דברים שסיפרתי לעפרה

החתולה שאני מגדל בחניון תת-קרקעי נראתה מבוהלת, כאשר הדגמתי לה כיצד אני מתכוון לערוך את סִרטי 'שועל הכסף'

ידוע שבעולם המוטורי חוגגת אופנת הרטרו-מובילים. לדעתי, תנועת הרטרו – אותה התרפקות נוסטלגית או פסאודו-נוסטלגית על העבר – היא תגובה של מצוקה לנוכח חוסר הדמיון המשווע של העיצובים החדשניים כביכול, שהעתיקו בשיטתיות זה מזה עד שהגיעו למבוי סתום.

אותי זה מעציב

אני שייך לשבט המצומצם של הקשישים שבסתר לבם אינם שמחים על הדגמים הנוכחיים המנסים לשחזר (ובעצם, לחקות) את הדגמים הוותיקים, שעד לא מזמן היו מאופסנים רק בזיכרונם הפרטי, אותה מובלעת אנושית הכי אישית שרק נותרה. אותן ענתיקות נאות-גזרה שהזיכרון טוען כי הן קשורות בהרפתקאות, בהפסדים ובעצב, כמו גם ברגעי הסיפוק המעטים, ובניסיון האבוד מראש לא לשכוח את הפנים היקרות שהיו ואינן.

הוא הדין בקולנוע. לא הייתי רוצה לראות גרסה מודרנית של הסרט 'Odd man out' שביים קרל ריד לאחר מלחמת העולם השנייה עם ג'יימס מייסון בתפקיד טרוריסט אירי. זהו סיפור מזעזע על בדידותו של הגיבור ועל הרגעים האחרונים בחייו.

הסרט הנדיר נערך בדיר

בתחילת שנות ה-60 נסעתי ללונדון כדי להשלים בשביל מישהי את סרטה, ונשלחתי לחדר עריכה זרוק, אי שם בשכונת העינוגים של הסוהו. על רצפת החדר החשוך היו זרוקות ערימות של צלולואיד, ואל מול מכונת העריכה הוותיקה והרועשת מהמאה שעברה, 'לִיטָה' שמה, ישב איש מבוגר.

מרוב בושה על מראהו המוזנח של חדר העריכה לא ידעתי מה לומר. הבטתי בפוסטר של הסרט 'Odd man out' שהיה תלוי על הקיר, ואמרתי בהתלהבות אמיתית "!Oh, it's my beloved picture". האיש היושב מאחורי ה'ליטה' הוותיקה חייך אליי, ואמר שאת סרטו של ריד הוא ערך בחדר זה, על גבי ה'ליטה' הזקנה, שעדיין משרתת אותו.

פנסיון תת-קרקעי

לוּ הייתי מנחה במופע בידור המנסה ליצור קטעי קישור על הבמה בין הקטעים של האמנים השונים הדופקים חלטורות, הייתי כותב כעת ש"הקטע על מכוניות הרטרו והקטע על סרטו של קרל ריד – על שניהם חשבתי כאשר נכנסתי לאלפא בחניון התת-קרקעי והדלקתי לי מקטרת".

זוהי אמת, אך לא מדויקת, כי בחניון ענק וחשוך זה, שנבחר על ידי לצורך עישון זהיר, אני דואג, לפני פיטום המקטרת, לפטם קודם כל את החתולה עפרה, השומרת לי על אלפא. אני דואג לה למים, מביא לה אוכל חתולים משובח עד שהשמינה, ומבריש את פרוותה השחורה במברשת פֶן עגולה.

כאשר לא מזמן התבצע בחניון זה ניקוי כללי הבאתי מהווטרינר, ד"ר גיא הראל, כלוב מיוחד, והוצאתי את עפרה לפנסיון בן יומיים מעל פני הקרקע, עד שהניקוי הממונע הסתיים.

והיא שוב יושבת לצידי על מושב הנווט, כשאני מביט בשמשה הקדמית של אלפא ומחפש בה רעיונות כיצד לערוך את סִרטי 'שועל הכסף של פליציה ט".

הפושעים מרוממה רצחו יצירותיי

מדוע נזכרתי באופנת הרטרו? כי גם לי יש חשק לחזור אחורה ולערוך את סִרטי הנוכחי בשיטה הוותיקה שלי, שיטת הנון-קונטיניוּאיטי (ללא המשכיות), השוברת את רצף ההתפתחות ה'טבעי' של העלילה. זוהי השיטה שבעזרתה ערכתי ב-1984 סרט טלוויזיה שלי המתאר את תחרות רובינשטיין לפסנתר שנערכה בהיכל התרבות בתל-אביב.

ודאי שגם סרטי זה, העונה לשם 'התחרות האחרונה של מייקל בלום', נזרק לזבל בידי הפושעים מרוממה, שחיסלו את כל הסרטים הדוקומנטריים והדרמות שביימתי במדינה זו במשך 15 שנים מחיי.

היו שם, בסִרְטִיָה של תחנת הטלוויזיה הממלכתית, כמה סרטים שהייתי רוצה לראות שוב. הייתי רוצה להציל מידיים גסות את הפנים שצילמנו ואת הצלילים שבחרנו, ולהעביר את סרטיי לדיסק מחשב קשיח.

כאשר פושעי רוממה הרגו אותם באכזריות, ניסיתי לא להתרגש. אנו נעשה עוד סרטים, החלטתי, ושתלתי כמוטו-הפתיחה בטלפון הנייד שלי שלוש מילים: non omnis moriar (לטינית: לא הכול מת).

כך סגרתי כביכול עניין. אך חלף כך וכך זמן, ועוד קצת, ופתאום חבל לי על סרטיי האבודים לנצח. יהי זכרם ברוך.

אין שלם יותר מסרט שבור

גם ל'שועל הכסף' בחרתי את שיטת הרטרו שלי, שיטת הנון-קונטיניוּאיטי. וכמו ב'התחרות האחרונה של מייקל בלום', כך גם ב'שועל הכסף' הקפדתי עוד בשלב הסט על צילומים ועל תלבושות שיתאימו בהמשך לסגנון העריכה ה'שבור'. שיטה זו, המגלגלת את עלילת הסרט ללא ההמשכיות המקובלת, היא היחידה לטעמי המאפשרת לסרטים עלילתיים להשתחרר מכבלי השמרנות של הספרות היפה בנוסח המאה ה-19.

אך שיטה זו נשמטה מידיי. בין השאר, השתמש בה הבמאי כריסטופר נולן בסרטו 'ממנטו' (הנפלא לטעמי). אלא שאף אחד עוד לא נקט את השלב המתקדם של שיטה זו, שהגיתי לי בעודי יושב באלפא לצד החתולה עפרה, בפינה של חניון חשוך. "אאוריקה!" (יוונית: מצאתי!), צעקתי בקול רם, ועפרה המבוהלת פתחה במנוסה וקפצה מאלפא החוצה.

 מתקני כליאה לניצולים פטפטנים

ב'שועל הכסף של פליציה ט" העלילה נעה סביב הגיבור, איש זקן היושב בתל-אביב ונובר בזיכרונותיו: ילדותו, תקופת הגטו והבריחה ממנו, תקופת המלחמה הגדולה שבה, כילד גדוד, הוא נסע עם הצבא האדום לכבוש את ברלין, ואחר כך, כאשר החל לעשות סרטים, התקופה שבה הוא מצא קורת-גג אצל אלמנת גנרל (בגילומה של יבגניה דודינה), התאהב ביגואר שלה ובעוזרת שלה, וכך הלאה.

הזקן מדבר עם אנשים שלא קיימים, פוגש במתים ואומר לפסיכולוגית שהוא מוכרח להיות זהיר, ואף לשתוק, כי את ניצולי השואה הזוכרים כפי שהוא זוכר, מפטפטים כפי שהוא מפטפט וחושבים כפי שהוא חושב – סוגרים כאן במעונות לחולי נפש.

בציפורני האלמנה: הבמאי היהודי הצעיר מיכאל (אבישי הדרי), שלמד קולנוע והחל לעשות סרטים, עזב את ביתו ומוצא קורת-גג אצל אלמנת גנרל (יבגניה דודינה). הוא מתאהב ביגואר של האלמנה הקשוחה ובעוזרת שלה (ים ברוסילובסקי).
מתוך הסרט 'שועל הכסף של פליציה ט''

נהר הזמן ייסוב לאחור

ללכת רחוק יותר משיטת הנון-קונטיניואיטי, הסברתי לעורך הסרט, זה לשנות את סגנון הנֶרָצְיָה. זה לא רק לעזוב פה ושם את הצבע לטובת שחור-לבן, אלא גם לעבור לנגטיב ולהשתמש בסלו-מושן.

אבל זה עוד כלום. אחדים מקטעי הסרט, שאני שומר בסוד כדי שהם לא ייגנבו ממני, אנו נשדר מהסוף להתחלה, כלומר – הדמויות יזוזו לאחור בהישמע הצלילים של פזמון מוזיקלי חוזר. לדוגמה, אמרתי לחתולה עפרה, תארי לך קטע בסרט שמתחיל להתגלגל הפוך מהמקובל והולך לאחור. אמנם אני שונא צילום דיגיטלי, אך צילום זה מאפשר משחקי עריכה נפלאים!

לקצב ג'אנגו

תראי מה אני עושה, אמרתי לעפרה, ולצורך ההמחשה יצאתי מאלפא, טרקתי בעדינות את הדלת, הפעלתי את האזעקה, ואז הלכתי ברוורס – גבי מופנה אל הקיר – לפינת החניון, הרמתי את קערית המים ואת קערית האוכל לחתולים שהבאתי קודם, ובעודי ממשיך ללכת ברוורס, הגעתי עם הגב אל דלת הכניסה של החניון.

"עכשיו את מבינה", שאלתי את עפרה, היושבת ומתבוננת בי מרחוק, "איך אני עומד לערוך חלקים בסרטי? ונסי לשמוע איתי את נעימת הג'ז 'ג'אנגו', שמתוכה בחרתי את פראזת הפסנתר של אוסקר פטרסון, אשר לפיה גיבורי הסרט שהזקן זוכר ילכו פעם קדימה ופעם אחורה – ממש כמו בשורה אחת של ת"ס אליוט על חתולים".

200 אגזוזים לא מפריעים לה

אחר כך התחלתי את כל הטקס מחדש. הנחתי את הקערות חזרה במקומן, נכנסתי לאלפא והדלקתי את המקטרת, שהחלה להפיץ בחניון את ריחו השרוף של טבק 'ארימור פלייק', המעורב ב'לארסן' הדני.

החניון הוא ענק, משתרע על מאות מטרים מרובעים, ובכל זאת, מרחוק, מתוך שום מקום חשוך, הגיחה שכנה מבוגרת, אלגנטית, בעלת פנים מעוצבות בדייקנות לרטרו של נעוריה. גברת זו, מטופחת האגו, הנראית כבת לגזע הווזווזים, באה אליי בטענה שהעשן מפריע לה. "למה שלא תלך לעשן בחוץ?", שאלה בתוקפנות.

"בחוץ גשום", אמרתי להגנתי בעדינות.

"מה אכפת לי? תירטב. אני שונאת עשן".

"זו השגיאה הקשה שלך", לימדתי אותה. "תנסי מקטרת. עשן סמיך מיטיב עם עור הפנים יותר מאשר מנתח פלסטי מהרצליה".

שמעה ראשונה על שיטת העריכה של הסרט. החתולה עפרה

העורכת שניסתה להעכיר

השכנה הלכה, ואני נזכרתי מה עברתי כאשר ערכתי בלי קונטיניואיטי את תחרות רובינשטיין. העורכת לא רצתה להבין מה אני מציע והלשינה עליי לרוממאים שאינני בריא בראשי. לסירוגין, היא גם הייתה מתקשרת אליי באישון לילה ומכריזה בהתלהבות "הבנתי אותך! הבנתי!". אך בבוקר, ולכל המאוחר בצהריים, שוב עשתה לי את המוות, עד ששבוע לפני הקרנת הסרט עזבה, ככה סתם, את חדר העריכה.

"נראה מה תעשה עכשיו!", צעקה בדלת.

אשתי הצילה אותי

הלכתי הביתה ואמרתי לאשתי, אף היא עורכת סרטים, שמעתה אני אקח את הילד לגן ולטיולים, והיא, באותו זמן, תגמור את עריכת הסרט שהופסקה. היא הסכימה. תוך שלושה-ארבעה ימים גמרה את העריכה ולא רצתה ששמה יופיע בכתוביות, ואני, באותו זמן, נסעתי פה ושם עם בני בלנצ'יה פולביה HF.

אחר כך הסרט שודר, וקיבל מחמאות על… "עריכה מעניינת ובלתי שגרתית". כבר 30 שנה כמעט שאני מחכה לטלפון מהעורכת העריקה.

הפלמ"ח ירה עליי

 בסרט זה על תחרות הפסנתר ע"ש רובינשטיין, שמצא את דרכו לפח הזבל של רוממה, יחד עם כל יתר מאות סרטיי – היה עוד קטע. אנו בסוף התהליך, רבע שעה לפני ההקרנה, ופתאום המפיקה, נעמי קפלנסקי, מחליטה שלא יהיה כתוב "סרטו של אדוארד אטלר" כמקובל.

"למה?", שאלתי. "מה קורה?"

"כי אתה לא היחיד שעבדת על הסט", קובעת האישה, שעד לרגע זה חשבתי לידידה. "אנחנו עומדים לשנות את נוסח הכתובית 'סרטו של'", הסבירה נעמי בעיניים בוערות.

"אז למה אתם מתחילים דווקא איתי?", שאלתי וקיבלתי מיד מענה.

"מי אתה בכלל?", שאלה קפלנסקי. "איפה היית כשאני הייתי בפלמ"ח?"

"הייתי כנראה בבית היתומים בקרקוב", עניתי לגברת, בנימוס גלותי עדיין, ונתתי פקודה לנתב התמונה לכתוב את שמי באותיות הכי גדולות שרק אפשר.

שואלים את אדוארד

אפרת: יש לי סוזוקי איגניס שנת 2002, אני נוהגת בה עשרה חודשים כמעט. לאחרונה, בעליות בעיקר, האוטו מתחיל לרעוד, מד הטורים רועד ונדלקות נורית המנוע ונורית המפתח. האוטו לא מגיב עד שמכבים אותו ואז ממשיך לנסוע – עד שהכול קורה עוד פעם.
האיגניס הייתה בכמה מוסכים, אפילו הוחלפה משאבת הדלק, אך התקלה לא אותרה. במוסך אמרו שלא מוצאים את הבעיה כי לא תמיד זה קורה… מה עושים?

תשובה: מתי, אם בכלל, הוחלפו באיגניס שלך חוטי ההצתה והמצתים? אם חלף זמן רב, הגיעה העת להחלפה. בנוסף, יש לרחוץ מיידית את המצערת ולרענן את התוכנה של מחשב הרכב.

בן פורת מהצפון: אני מחפש רכב בסגנון של יונדאי טיסון, כלומר מנוע דיזל, רכב קצת מוגבה לדרכי עפר ונפח מסוים של מטען עם ראות טובה (לצד הנשי). מרבים לדבר על תצרוכת הדלק הגבוהה של הרכב ובכלל של יונדאי. אילו כלי רכב מתאימים? ראיתי כמה מיניוואנים מוגבהים וכלי רכב שנכנסים להגדרות של כביש שטח וג'יפונים, ואני מבולבל.

יש בכוונתי להוסיף יצול, כך שאוכל לגרור מטען של500 ק"גבעגלה של משקל עצמי בן250 ק"ג. לפי בירורים שעשיתי, כדי להטעין יותר על עגלה צריך רכב בעל משקל עצמי מעל2,200 ק"ג. זה נכון? השנה הנדרשת היא 2010.

תשובה: פתרון מעניין לגביך הוא ייבוא אישי של סקודה אוקטביה סקאוט 4X4, מוגבהת לנסיעה בשטח, דיזל, נוחה, אמינה וחסכונית, ועוד מתאימה לגרירה. חבל שדגם זה אינו נמכר בארץ, אך קל להשיגו מחו"ל.

אם פתרון זה נראה לך מסובך ליישום, יונדאי טיסון היא אכן מענה הגיוני.

אביעד שלמון, טלמון: לאורך השנים אימצתי כמה מהצעותיך, ואפילו העדפותיך. כעת אני מחפש לעצמי רכב בגודל מיני/סופר-מיני/קומפקט לפי סדר העדיפויות הבא: הנאת נהיגה, אחיזת כביש, האצה 0-100 קמ"ש(ולא פחות חשוב האצות ביניים), אופי ועיצוב.

אני מחפש גיר ידני (ברור, לא?) מהשנים 2007-2009, בעל צריכת דלק הגיונית (מוטב מנוע יעיל וחסכוני כדוגמתTSI של משפחת פולקסוואגן). מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה שאני מחפש פיאט בראבו בעלת מנוע 1.4 טורבו. הבעיה היא שאני לא מצליח למצוא אחת ידנית. מובן שהייתי שמח לאמץ אלפא כלשהי, אך זה מעבר לתקציב (שמוטב כי לא יעלה על 60-70 אלף שקלים). האם יש לך המלצה מהמגוון הלא מרשים שנע על כבישי ארצנו?

תשובה: ייתכן שבמקום נסתר כלשהו, בחושך הרואי ובדממה, מחכות לך הצעות של סיאט, כמו איביזה קוּפרה וליאון FR. אם אינך סולד מגרמניות, גם מועמדותה של פולו GTI עשויה להיות תחילתה של ידידות מופלאה.

חוץ מזה, לא הייתי פוסל מראש את אלפא 147. אם דואגים לה, היא מחזירה כפליים באחיזת הכביש ובניהוג.

טיפ טיפה

התחממות יתר בחלל הפנימי של פנסי הדרך מקצרת את חייהן של נורות H7, המותקנות ברוב המכוניות היפניות (בדגמי אוונסיס של טויוטה, נורות אלה סובלות במיוחד מחום). האשם העיקרי בהתחממות הוא הראי של הרפלקטור, שמשחיר מהר מאוד ואז אינו מחזיר את אור הנורה – וכך נוצר חום הגורם להישרפותה.

כיוון שאין אצלנו סדנאות המתמחות בשחזור חלקו הפנימי של הפנס (סדנאות כאלה נפוצות בחו"ל), הפתרון היחידי הוא החלפת הפנס כולו. החלפת H7 שרופה בחדשה היא פתרון זמני ולא יעיל כי הראי הפנימי, שכאמור השחיר כבר, לא רק יגרום להישרפותה של הנורה החדשה, אלא גם יוריד את עוצמתו הנאותה של האור – מה שפוגע בבטיחות.