על קמצא ובר קמצא

המו"לים שלי ב'טורבו' בעטו בתרנגולת זהב ונשארו עם נוצות מרוטות

בבוקר תל-אביבי, לפני שני עשורים ועוד קצת, נסעתי כמו תמיד למערכת הירחון 'טורבו' שברחוב נחמני. התקרבתי לבית האפור וגיליתי שמקום החנייה שלי תפוס על ידי מכוניתה של הגרפיקאית ג'אנה.

מה קרה? הופתעתי. הרי ג'אנה אף פעם לא חנתה במקום השמור ללנצ'יה HF שלי.

לקח לי שנייה להיזכר שרק אתמול מסרתי לבעלי המגזין, בני ברונר ודובי פרידמן, את מפתחות המערכת, והודעתי שהפסקתי לעבוד איתם כעורך. בעלי 'טורבו' הופתעו אמנם לשמוע שאני עוזב, אך על פרצופם לא ניכרו סימני עצב. הם דווקא החליפו ביניהם מבטי סיפוק, שעוד התחזק כאשר שמעו ממני שאני מסתלק כאשר הגיליון החדש מודפס כהלכה, וגם הגיליון הבא – הערוך כבר וגדוש חומר צילומי וכתבות שהגיעו מחו"ל – נמצא במגירה שלי, כולל מכתבים למערכת תחת הלוגו הנצחי 'אתם אמרתם'.

אני מניח שזוג המו"לים הפסיק לחייך למחרת, כאשר גילה שלא רק העורך שלא אהבו הלך – אלא איתו נעלם כל הצוות. ב'טורבו', שפעל בדירת 2.5 חדרים שכורים, נותרו רק המזכירה והגרפיקאית. השותף החדש שלי, יוסי שדה, שפתח איתי את מגזין 'קוואטרו', החליט לשלם פיצויים לכל פליטי 'טורבו' לפי מספר השנים שעבדו אצל ברונר ופרידמן.

"למה עזבת?", החלו לשאול אותי נציגי העיתונים המסקרים את הפרשה החדשה במגזין השולט בענף הרכב, אך אני שמרתי על נאמנותי ל'טורבו'. לא סיפרתי על התנגדותי ליוזמת הכזב של בעלי הירחון, שהבטיחו להגריל "מכונית חדשה" בין המנויים שיצטרפו – אך לא הגרילו שום אוטו. לא סיפרתי גם שהמו"לים בני ודב לא היו שבעי רצון מהיקף המכירות של המגזין, וכאשר איזה 800 או 900 גיליונות חזרו, הם מיד היו מדפיסים 1,000 גיליונות פחות. מה שלא עצר את גל ההחזרות החדש. והם שוב חסכו על נייר כרומו והדפיסו עוד פחות, וחוזר חלילה. לא סיפקה אותם העובדה שהירחון נמכר ב-25 אלף גיליונות, הישג ללא תקדים, כמו גם העובדה ש'טורבו' הגיע לחשיפה של חמישה אחוזי קריאה, מקום שני אחרי 'לאישה'.

אני טענתי שכמה מאות הגיליונות שחוזרים הם רק תוצאה של שיווק פרטאצ'י, אך ודאי שבני ודובי לא הסתובבו כמוני בחנויות סטימצקי ובקיוסקים כדי לבדוק אם גיליונות 'טורבו' נמצאים בטווח העיניים של הקונים, או רק זרוקים מתחת לדלפק – בעוד על הסטנדים שחילקנו לבעלי החנויות חוגג איזה פרסומון עלוב.

שמרתי בסוד גם שבעלי הירחון לא ראו בעין יפה את העובדה שדלתות 'טורבו' נפתחו לרווחה לאוהדי המגזין הצעירים (מה שלא קרה בתקופת העורך הקודם). מו"לים אלה ניסו גם להחזיק כתבים על שכר סמלי, ששולם באיחור או לא שולם כלל.

ברונר ופרידמן גם היו מאשימים אותי שהם לא מקבלים את מספר דפי הפרסום שהם היו יכולים לקבל, בגלל שיטת הביקורת הנוקשה שאני נוקט במבחני הדרכים של 'טורבו'. כאילו 12-15 דפי פרסום יקרים אינם מספקים, וכאילו הם לא ישבו על מכרה זהב – שהרי הסכום שהם קיבלו על השער האחורי לבדו כיסה את מחיר ההדפסה של הגיליון כולו. גיליתי את זה רק אחרי שהדפסנו את 'קוואטרו'.

לשווא הסברתי למו"לים פעם אחר פעם שהם היו יכולים להגביר את מספר דפי הפרסום, לו רק פרידמן היה מפסיק להיפגש עם היבואנים כשהוא לבוש מכנסיים קצרים וסנדלים ועיניו אדומות משינה ממושכת עד שעות הצהריים.

במקום לספר לנציגים של כלי התקשורת מדוע עזבתי את 'טורבו', סיפרתי רק על מה שקרה לי בספרד, כאשר גרתי שם כבר חודש עם אשתי ובני אצל חבר, בעל אחוזה בסמוך למרבלה. וזה מה שקרה:

יום אחד, זמן קצר לפני שחזרנו ארצה, נזכרתי שהבטחתי לפרידמן, הבעלים של חצי 'טורבו', שאביא לו מחו"ל ניירות לייצור ידני של סיגריות. נסעתי למרבלה ונכנסתי לחנות. המוכר שמע מה אני מבקש, חייך ונעלם בחדר הסמוך, חזר, ושוב נעלם – וכמעט מיד פרצו לחנות שוטרים עם כלב זאב ענק. הם ביקשו ממני דרכון והכלב שלהם טיפס עליי, ראשו מול ראשי, והחל לרחרח את גופי ביסודיות. לא הרגשתי נוח, כי לגורילה זו היו שיניים מפחידות ועיניים אדומות של מסומם כפייתי.

אחר כך השוטרים עוד ערכו חיפוש ברנצ'רובר שבו הגעתי. הם סרקו אותו במכשירים ובעזרת הכלב, ביקשו בספרדית "סליחה" והלכו. למחרת המקרה חזרתי לתל-אביב והגשתי את התפטרותי. בלי קשר ספרדי, בוודאי.

חזרתי בזיכרונות לימים של עזיבתי את 'טורבו' ז"ל, כאשר שמעתי שידידי קינן כהן עוזב את משרתו כעורך 'הגה'. ודאי שזה עצוב לאחד כמוני, שכמו רבים מעריך את הכתיבה האנושית המאפיינת את המקלדת של קינן, תוצאה של אהבת מכוניות ונהיגתן. לבחור זה אין אפילו אגורה של מכת טכנוקרטיות, המקננת בכמויות מסחריות אצל רוב הקולגות למקצוע.

קינן, חרף גילו הצעיר, נראה לי כשייך לכתבי הרכב של פעם, אותם פריקים של נהיגה, רומנטיקנים של ארבעה גלגלים, דור הולך ונעלם.

הונדה התחמשה בשעונים (הייתה לה סיבה טובה)