מזוכיזם בטעם גורמה

טיסה בדאון היא חוויה נפלאה, רק ששלב הגמר שלה מורט עשתונות. כך גם רכיבה באופנוע כבד: אף היא תענוג, ורק העצירה – אלוהים ישמור

אני פוחד מטיסות. במיוחד בגלל הניסיון עם דאונים שצברתי אי-אז בצעירותי, המרחפת סביבי ומסרבת לנחות. בתקופת הדאונים שלי נוכחתי שכל סודות הטיסה וסכנותיה נחשפים במלוא חריפותם כשאתה יושב על המושב הצר והקשיח של הדאון, נהנה מהטיסה עצמה ורועד מפחד לפני הנחיתה.

רועד, כי טווח העצירה של הדאון ארוך ומייסר: אמא אדמה קרובה כבר, חצי מטר ממך בסך הכול, אך הדאון מתעלם ממנה וממשיך בהפלגה, חולף על פני המשטח המיועד לנחיתה, מפיל איזו גדר, מגלח שיחי תות ולבסוף נתקע בבאר מים. הכפריים הזועמים רצים אליך, הטייס, בטענות ובמקלות, ואתה קופץ החוצה ופותח במנוסה.

בקיצור, טיסה בדאון היא חוויה נפלאה, רק ששלב הגמר שלה מורט עשתונות. כך גם רכיבה באופנוע כבד: אף היא תענוג, ורק העצירה – אלוהים ישמור.

חלף עם הרוח: בתצלום (1948): מדריך טיסה לצד הדאון הפולני הלימודי הוותיק מדגם ABC. ברקע: המטוס הרוסי PO2, 'קוּקוּרוּזְלִיק', שהיה גורר את הדאונים לשמיים ומשחרר אותם לדרכם. היו זמנים שגם דאונים וגם מכוניות נבנו לפי עיקרון הנדסי מינימליסטי: לא היו עליהם רכיבים, קל וחומר מנגנונים, שאינם חיוניים לתפעול הכלי. הזמנים השתנו הן בתחום הטיס והן בתחום המכוניות, כדי להתאימם לחיים בצל המחשב. והנה, פלא: פה ושם מלמדים עדיין טיסה בדאון ABC הפרימיטיבי, חד-מושבי או דו-מושבי, שבו המדריך משגיח מקרוב על פרח הדאייה

מהעננים אל הג'קט

אלו בעצם זיכרונותיי מגיל 17-16, שבו זכיתי באות קטן, כחול, הנושא תבליט של שלושה שחפים לבנים ומעיד על שעות הדאייה והמרחקים שצברתי. עד היום, כדי לא לשכוח את הישג הטיסות שלי בדאוני ABC הוותיקים, שפעם התגאיתי בו – אני עונד מפעם לפעם את האות הקטן, מצמיד אותו לאיזה ז'קט.

ברח כוכב מיעקב

השחפים שלי, המחזירים אותי לעבר, מזכירים לי גם שחברי יעקב לנדאו נהרג בתאונת דאון כאשר נסע מתל-אביב לשוויץ כדי לרחף מעל האלפים. טייסת דאון מקומית התנגשה בו והצליחה לקפוץ במצנח. יעקב לא.

יעקב היה גרפיקאי מצליח, בעלה של תמרה, ידידתי מבית היתומים היהודים בקרקוב. הוא אהב מכוניות ואופניים ואנו דיברנו עליהם שעות, תחילה בפולנית ואחר כך בעברית. היינו מחליפים דעות על הסאאב שהייתה לו כשהגעתי ארצה, דו-פעימתית כהה, הראשונה בתל-אביב עם מד סל"ד, אחר כך על אלפא סוד שהוא קנה, ולקראת הסוף על מיצובישי קולט.

בשבתות היינו מטיילים חזק באופניים איזה 120-100 ק"מעם קבוצת 'גלגלי העץ' של אלי סמוכה. אני חייב לספר על יעקב לנדאו יותר, לוואי שאספיק.

מהשמיים לז'קט

המקצוע העתיק השני

עכשיו אני במטוס, עם כל זיכרונותיי והעיתון הנפוץ, שאחת הכתבות בו מובילה אותי לווידוי שכל חיי הצלחתי איכשהו לשמור את עצמי ואת נפשי מדמויות העוסקות בפוליטיקה.

זה החל בפולין, הגלגול הקודם שלי, שנמשך עד הפוגרום ביהודים ב-1968. בימים ההם הייתה עדיין פולין מדינה קומוניסטית והפוליטיקאים שלה היו מגעילים בהתאם. אלא שגם בארץ היחס שלי כלפי פוליטיקאים הלך והקצין. גם במקרים שהזדהיתי עם דעותיו של נבחר ציבור כלשהו – גם אז דחתה אותי הקוֹקֶטֵרְיָה המקצועית של הפוליטיקאים, המתאימה אולי לכלבים שמתחרים בתחרות יופי, ודחו אותי הזיופים הכרוכים במקצוע עתיק זה.

כאשר מכונית מזייפת אפשר לטפל בה, לספק לה דלק משופר היאה לבררנית זו, לכוון לה הצתה (אם אין לה עדיין מחשב המופקד על כך), להחליף לה חוטי חשמל ומצתים, לחדש פילטרים, לנקות מצערת וכך הלאה. אך בניגוד למכונית, פוליטיקאי זייפן, שקרן ורמאי כפייתי איננו בר-תקנה ויישאר מקרה אבוד גם בעוברו ממפלגה אחת לאחרת. ואולי במיוחד בעוברו.

מר תוהו התבלבל שוב

בשבוע שלפני הטיסה אכזב אותי שוב הנשיא שמעון פרס, האיש שמוכן לעבור לעולם שכולו טוב מבלי להודות שהסכם אוסלו היה טעות מרה האחראית לנפילת נפשות ולתוהו ובוהו הנמשך עד היום.

בשבוע שעליו מדובר, אובמה העניק לפרס את מדליית החירות הנשיאותית. היה זה רגע נאות לכך שפרס יזכיר כי אך לפני כמה שבועות, אותה מדליה ממש הוענקה לפרופ' יאן קארסקי ז"ל, חסיד אומות עולם שהציל ממוות יהודים רבים – והיה מציל מיליוני יהודים, לוּ רק רוזוולט וצ'רצ'יל היו מאמינים לו שעל אדמת פולין הכבושה עסוקים הגרמנים ברצח העם היהודי.

אך פרס שתק ולא הזכיר את קארסקי.

אף אחד לא רצה לשמוע על השמדת היהודים. פרופ' יאן קארסקי (בתצלום) נותר מאוכזב ופגוע מכך עד סוף ימיו

ההשמדה שירתה את המערב

יאן קארסקי, שליח המחתרת הפולנית, ביקר במחנות המוות לבוש מדי ס"ס וכך ראה מקרוב מה מתרחש בתאי הגזים ובקרמטוריום. זה לא עזר לו במסע השכנוע, שנכשל כליל. אמריקה ואנגליה, כידוע, עצמו עיניים לנוכח השמדת היהודים.

לפי תיאוריה שלי, שאף היסטוריון בעולם לא יסכים איתה – המנהיגים שהובילו את כוחות הברית במלחמה הגדולה נגד הנאצים הסכימו ביניהם, בציניות ובכוונה תחילה, לאפשר לגרמנים להכחיד את יהדות אירופה, כדי שאחרי המלחמה יוכלו המנצחים, כלומר כוחות האור, למַצות עד הסוף את הליכי הנקמה ולשפוט את המנוולים על פשעים נגד האנושות. שהרי ללא הקורבנות היהודים, לא היו המנצחים יכולים לערוך את משפטי נירנברג ולשלוח לגרדום את הגנרלים הנאצים ואת פקידי הרייך השלישי המובס.

אז למה שתק הנשיא פרס בטקס אצל אובמה ולא הזכיר את פרופ' קארסקי? האם העדיף פרס, פוליטיקאי ממולח מאין כמותו, להצטייר כחתן מדליית החירות היחיד, בלי שותף לחגיגה, שעלול עוד חלילה לגנוב את ההצגה?

מיכלאנג'לו במקום אושוויץ?

וכמעט קרה שלמרות צעדי הזהירות, הייתי נופל בכל זאת להתקרבות חברתית לפוליטיקאי מפורסם. ניצלתי מכך בזכות העובדה שבכל פעם שחזרתי ארצה ממכת גולה נוספת נשאבתי לתוך אלף עיסוקים ועוד קצת – וכך לא הזדמן לי לחדש קשר עם חברי לשעבר יאיר לפיד.

נזכרתי בזה לאחר שקראתי אתמול, בטיסה לוורשה, את טורו של יאיר בטבלואיד הנפוץ במדינה, טור תחת הכותרת "עשרה שיעורים שהייתי שמח שהבן שלי ילמד בשנה הבאה". לפיד מציע שם לפמפם אל תוך תוכנית הלימודים של ילדי ישראל שיעורים חובקי תרבות וקוסמוס: החל בדף גמרא, דרך תורת האבולוציה, עבור בקפלה הסיסטינית שצייר מיכלאנג'לו (האם לפיד מציע טיולי אמנות לאיטליה במקום למחנות ההשמדה?) ועד שיעורים בתורת הנאום. בקיצור, לפיד מעוניין שהתיכוניסט הישראלי ינשום קצת רנסנס, דרווין ושייקספיר בתקווה שהוא ייצא "אדם טוב יותר". לפי הניחוש שלי, בלפיד פועמת עוד תקווה אחת, נסתרת קצת יותר.

אמנם אני מאמין שלפיד דואג באמת ובתמים להשכלת בנו. אך בו-זמנית, קל להבחין שהמניע המובהק יותר לפרסום רשימה זו, המציעה לשדרג את אופקיו הכמוּשים של הנוער העברי – הוא טיפוח הקריירה הפוליטית של לפיד עצמו. הרי רשימת ההעשרה התרבותית מציגה את לפיד בגוון תרבותי נאור, כנראה בקריצה לכיסא של שר החינוך.

רנסנס כן, שואה לא

ברור אפוא שהדאגה הקודחת של לפיד ל"השכלת בנו" היא גימיק, בעיקר. הרי יאיר, הורה צעיר יחסית, יודע דבר שהורה ותיק יותר (אני) בדק בקפדנות: לא רק תוכן השיעורים בבית הספר עושה את ילדינו תרבותיים ורגישים, בעלי ידע בספרות, בהיסטוריה ובאמנות; חשוב יותר סוג המטענים שלפיד ג'וניור או אטלר ג'וניור יוצאים איתם מהבית. שום בית ספר ואף תוכנית הומניסטית גרנדיוזית לא יצילו את הילד, אם הוריו נכשלו בהכנתו לחיים.

האם לפיד עצמו חינך היטב את בנו? מה ילמד יאיר ג'וניור מאבא? הוא ילמד שאפשר למנות עשרה יעדים חינוכיים מבלי להתייחס לנושא השואה ומבלי להתייחס לתרבות המוטורית. מוזר לי שיאיר התנתק כביכול מהשואה אף שאביו יוסף היה ניצול בעצמו. אמנם טומי היה ניצול שואה מהסוג שאני מכנה 'ניצול אקסטרה פיין' או 'ניצול מקצועי', אך בכל זאת ניצול.

ומוזר לי עוד יותר שיאיר, שבצעירותו גויס על ידִי ככתב למגזין 'טורבו', אינו סבור שהדור הצעיר צריך לקבל השכלה מוטורית עוד בבית הספר.

מגדלים באוויר

כתבתי כבר במבוכה שרוב הכתבים הצעירים של מגזין 'טורבו' ז"ל הזדקנו לא טוב. הם מכרכרים בחצרות הפאר של היבואנים ואוכלים מכף ידם. גם יאיר בגד בעשרת הדיברות של 'טורבו', שהרי אם כבר הוא נחוש להזריק את עצמו לפוליטיקה, הייתי מצפה ממנו שכבוגר 'טורבו' הוא יתקין עצמו לכיסא שר התחבורה ולא לכיסא שר החינוך.

במקום זאת, נגרר לפיד לפופוליזם בנוסח "תוכנית להורדת מחירי השכירות בישראל" באמצעות בניית "150 אלף דירות לשכירות בטווח ארוך במרכזים עירוניים, במחירי שכירות הנמוכים ב-35 אחוזים מהמקובל היום" (כך לפי markerweek). עורכת מרקרוויק, ענת ג'ורג'י, ציינה שהתוכנית מופרכת, שהרי בישראל אין בנמצא קרקעות פנויות בהיקפים כאלה, וגם לוּ היו, עלות הפרויקט לא הייתה מאפשרת לגבות שכר דירה נמוך.

במחשבה שנייה, מה אכפת לי בעצם מה מתכנן לפיד, פוליטיקאי דו-פעימתי כהוגן.

שואלים את אדוארד

משה בודק: אני עומד לשטח לפניך מקרה חמור הכרוך בסכנת נפשות. הנני בעל אימפרזה 2004 אוטומטית בעל רישיון נהיגה קרוב לחמישים שנה. אני נוסע מעט (כעת מצויים במונה רק 50 אלף ק"מ), מטפל במכונית אחת לשנה ואיני מזניח בה דבר. הנני בן 83, עובר כל שנתיים בדיקות רפואיות. הרפלקסים טובים, הראייה סבירה וכך גם הבריאות.

לפני כשנה ומעלה החלו הבעיות. חניתי בחניון הטכניון, וכאשר ניסיתי לצאת מהחניה החלה המכונית לעבוד בטורים גבוהים מרביים. הייתי חסר אונים לגמרי. המכונית נסעה קדימה ואחורה ופגעה במכונית אחרת. לבסוף נעצרה. נגרם נזק רב למכוניתי ולאחרת. סבור הייתי שזה מקרה והבאתי את המכונית למוסך של ידיד נעורים העוסק במכוניות מאז היותו בן 16, אך הלה לא מצא שום תקלה.

לפני ארבעה חדשים חזרה אותה תופעה. לאחר נסיעה בעיר חזרתי לביתי והחלתי להחנות את המכונית בחניון של הבית. כאשר ניסיתי לנוע קדימה שוב פרצו טורים גבוהים מאוד. המכונית החלה להשתולל וכל מאמציי לעוצרה עלו בתוהו. לאחר מטרים היא נעצרה במעקה של בית סמוך, שאילולא כן הייתה מידרדרת במורד מדרגות ליד ביתי, ומי יודע מה היה גורלנו כעת. הנזק שנגרם היה גדול משום שהמכונית נפגעה מלפנים גם בתיבת ההילוכים. במוסך הפח והצבע, וגם במוסך של ידידי, לא הצליחו לגלות את התופעה.

סבור הייתי לתומי שכל זאת הסתיים, אך טעות הייתה בידי. בבוקר לפני כשבועיים נכנסתי למכוניתי, הפעלתי את הקודן והתנעתי, ואז היא החלה

להשתולל כבעבר. משום שלא הייתי בנסיעה כיביתי את המנוע ולחצתי על דוושת הגז, שמא נתקעה. לאחר כמה דקות התנעתי והכול שב לקדמותו. סבור הייתי שאלו פרפורי גסיסה של התופעה, אך טעות הייתה בידי.

השבוע הגעתי בחיפה לרחוב מסוים. ביקשתי לחנות צמוד למדרכה. נהגתי קדימה, וכאשר ניסיתי לנסוע לאחור החל שוב מחול השדים של טורים גבוהים ללא יכולת להשתלט על המכונית. היא שעטה לאחור, נעצרה בגדר אבנים, נסעה קדימה, ואז, באורח פלא, נעצרה. הפעם הנזק היה מועט יחסית, חלק מהכנף האחורית הימנית נסדק ותו לא. הגעתי שוב למוסך, שם ניסו במשך שעות לבדוק את הסיבה ולא מצאו דבר.

הנני חושש לנהוג פן תקרה תופעה זו שנית. אשתי כועסת עליי משום שלדעתה אני אשם, ובוודאי ידוע לך שהנשים צודקות תמיד גם כאשר אינן צודקות.

תשובה: ודאי שאינך אשם. תופעה מוזרה זו מונחת על מצפונו של המוסכניק, שהיה יכול כנראה למנוע אותה, לו רק היה בודק את תקינות הכבל שבין דוושת הגז ומערכת ההזרקה. אחת מהשתיים: או שהכבל נתקע בתוך ה'חולצה' שלו כתוצאה מחלודה או מלכלוך – או שהפרפר עצמו דורש ניקוי, יחד עם כל המצערת.

שמעון ליבשיץ, חיפה: את הרעיון לקנות פיז'ו 106 קיבלתי באחד ממדוריך בחודשיים האחרונים, שבו ציינת את הרכב הזה כמענג במיוחד. נרכשה 106 XS שנת 1995, 1.4, ידנית כמובן, אדומה. נהנה מכל רגע.
ועכשיו לשאלה: חגורת הבטיחות בצד הנהג די מרוטה. לא קרועה, אבל מרוטה. נואשתי מלמצוא אחת במגרש חלקים ועלה בי הרעיון: פשוט להחליף בין החגורה הימנית, זו החוגרת את המושב שליד הנהג, בזו שלי. יצוין כי 99% מהזמן אני נוהג ברכב לבד. הדבר אפשרי? ואם כן, עד כמה זה מסובך? אני יכול לעשות את זה בעצמי? יש לי ידיים לא רעות, רק צריך קצת זמן להבין מה מתברג לאן.

תשובה: אין לי פה 106 חביבה שאני יכול להציץ במערך החגורות שלה, אך אני מתאר לעצמי שכמו ברוב המכוניות, גם בפיז'ו זו אפשר להחליף בין החגורות הימנית והשמאלית. תדע זאת בוודאות רק כשתנסה, כי כפי ששיערת, זה אכן לא עסק מסובך.

משה: ראיתי את מה שכתבת השבת לגבי חברת 013 .יצא לי לשמוע על מקרים רבים של עוולות שהאזרח הקטן סופג מחברות גדולות. אני חושב שהיה אפשר למנוע את התופעה, אם כל חברה כזאת הייתה נקנסת, על כל מקרה כזה, בידי בית משפט בהליך משפטי מהיר, בסכומי עתק שהיו פוגעים בה קשה מאוד. או אז הרמאות שלהן כלפי אזרחים פשוטים, שהיא תופעה מצויה מאוד, לא הייתה משתלמת כמו שהיא משתלמת כיום. אני מקווה שתצליח בגדול בתביעה שלך נגדם! בכל מקרה, אני כנראה לא אעשה שום עסקה עם חברת 013 .

בעניין אחר: אני מתלבט לגבי קניית רכב יד שנייה שישמש לנסיעה לעבודה בעיקר. ההתלבטות היא בין סוזוקי סופר באלנו שנת 97' ובין פיאט פונטו 98', שתיהן עשו כ-120 אלף ק"מ. הנסיעות שלי, ברובן המוחלט, הן בינעירוניות (בעליות של ירושלים, כביש 1).

תשובה: פונטו חסכונית יותר, באלנו מרווחת יותר. שתי הבחירות הגיונות, כך שכדאי לבחור בזו הנראית עייפה פחות.

טיפ טיפה – תרגיל בצבע אורנג'

בשבוע שעבר הזהרתי מהחשבונות המנופחים של 013, אך לא מן הנמנע שצריך להיזהר מכל החברות שהלוגו שלהן נושא מספר. קחו לדוגמה את 054. נניח שאתם נוסעים לחו"ל עם מכשיר הטלפון שלכם ומעוניינים להמשיך באותו מספר את הקשרים עם ישראל, לצד שיחות מהמקום שאליו הגעתם. זה הן שימושי מאוד, שהרי המספר ידוע לכל מכריכם, והן סנובי במקצת, שהרי במקום זר אתם ממשיכים עם המספר הישראלי, שהוא כבר חלק מהאישיות שלכם.

כך לפחות חשבתי כשהתקשרתי לאורנג' וביקשתי לפתוח את הטלפון שלי בהיותי בחו"ל הן לשיחות מהארץ והן לשיחות מקומיות, כלומר פולניות. הפקידים הנחמדים הסכימו, אך הפתיעו אותי כאשר סיפרו כמה התענוג עולה לאזרח תמים: 29 שקלים לכל דקת שיחה שאתה מחייג לארץ! ואם אתה מקבל שיחה מהארץ, אתה משלם 17 שקלים לדקה.

כאשר תמהתי על התעריף עורף השקלים, שמעתי שיש אפשרות לשלם רק חצי. אבל זו עדיין גניבה לאור יום, שהרי קנייה של כרטיס SIM מקומי עם מספר חדש (מאורנג' הפולני) והרכבתו במכשיר שהבאתם מהארץ עולה פרוטות, כלומר שייכת לתעריף המיועד לגויים ולא ליהודים. אם הלכתם על SIM מקומי ומתקשרים אליכם מהארץ (או ממדינה אחרת), לא תשלמו כלום – לא על דקה ולא על שעה. כנראה, אורנג' הפולני לא 'חונך' כראוי על ידי אורנג' העברי.