרים לרגליים לנוח ואף להחליף בעזרתן הילוכים ועוד להפעיל את הבלם האחורי. איפה! מר שוטר נסע כאשר סוליות נעליו מתחככות כמעט באספלט, במרחק בטיחותי משני הצילינדרים הלוהטים, וכך נעלם משדה הראייה שלי ונותר רק בזיכרון, לצורך כתיבה זו.

האם לא אמרו לו שאופנוע 1,200 R שוקל, ללא רוכב, 230 קילו – מה גם שהבווארי עלול להתהפך ככה סתם, מתוך גחמה, רק כדי שיהודי לא ירדה בו? לנוכח פרופיל פסיכו-פיזי זה של האופנוע, רגל של הרוכב המשתלשלת לה אל הקרקע לא תשנה דבר, ועלולה רק להיפגע.

האוֹכֵף המתנופף

קראתי באיזה מקום שמשטרת ישראל חימשה את כוחותיה באופנועים גרמניים אלו לצורך מרדפים יעילים אחר עברייני תנועה. אלוהים ישמור על שוטרינו, חשבתי, כאשר לנגד עיניי נגלה המראה הזה של שוטר בגודל בינוני המתנופף ברוח על הב-מ-וו הענקי כמו זוג גטקעס על חוטי כביסה.

שידור ישיר מהזיכרון

נסעתי הביתה ודמיינתי שעל השמשה הקדמית של אלפא אני רואה – כפי שמערכת head up מקרינה את נתוני המהירות על השמשה – את כל נבחרת מכוניותיי של פעם. מוריס קופר שלי, למשל, הייתה זמינה לכל ראלי, ולא הייתה חוזרת מכל אימון על משאית ישר למוסך, לוּ רק היו לה השמנים הסינתטיים המתקדמים של היום ודלק 100 אוקטן.

ב-מ-וו 700. אקסית שאי אפשר לשכוח

הונדה CRX מנוע VTEC בת 20 כמעט. אחרי לידתה, ניתך על עולם הרכב מבול חידושים הפוגעים בהנאת הניהוג

כמו שתי טיפות שעמום

פתאום הבנתי גם מה מרגיז אותי במכוניות החדשות – הן מתחרות ביניהן בעיצוב צעקני מלגו ומלבר. כתוצאה, קשה להבדיל בין פחייה לרעותה, המחקות זו את זו כאילו תוכננו בידי אותו מחשב. כך למשל, דגמי פיז'ו מהסדרות 2 ו-3 דומים לאסטרה החדשה, והיא מצידה דומה לקאיות וליונדאים. הקונים התרגלו לכך.

הילדים של פעם, ובהם בני, היו משוויצים ביכולתם לזהות כל דגם ודגם. היום, אפילו כתבי תחבורה מתקשים לנחש מרחוק מה בדיוק מתקרב.

עשו שפטים בפשטוּת

אך יותר מהאחידות המדכדכת, שממילא אין מבחינים בה ביושבנו בתוך פחייה מן המניין, מפריעה יותר (לפחות לאחד כמוני) הצפיפות על לוח המחוונים. לאן נעלמה הפשטות של פעם, אותה פשטות של קופר, של גורדיני ושל אופל GT שלי? (אגב, הייתה זו אופל היפה האחרונה). לאן גזה הפשטות של אלפות דאז, כולל GTV?

אך מלכת הפשטות הייתה לנצ'יה פולביה HF ראלי. לא אעלה כאן באוב את פרטיה המלבבים, כי אף שחלפו למעלה מ-20 שנה מאז שמכרתי אותה – לא התאוששתי עד עתה. אמנם החלטתי שלעולם לא אמכור עוד אף מכונית, אך החלטה זו לא תשיב לי את פולביה.

אופל GT 1.9 דגם 1970. זוהי אופל היפה ביותר שנולדה אי-פעם. היא רק נראית תמימה: אחרי שיפורים קלים, היא בלטה בגרנד פרי האגדתי של אשקלון 1970. חרף 90 כוחות סוסיה, הייתה מגיעה מירושלים לאילת בשעתיים

מכופתר לאללה

קל יותר לשלוט על רכב כשהכול מתוכנן בו לפי המסורת, כלומר – אין מבול של כפתורים קטנים מדי, ועוד חבויים היטב. כי בעידן שלנו, אם אתה חסיד ניהוג שאוהב שימוש אינסטינקטיבי במתגים (לצורך כך, יש לך ודאי זרועות באורך שני מטרים) – מוטב לקרוא בעיון בספר הרכב לפני נסיעת הבכורה בפחייה החדשנית.

ואז, לאחר שינון הוראות השימוש, כדאי להתאמן על המתגים, כדי שבזמן אמת לא ניאלץ לחפש בהיסטריה את בלם היד, שהפך למתג חשמלי מעורר רחמים, וכדי שנוכל להבדיל בין כפתורים המפעילים משהו חשוב ובין אלו שמוטב להתעלם מהם.

אחריי המבול

האובססיה שבעטייה סובל גלגל ההגה מתִפרחת של מתגים (והקונסולה שסביב הרדיו נגועה בקשקשת של מקשים, המעוצבים בסגנון פלאפוני) – אינה חדשה. היא החלה להשתולל בתעשיית הרכב לפני 20 שנה כמעט, ממש רגע-קט אחרי שהונדה CRX שלי נולדה. וואלה, מזל.

לנצ'יה פולביה קופה HF 1.6, בזמנה אלופת עולם בראלי. למזלה, היא תוכננה לפני עידן המחשבים, רק לפי כישרון המעצבים.

טיפ טיפה

שימוש במכונית חשמלית ידרוש לא רק השקעה כספית רצינית, אלא גם כישרון בלוגיסטיקה: איך להגיע לתחנה של החלפת מצבר ברגע של צורך ממשי – ולא כאשר הסוללה מלאה עדיין בשליש או ברבע.

בנוסף, נהג החשמלית ייאלץ לחשב ללא הרף את משך הזמן של עבודת המזגן ושל פעולת הרדיו (הצורכים אנרגיה), את הטווח שהותירה לו המהירות הלא חסכונית שבה חטא, את מחירם האנרגטי של הדלקת הפנסים ומשקל נוסף ברכב, וכך הלאה.

בעייתי יהיה גם מילוי האמפרים בבית, שכן טעינה רבת-שעות דורשת 4,000 ואט ו-18 אמפר. זה אומר שכל יתר המכשירים הביתיים, כמו מזגן, מגהץ, תנור אפייה ומקרר, יגרמו להתנגדות עצבנית של הפיוזים