יקיר הנורמטיביים

לא שיערתי שבקרב הגולשים יש מישהו (ועוד מישהו) שיראה לנכון להמליץ על בלוג של קשיש ציניקן וניהיליסט, ועוד בעל נטיות אנרכיסטיות מודחקות

לא אני גר במגדל השן הכי יקר בתל-אביב, ולא עליי שומרים מאבטחי השב"כ המשחקים שש-בש בלובי עם המאבטחים של ראשי המאפיה. לא אני הוא שמכרתי, אחרי מחשבה ארוכה, את מגוריי המפוארים הללו תמורת 27 מיליון שקלים "כדי לא להמשיך להתנתק מהעם", כפי שהאיש הסביר את עצמו בפייסבוק בטיפשות המאפיינת דמות זחוחה זו.

לא אני הוא הרואה במכירתו של מקום מגוריי נוסח האלפיון העליון דרך להתקרבות חזרה אל עמנו. ולא אני בחרתי לי מקום מגורים חדש, צנוע יותר בעשרות מיליוני שקלים, שם שכניי החדשים הם מנהלי בנקים ושאר בכירים בשוק הפיננסי, לצד חבורת טייקונים ידועי שם ועשירים אנונימיים מחו"ל.

ודאי שלא אני הייתי בוחר לגור ב-400 מטריםמרובעים עם סלון של250 מטרים, מרובעים אף הם, שהרי בגלל גובהו הרב של ארמוני, הפורח לו בין עננים בקומה ה-31 – אי אפשר לשאת לשם, אפילו בעזרת מסוק צה"לי, את המכונית הוותיקה האהובה עליי, כדי להשקיף ממושב הנהג על שפת הים.

ואמנם, לא למעני הביאו שמה, בקושי רב, פסנתר כנף, כדי שאנגן ברגש את "דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו", כאשר האוקטבה הבאה היא תכנון פריצה לאיראן. זה לא אני, לכל הרוחות ועוד רוח אחת!

הפלישה לקיוסק

והנה, אף שאינני נמנה עם שועי ארץ ומחזיק דירה בשמיים, במוצ"ש האחרונה זרמו פתאום אל הבלוג הצנוע שלי ב-wordpress לא פחות מ-562 נפשות. חשבתי שזו טעות בכתובת, אך למחרת פלשו אל הבלוג 275 מבקרים נוספים – הרבה יותר מהממוצע היומי שנרשם לאורך השנה האחרונה ועומד על 20-30 נפש (עם שיא בודד, שנפל ככה סתם באחד מימות מאי, העומד על 105 כניסות ביום). כעבור יומיים, כלומר ביום שני, נמשכה המגמה, ואל הבלוג המופתע הגיעו 252 איש, פי עשרה מאשר בימים כריגולם.

בסך הכול אני מתייחס לבלוג שלי כאל קיוסק הרהורים אינטימי-אישי, חסר אמביציות מי יודע מה. ובכל זאת, כאשר הייתי בחו"ל ופתחתי מחשב בלֵיל גולה קר (כמו גם בעוד כמה לילות, קרים עוד יותר), ריגש אותי לגלות בסטטיסטיקה של הבלוג שלא רק אני ער בשעה בודדה זו, אלא גם נפש נוספת, אי-שם בציון הרחוקה, המטיילת לה בחצר האינטרנטית שלי כדי להכיר את אחד מהסרטים הישנים שלי שהיא מצאה שם.

בלוגר ישראלי נורמטיבי (מה שאינני, לצערי) היה כותב שעמדו דמעות בעיניו.

גישוש באפלה

אז מאיפה מבול הכניסות שניתך פתאום על הבלוג הצנוע שלי? הרי לא כתבתי שום דבר מהפכני במיוחד. אז מה? האם ייתכן ש-562 נפשות ועוד 275 למחרת התעניינו בהודאתי שאיבדתי את המקטרת כי שכחתי אותה על גג האלפא וזינקתי?

התחלתי לגשש באפלה האינטרנטית, שאני לא בקיא בה עדיין וכנראה לא אספיק לשלוט בנבכיה. הרי עד לא מזמן הייתי שרוי עדיין בתקופת הטרום-מקלדת, שבה תקתקתי בכלל על מכונת כתיבה. אז מה קרה? שאלתי את ThinkPad שלי.

כיוון שלא מצאתי שום ממצא חריג או חדש בגוגל, שלא הזדרז לפענח בעבורי את התעלומה, חיפשתי הסבר באתרים מוטוריים. האם מישהו הלשין שם על הבלוג שלי, 'מכונית הנפש', או כתב עליי משהו שערורייתי להביך? שום כלום. שקט מוזר נשמר לגביי ולגבי גלגוליי אפילו באתר מוטוקאר השייך לירחון 'הגה', שם פורסמו בעבר הטורים שאני מפרסם בירחון כרומו זה.

שנאה, אבל שקטה

אני עובר לאתר מוטורי אחר, אחד כזה שמרוב שנאה כלפיי פרסם פעם בפורום שלו, כדי להשפילני, מכתב מזויף תחת שמי המלא, שאני כתבתי כביכול, המקלל בגסות את אחת הדמויות שם, איש חיובי דווקא בעיניי, בעל ידע רב בתחום.

לתככן-סכסכן אנונימי זה אשר שתל את מכתבי-כביכול לא מפריעה העובדה שמעולם לא רצתי ולעולם לא ארוץ להתבטא בשום פורום, כי יש לי די במות משלי. אותו זייפן פושע עוד חתם כאמור תחת זיופו את שמי המלא, אדוארד אטלר, מה שבאתר הנ"ל איש לא נוהג לעשות, זולת חולה פרסום אחד. חיפשתי גם אצל האיש הזה, אך תודה לאל – גם אצלו שורר שקט סביב שמי. אפילו המכתב הוותיק השלי-כאילו נעלם בהוקוס-פוקוס מהארכיון של פורום זה, שאינו בריא עד הסוף.

אכן, ממליצים מוזרים

התעלומה נפתרה כאשר נפש טובה (פ' מירושלים) לימדה את החמור האינטרנטי שהִנני לחטט בסטטיסטיקה של הבלוג ולרדת עם העכבר עד הסעיף הנידח העונה לשם 'מפנים'. כך התגלה ש-562 הדמויות, ו-275 הנוספות שהגיעו למחרת, ביקרו את הבלוג שלי בעקבות כמה המלצות חמות שנרשמו ב-carforum.co.il, אחת משתיים-שלוש המובלעות האחרונות בענף הגלגלים שאינן נגועות בכיססון המגמתי-אינטרסנטי.

תודה. לא שיערתי שבקרב גולשי carforum יש מישהו, ועוד מישהו, ועוד אחד, שיראו לנכון להמליץ על בלוג של קשיש ציניקן וניהיליסט בעל נטיות אנרכיסטיות מודחקות, המכנה כל מכונית גרמנית באשר היא 'נאצי-מוביל', מצמצם את המכונית החשמלית לכדי 'שקע-מוביל', וקורא ליבואנים 'ברוני ייבוא'.

האם ייתכן שלאלה הממליצים עליי יש די סבלנות לאחד שמצטט בהנאה את האמרה האנגלית "No replacement for displacement" (אין תחליף לנפח), הלועגת למנועים מוקטני הנפח האופנתיים? הייתכן שיש להם סבלנות לאחד שמעדיף מכוניות ותיקות על פני רוב-רובן של החדשות, שלגביהן אין לו רחמים כי לדעתו הן לא רק כעורות, אלא גם בנויות לעצלנים מפונקים ומנסות לצמצם למינימום ההכרחי את חשיבותו של ידע בנהיגה, באמצעות פעלולי אלקטרוניקה נלוזים יותר או פחות.

ממלכת הסטיגמות

בהזדמנות זו של טיול בפורומים המוטוריים העבריים, גיליתי בהם לא מעט סטיגמות חסרות שחר. כמו הקביעה שהדיזל המודרני אמין יותר ממנוע הבנזין. זוהי קביעה שהייתה נכונה פעם, בתקופת הדיזלים הישנים, שהיו מסוגלים לשרת את בעליהם במשך כמה מאות אלפי קילומטרים ואף מיליון – כמו במקרה של הנאצי-מוביל מרצדס W124 או במקרה של ניסאן בלו-בירד, שעבדה במחיצתי למעלה מ-20 שנה.

ואולם, הדיזלים החדשניים אינם שייכים לגזע חסון-סיבולת זה. אמנם הם חזקים וחסכוניים, אך חייהם קצרים. זאת ועוד: גלגלי התנופה הכפולים שהדיזל החדשני מצויד בהם, שתפקידם לשכך את רעידות המנוע, ומסנני ה-DPF, המצאה שבאה לעולם בגלל טרור הירוקים – הם רכיבי אֵימה המסַמרים את שערות הראש של בעליו.

נכס צאן ברזל או גומי?

סטיגמה פופולרית אחרת שעיניי ניגפו בה במהלך שיטוטיי בפורומים גורסת ששיבתם של היצרנים אל שרשרת הטיימינג המתכתית – במקום רצועת גומי – היא מהלך רטרו חיובי. גם זה אינו נכון. כאשר תעשיית הרכב הִכניסה בשנות ה-70 לשימוש את חגורת הגומי, היה זה כדי להשתיק את קרקוש השרשרת וכדי להפחית במשקל מערכת ההצתה, הפוגע בהספק המנוע ומייצר ויברציות. לפיכך, חזרה לשרשרת מתכתית היא חזרה לרעש, למשקל ולוויברציות שהיו בעבר.

אך לשיבה אל שרשרת המתכת יש השלכה נוספת, גרועה לא פחות: המנוע המודרני, בעל ההזרקה הישירה, מסתובב בסל"ד גבוה – מה שמותח בחוזקה את השרשרת, מרעיש ומשנה את כיוון ההצתה. זה קורה, בין השאר, בנאצי-מובילים של פולקסוואגן ובכלי רכב אחרים המשתמשים בטכנולוגיה הנאצי-מובילית, כמו סקודה וסיאט (כך לפי העיתונות האירופית). לפיכך, החלפה שגרתית של שרשרת טיימינג מתכתית שחוקה דורשת גם את החלפתם של גלגלי השיניים השחוקים, שבתחתיתם מוצמדים לקראנק ובראשם אל גלגלי הזיזים. פרוצדורה זו היא מסובכת ויקרה.

כך שאם היצרן לא ימצא לפתע מתכת פלאית, אמינה יותר, לא תהיה ברירה אלא לחזור לרצועת טיימינג עשוית גומי, שבמקרים רבים מספיקה, כפי שהתגלה לאורך השנים, לאותו טווח שימוש כמו שרשרת המתכת.

רצועת טיימינג. מקור לאמונות טפלות

טיפ טיפה

מה שעומד מאחורי העדפתה של שרשרת טיימינג עשוית פלדה, ומה שעומד מאחורי גירושה של רצועת הטיימינג עשוית הגומי – הוא פחד פגאני שהגומי יהווה עקב אכילס ברכב. כאילו הרצועה "השקטה והקלה" היא פצצה מתקתקת המאיימת להיקרע בכל רגע ללא התראה מוקדמת – מה שעלול לגרום פגיעה קשה למנוע, ואף את הריסתו המוחלטת.

פחד זה שייך לרשימה ארוכה של אמונות טפלות, משום שהמפגש בין הבוכנות והשסתומים שנוצר בעקבות היקרעות הרצועה הוא רק איום סרק. הרי שימוש ברצועת גומי לא מוביל לאסון, אם רק מקפידים להחליף את החלק המאיים בחדש מקורי (ולא בזיוף סיני זול), בתדירות שהיצרן קבע או קצת מוקדם יותר, כפי שממליצים מוסכניקים.