ניצוצות של סבבה

כאשר הגולה מנחיתה עליי תככים ומזימות, נחלצות שוב לעזרתי החברות הוותיקות שלי. קצת גאולה בביבים

כל אימת שרצונות מוזרים ורעיונות לא לגמרי בריאים מתחילים להציק לנפשי, עומדת לנגד עיניי דמותו של הסופר הפולני מארק חלאסקו, שנשאר צעיר לנצח (כי הוא התאבד בגרמניה בגיל שלושים ומשהו), שגיבוריו הספרותיים מאופיינים בתשוקות עוועים, כאלה שמסוגלות להפוך לאובססיה.

במידה בלתי מבוטלת, מארק חלאסקו קשור גם בנוּ, יושבי ציון, כי לפני חצי מאה בערך אירחה ארצנו, הענייה והקטנטונת עדיין, את הסופר כאשר הוא עזב בטריקת דלת את מולדתו פולין. הוא בחר לברוח למערב חרף אהבתם הסוערת של אלפי קוראיו, שנהו אחריו כי נקעה נפשם מספרות סטנדרטית סוצ-ריאליסטית, זו הספרות הרשמית שהשלטון הקומוניסטי קידם ודחף לכל פינה ועיטר בפרסים.

הסיסמוגרפים בצנזורה שברחוב מישָה (עכברית) ובבניין הענק והאפור של מטה המפלגה הקומוניסטית הלשינו על הנהייה המטורפת של העם הפולני, ובמיוחד צעירים, אחר סיפוריו של חלאסקו, המייצגים רומנטיקה יומיומית ללא כל איפור ואידיאולוגיה. ועוד חידוש היה בהם: גיבוריו של חלאסקו היו דמויות שוליים – אוכלוסייה בלתי חיובית לפי אמות המידה של האידיאולוג הרוסי ז'דאנוב, האב הרוחני של הספרות הקומוניסטית ה"נכונה". די והותר סיבות כדי שחלאסקו יחוש בלתי רצוי במולדתו.

ישראל לפי חלאסקו

רצף סיפוריו המוזרים של חלאסקו, אלה הישראליים לשם השינוי – נולד כאן בארץ, בסדנה של הסופר הבודד, האורח, שאצלנו עבד כפועל פשוט ואיש לא ידע על כתיבתו. זולת כמובן כתב העת האנטי-קומוניסטי 'קולטורה' הפריזאי, שהיה מפרסם בהתלהבות את סיפוריו הישראליים של חלאסקו מתוך הבנה שהם אינם רק ספרות מעניינת, אלא גם מסמך סוציולוגי בעל ערך היסטורי.

העיר אילת למשל, שחלאסקו תיאר בהיקסמות המוקפדת שלו, הייתה אז עדיין מקום מעורר דמיונות (שנגוזו זה מכבר) המושך אליו טיפוסים צבעוניים ומפוקפקים, לפי אמות המידה של אז ואולי גם היום.

בכל אופן, הקוראים הפולנים למדו מחלאסקו על מדינתנו ועל האופי העברי-יהודי טוב יותר מכפי שמנסה לחנך אותם עמוס עוז.

שום פואמה ברוממה

האמת היא שגם אני, כאשר התחלתי את העלייה שלי ב-1968 – נסעתי לישראל שהכרתי דרך מכונת הכתיבה של חלאסקו, ושליחי הסוכנות בווינה לא היו מסוגלים לחדש לי דבר. בהמשך התאכזבתי, כאשר לא מצאתי כאן את השרידים הצבריים-רומנטיים שחלאסקו תיאר.

ודאי שלא מצאתי חן עברי רענן או רומנטי ברוממה, שם נחַתי בין דמויות אפורות ואף גסות, וגם לא באילת, שהפכה בינתיים לעיר תיירות, וגם לא ב'כסית' התל-אביבית, שהייתה כולה פוזה – אלא רק קצת חן, ועוד קצת, בקפה 'טעמון' הירושלמי, בין הלקוחות של מרדכי קופף שחלאסקו לא הספיק להכיר.

כל תו שווה זהב

הרעיונות שלי, שכנרמז לעיל לא יצאו בהכרח מבית מדרשו של ההיגיון, מתגלגלים כעת בשני מסלולים. רובם מתנתבים אל סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", שלמען עריכתו הגעתי הנה, לפולין. וכדיווח אמת מחדר העריכה, אני מוכרח להודות שחלק מהחששות שלי לגבי תהליך העריכה נתבדו; לפחות בכל הקשור לצד האמנותי של התהליך. כי עורך הסרט, יארק קמינסקי, הוא איש מקצוע מעולה, ומה שחשוב לא פחות – רגיש מאוד.

ובכל זאת, צצה בעיה חדשה, מעיקה מאוד, הקשורה במוזיקה של המלחין הנפלא כריסטופר קומדה, שרוב הסרט מבוים ומצולם כדי להיות לה רקע – כמחווה שלי לזכרו. רציתי שסִרטי 'שועל הכסף' יהיה מלווה בצלילים ובלייטמוטיבים הידועים לי על-פה, שהרי במקורם הם הולחנו לסרטים הישנים שלי, שקומדה עטף אותם בפַּסְפַּרְטוּ מוזיקלי קסום, מפזז, מלנכולי. חשבתי בתמימות שאם אפגוש אי-שם את קומדה, חבר נפש ז"ל לגמרי, אגיד לו: "תראה, מותך לא עצר אותי מלהשתמש במוזיקה שלך לאותו סרט שדרשת ממני לעשות".

הסופר מארק חלאסקו (בתצלום) התאבד לאחר שהגיעה לאוזניו הטענה שחברו המלחין כריסטופר קומדה עבר בגללו את התאונה הטרגית שקיפדה את חייו

ועכשיו ייתכן שהזדמנות זו תברח ממני, כי עורכי הדין המופקדים על שמירת זכויות היוצרים מטעם יורשיו של קומדה דורשים מאיתנו 6,000 זלוטי פולני (כ-7,500 שקלים) על כל דקת מוזיקה שלו.

לנוכח התעריף הרצחני הֵרים המפיק שלי ידיים ודורש שאנו, כלומר עורך הסרט קמינסקי ואנוכי הבמאי, נגמור את הסרט בדרך זולה יותר, בעזרת מלחין מקומי, תושב לודז'. ברגעים כאלה קשה שלא לצטט את גרהם גרים, שכתב בספרו 'האדם השלישי': "לעולם אין לדעת מאיזה כיוון תגיע המכה".

למען הפסקול לא אחשה

מצד שני אני מבין דווקא את המפיק, שהאמצעים אזלו לו כנראה כבר מזמן. לא רק שהוא חייב עדיין כסף לחלק מהשחקנים המשתתפים בסרט – הטלפון באולפן שלו מנותק כי החשבון לא שולם, מה שחתך גם את השימוש באינטרנט. מזל שהחשמל לפחות זורם עדיין ומכשירי העריכה עובדים ללא הפתעות.

ובכל זאת, ודאי שאינני הולך לפשרות בכל הקשור למוזיקה של קומדה. כאשר הסרט יהיה ערוך ארוץ איתו לוורשה, למכון הפולני לאמנות הקולנוע, שעד עתה השקיע בהפקת 'שועל הכסף', ואבדוק אצל הנהלת המכון (אישה נחמדה) אפשרות לתוספת של 100 אלף זלוטי לצורך פסקול איכותי.

נפש רוחצת נפש

כדי לא לאבד את מה שנשאר משיווי המשקל הנפשי שלי, שהתערער מרוב הצרות שחיכו לי בגולה, כולל הצורך לטפל בצרורות של תככים ומזימות תחתיי – אז בלית ברירה, כמו במקרים דומים בעבר, אני בונה שוב על עזרתן של המכוניות שלי, שלפי המסורת המצטברת יודעות לדאוג לי ברגעי עקה ומבולקה.

אף פסיכולוג מדופלם מכף רגל עד ראש (אפילו לא יבגניה דודינה, שאחד משלושת התפקידים שהיא מגלמת בסרטי הוא פסיכולוגית) – אינו מסוגל לרענן את נפשו הפגועה של הקשיש הזועם כפי שמסוגלת לעשות זאת מכונית הזקוקה לטיפול.

תזזית נבזית

חוץ מזה, כדי להחזיר את עצמי לאופטימיות המתבקשת, שאני זקוק לחסדיה יותר מתמיד – פשוט אין לי ברירה אלא לפתוח שוב בחיפושים אחר מכונית חלומותיי, המתאימה לקשיש שבי כמו כפפה. זוהי כמובן ב-מ-וו Z3M קופה, דו-מושבית, המצוידת במנוע שישה צילינדרים בשורה שמייצר 321 כ"ס, המאפשרים לאבד את רישיון הנהיגה תוך פחות משש שניות.

Z3M השובבה דורשת פזילה רצופה וסימולטנית אל זוג מכשירי הגנה עצמית: ולנטין 1 וצ'יטה, המוצמדים לשמשה הקדמית כי בווארית זו מבטיחה הפלגה ב-285 קמ"שגדולים ולא נצורים.

מסעירה ומצעירה: אף כי נעוריה של ב-מ-וו Z3M מאחוריה (1998), עדיין מכנים אותה ביראת-עונג 'driftmaszynen', כלומר מכונית המתמחה בהחלקות מבוקרות, המאלצות את הנהג להשגיח על הכביש מבעד שמשות הצד. Z3M היא דרך מהנה לאבד את רישיון הנהיגה לזמן-מה, ואף לצמיתות (במקרה שהעבריין חוגג גיל מופלג). מצד שני, החזרה להנעה אחורית היא חוויה מטלטלת (פשוטו כמשמעו), אחרי 40 שנה ועוד קצת בשבי של הנעה קדמית (עם ניצוצות נחת מעטים רק מאלפא GTV)

טירוף מושכל

הסכימו איתי, ידידיי, שבעידן זה שבו חוגגים העיוות האופנתי של מוקטנות-הנפח, שימוש מגונה באלקטרוניקה שגרורותיה מתפשטות ברכב ואינספור פטנטים המחליפים את הנהג העצלן (ראו מכתבו של מר יאיר מור בתת-המדור 'שואלים את אדוארד') – בעידן מיושב דעת ורופס שכזה, בחירה במפלצת בעלת הנעה אחורית נראית כקרש הצלה רציונלי על חישוקי אלומיניום בגודל18 אינץ'.

 ?טיפ טיפה – סורק או סרק

עם כל הכבוד לסדרה 'משומשת חיל מי ימצא – מדריך מפורט לקניית רכב יד שנייה', החוגגת בבלוג שלי ומנסה לעזור כפי יכולתה לקונה מכונית משומשת – אם מדובר במכונית מודרנית ממש, אז המילה האחרונה בגילוי סימני התנגשות וסימנים לחולשה במנוע ובתיבת ההילוכים שייכת למחשב דיאגנוסטי.

אפשר אמנם לקנות דרך האינטרנט בזיל הזול (50-100 דולר) כל מיני מינִי-מחשבים בגודל טלפון נייד המאפשרים סריקה ראשונית של מערכות הרכב – אלא שהללו הם רק קמצוץ יותר מאחיזת עיניים. מדובר בצעצועים נחמדים, מי מוצלח ומי פחות, אך את הדף האמיתי של מצב המערכות ושל זיכרון התקלות ברכב המועמד לקנייה אפשר להשיג רק בעזרת מחשב דיאגנוסטי נייח, הנמצא במוסך המרכזי של היבואן

שואלים את אדוארד

יאיר מור: אני פונה אליך כאחד האנשים היודעים נפש בהמתם הממונעת. היום, בעת גלישה באתר TheMarker (גילוי נאות: אני עובד בעיתון וכותב במדור הטכנולוגי שלו) נתקלתי בכתבה של עמיתי(נו) דניאל שמיל. עוד לפני סוף הכותרת חשכו עיניי. מדובר במהלך שמדרבן נהגים להפקיר את בטיחותם בידי מערכות ממוחשבות – מגמה שאתה גדול הלוחמים בה – ומעניק הטבות לבעלי אמצעים הקונים מכוניות משוכללות במקום לאלו הנוהגים בזהירות.

בארה"ב החל מהלך דומה לפני למעלה משנה, שבמסגרתו מציעות חברות ביטוח לנהגים לשלם פחות על הביטוח תמורת התקנת אמצעים לניטור הנהיגה שלהם. מבלי להיכנס לוויכוח אם הפחד מנסיעה מעל המהירות המותרת נחשב לעידוד נהיגה זהירה, נראה כי מדובר במגמה עולמית שבמסגרתה מנסות חברות הביטוח, תוך שיתוף פעולה מצד הפיונים שלה בפוליטיקה, להפוך את ביטוח הרכב לשירות ענישה דה-פקטו לנהגים שאינם נוהגים לפי הנהלים הפחדניים שמכתיב החוק הקלוקל במדינות שונות ואינם מפרנסים כראוי את ברוני הרכב.

בתקווה לעידוד המאבק בסירוס חוויית הנהיגה בשירות אינטרסים כלכליים-פוליטיים.

שמוליק: איזה רכב משפחתי עדיף לדעתך: א. פורד פוקוס ב. שברולט אופטרה

ג. מאזדה 3 ד. מיצובישי לאנסר. כל המכוניות הן מהשנים 2008-2009 והתקציב באזור ה-50 אלף שקלים. חוץ מהמאזדה, יתר המכוניות עשו 60-90 אלף ק"מ.

1. לדוגמה, האם פורד פוקוס שעשתה 60 אלף ק"מ (55 אלף שקלים) עדיפה על מאזדה שעשתה 120 אלף ק"מ באותו מחיר?

2. יש רכב שצריכת הדלק שלו נמוכה משמעותית מהיתר?

תשובה: אני, בכל אופן, הייתי בוחר בפוקוס. אם זה אפשרי, אחת בעלת מנוע 2,000 סמ"ק (כי 1.6 אוטומטית היא נרפית במקצת).

מאור תמם: ברצוני לקנות ב-מ-וו סדרה 3 מנוע 2.0 מהשנים 2003-2005. יש שני סוגי מנועים, האחד וולווטרוניק והשניV6 . זה מתאים לתקציב שלי, שהוא אגב 65 אלף שקלים. מה דעתך על מכונית זו – צריכת דלק, ביצועים, טיפולים?

האם אתה ממליץ על אוטו אחר? אוטומט חובה (לא לשכוח שיש לי אישה בבית), אבל משהו בכל זאת ספורטיבי.

האם אתה יכול להסביר מה זה מנוע וולווטרוניק? הבנתי שהוא מעניין.

תשובה: לב-מ-וו זו אין בעצם מתחרות בז'אנר הכחוש של המשפחתית הספורטיבית. מנועי שני ליטרים וארבעה צילינדרים (וולווטרוניק) חסכוניים יותר ממנועי V6 – אך לא באופן משמעותי ביחס לכוחם של האחרונים (שהייתי מעדיף). הביצועים, מכל מקום, מרשימים, ולמחיר הטיפולים אפשר להתרגל כי החבילה בכללותה אטרקטיבית.

הפטנט העונה לשם וולווטרוניק הוא שיטה חדשנית של ב-מ-וו לוויתור על המצערת, שסמכויותיה מועברות לשסתומי היניקה, הפועלים באופן ייחודי.

ר"א מהשרון: לפני כשבוע איבדתי בלמים בלנדקרוזר 2009 יד ראשונה, מטופל באופן סדיר במוסך מורשה טויוטה (הטיפול האחרון היה לפני כחודש). למזלי זה הסתיים ב"ה ללא נזק פיזי, אבל בנזק תדמיתי ע נ ק.

גררתי את הרכב למוסך הקבוע והאבחנה הייתה – משאבת ABS כשלה, יש להחליפה. סיפור של כ-8,000 שקלים. בטויוטה, החברה שאליה פניתי, משחקים על העובדה שהרכב יצא מאחריות לפני כמה חודשים, במקום לטפל עניינית בבעיה ולקחת אחריות. הרי רק לפני כמה שבועות משפחה שלמה, למעט בת קטנה, נכחדה עקב איבוד בלמים – ואז היה נוח להפנות את האצבע המאשימה לכול מלבד למשאבה ש'סתם' כשלה… ואולי זו הסיבה?

אשמח לקבל עצה כיצד להתמודד מול טויוטה. איך ואת מי ברשויות הממונות לעדכן כדי שהאירוע ייחקר? אם מי מכם, הקוראים, מכיר עוד מקרה שכזה, שייצור קשר.

בכל אופן, המסקנה העגומה שלי מתוך המקרה הפרטי שלי היא שלאיכות ולאמינות של טויוטה אין כיסוי במציאות. בדיעבד הסתבר ש"ההפתעה המושלמת" בעת איבוד הבלמים, שהתאפיינה בדוושת בלם גבוהה, קשה ובלתי לחיצה נבעה ממשאבת ABS שכשלה, ואולם עדיין לא ברור לי: מדוע דוושת הבלם לא תפקדה לחלוטין בשל כך?

תשובה: מכתב מזעזע ומפחיד. כי בכל המכוניות שאני מכיר, תקלה ב-ABS לא פוגעת במעצורים, והם ממשיכים לתפקד כמו במכונית ותיקה נטולת ABS. הצרה היחידה היא בעובדה שבמכוניות שנבנו עם ABS, אין מערכת לניתוב מרביתו של כוח הבלימה לציר הקדמי, והתוצאה המסוכנת היא שהציר האחורי עוצר באותה עוצמה כמו הציר הקדמי.

אם המומחים המקומיים לא יודעים לענות לך, אני ממליץ לשלוח את מכתבך למהנדס הראשי של טויוטה, ביפן, כי תשובתו עשויה להיות רלוונטית לגבי כל בעלי הלנדקרוזרים בארץ.

משה בודק: בשבוע שעבר פרסמת את מכתבי בקשר להתפרצויות של הטורים הגבוהים במכוניתי. סיפרתי למכונאי שלי את דבריך מילה במילה, כיצד לפתור את הבעיה, והוא טוען שהוא עשה זאת בדיוק לפי עצתך. כעת הנני חסר אונים ונוהג בחוסר ביטחון.

שוב פונה אני אליך: האומנם אין פתרון, זולתי הפתרון שאתה הצעת? ייתכן שמישהו מהקוראים יקרא זאת ויוכל גם הוא לחוות את דעתו, מבלי לפגוע במומחיותך. אולי לפנות למוסך סובארו המרכזי והם יוכלו לסייע בידי? נ"ב: זה מקרה די חריג שהאישה אינה צודקת.

תשובה: הרעיון שלך לתת סיכוי למחשב דיאגנוסטי במוסך המרכזי של סובארו הוא רעיון טוב.

איתמר פישר: אני בן 26 וכרגע רוכב עלR6 . עברתי את השלב של הפאן עם האופנוע לכל הכיוונים, תאונה (למזלי קלה) ומהירות גבוהה (מאוד). אני מחפש פרקטיות, נוחות ותנאים.
התקציב שלי לרכב הוא 35 אלף שקלים. אני אוהב לנהוג ומחפש רכב לאדם אחד, לא צריך משהו גדול. עדיפות לידני אבל לא קריטי. מחפש רכב אמין שייתן תפוקה טובה.

תשובה: אחרי ימאהה R6 עליך להתכונן לאפשרות שכל מכשיר תנועה על ארבעה גלגלים יאכזב אותך. בכל אופן, אני ממליץ לך לחפש פיז'ו 106 ראלי.

פיז'ו 106 ראלי. המשך הוגן לחיים על אופנוע