אלפי מעריצים, והוא עדיין מת

איך זה ייתכן שלא גיליתי את הקשר בין ניהוג וג'ז בזמנו, כאשר הנהיגה שלי הייתה צעירה עדיין?

רק השבוע, לקראת סוף הקונצרט הגרנדיוזי שאורגן בעיר הפולנית לודז' לזכרו של המלחין והפסנתרן כריסטופר קומדה, נוכחתי פתאום בקיומם של שלושת המ"מים (מטאפיזי, מיסטי, מסתורי) המאפיינים את הקשר ההדוק שבין ג'ז אמיתי, כלומר אותנטי ומרגש – ובין נהיגה.

הרי נגן ג'ז סולן, הנסחף אל אימפרוביזציה שמשאירה את המנגינה הבסיסית מאחור ומפליג רחוק ממנה – הוא כמו נהג המשתעשע בתרגילי נהיגה שונים ומשונים שאינם חוזרים על עצמם. ובדיוק כמו הג'זמן, החוזר אל הנושא המוזיקלי ה'רשמי' אחרי שעזב אותו לטובת נדודים נפתלים, לעתים הזויים ממש, במחוזות האימפרוביזציה האמנותית – כך גם הנהג, לאחר שנהנה מרגעים קצרים של חופש וחגג כמה וריאציות על הנהיגה ה'רשמית', חוזר לבסוף אל הישורת, אל שגרת נהיגה רגועה (לשמחתה של הנפש היושבת לצד הנהג, שמפסיקה לראות את הכביש מבעד שמשת הצד).

הקהל הופתע

כבמאי אשר רבות מיצירותיו של כריסטופר קומדה נכתבו למען סרטיו, הזמינו אותי המארגנים של קונצרט הג'ז החגיגי שנערך השבוע לזכרו להשתתף בפאנל של ארבע דמויות, היושבות על הבמה ומגלגלות זיכרונות מול קהל של אלף איש. רק קומץ מבין היושבים באולם הכיר אישית את המלחין קומדה או ניגן איתו; הרוב הגיעו לערב הזה פשוט משום שהם מעריצים את האיש ואת המוזיקה שלו.

ישבתי על הבמה וסיפרתי בפולנית, בגרון שנוק במקצת מהתרגשות, שני דברים על קומדה שהיו בגדר חידוש אפילו בעבור חבריו הקרובים, אלה שניגנו איתו במשך שנים.

הם לא שמעו, למשל, על השחקנית הישראלית אילנה (שם משפחתה שמור עמי), בחורה יפהפייה שהתאהבה בקומדה בלוס-אנג'לס, גרה איתו זמן-מה ולא הצליחה מעולם להתגבר על אֵינוּתו. היא סיפרה לי בפשטות מזעזעת שאחרי מותו של כריסטופר חייה איבדו כל טעם. "אין לי רצון להמשיך בלעדיו", אמרה כאשר נפגשנו ב'כסית'. נזכרתי בשיחה איתה (שסיפרתי עליה כבר במדור זה) כאשר ידיד פולני שלי, הכותב ספר על קומדה, חיפש אחריה במשך שנים, ולבסוף מצא אותה, באמריקה עדיין, במוסד לחולי נפש, ללא אפשרות תקשורת עימה. את כל זאת סיפרתי לקהל הישוב בחשכת האולם הענק.

פולנסקי אשם בעיניי

וכמעט באותה נשימה, סיפרתי גם לקהל שעודני מאשים את רומן פולנסקי במותו של כריסטופר קומדה.

פולנסקי הזמין את חברו כריסטופר לאמריקה כדי שיכתוב את הפסקול לסרטו 'תינוקה של רוזמרי' – סיפור שרק המוזיקה הנפלאה רוממה אותו מבינוניות. ופולנסקי, במקום לשמור על קומדה, שתרם לו את שיר הערש המפורסם של מיה פארו, ניגון מצמרר ובלתי נשכח עד היום, השאיר את קומדה בחבורה של שיכורים פולנים זרוקים ומתוסכלים, כל מיני פסאודו-אמנים מסוממים. אילנה לא הצליחה להציל את אהובה מהשפעתם הערסית עליו.

"זו הייתה מאפיה פולנית, חבורה חולה ומסוכנת, מנוונת", סיפרה לי ב'כסית'. "ידעתי שהם אסון לקומדה, אבל לא הייתי יכולה לעשות שום דבר חוץ מלעורר את שנאתה של החבורה הזו", בכתה מולי.

חברתו הישראלית של המלחין הייתה חסרת אונים, אך פולנסקי היה יכול דווקא להציל מידיהם את קומדה. לגרש אותם, לוּ רק היה רוצה. "אך הוא לא עשה דבר, ואני לא אשכח לו את זה", אמרתי למיקרופון מול קהל הקונצרט ההמום, המכיר על-פה את תולדותיו של קומדה, אך על פרק אומלל זה בחייו – לא שמע.

התכוונתי להשמיע את טענתי זו לפולנסקי, שהיה אמור להגיע לפולין לרגל שבוע התרבות היהודית בקרקוב, עיר ילדותו, אך פולנסקי ביטל ברגע האחרון את הנסיעה. לפי עיתונים פולניים, הבמאי חשש מהסכם הסגרת הפושעים שבין פולין ואמריקה, שעדיין רודפת אחריו. במקומו הגיעה רק אשתו, עמנואל סנייה, המשחקת בסרט פולני. היא נתנה הופעת שירה באקדמיה לקולנוע בלודז', והעיתונות המקומית ביקרה את השואו של גברת פולנסקי ללא רחמים. "כל חתולת רחוב שרה יפה יותר. רק את המלווים שלה אפשר לשמוע", כתבו.

כאילו נשארו צעירים: שני נגני הסקסופון זביגנייב נמסלובסקי (משמאל) ופטאשין ורובלבסקי ניגנו לפני 50 שנה את המוזיקה שכריסטופר קומדה, מלחין ופסנתרן, כתב למען כמה-עשרה הסרטים הקצרים שלי, ביניהם 'תאונה' (קראקסה). היום, כשהם בני 70 ועוד קצת, הם עדיין מנגנים כאילו היו שוב בני 20

דברים שהקהל סיפר לי

בתום הקונצרט התגודדו סביבי עשרות אנשים. דיברנו, ושוב שמעתי, הפעם מפיהם של אנשים זרים לי, שבתקופה שאחרי הצילומים ל'שועל הכסף', כאשר חיכיתי בתל-אביב לאפשרות לערוך את סרטי זה – המפיק שלי היה מסתובב בלודז' ובוורשה ומספר לכל אוזן קשבת שאני לא יודע מה לעשות עם חומר הצילום ושאין לי קונספציית עריכה ולכן ברחתי הביתה לישראל, והוא מוכרח לשבור את הראש מה לעשות כדי "להציל את הסרט".

ומה עם העריכה עכשיו? שאלו אותי בדאגה מעריציו של קומדה שהגיעו לקונצרט, ושמעו ממני שעריכת הסרט הולכת חלק דווקא, בדיוק כפי שתכננתי אותה, ושבסוף חודש יולי הנוכחי, ולכל המאוחר בתחילת אוגוסט, אמור להיות לי כבר עותק מוכן כמעט. כמעט, כי הסרט עדיין בלי מוזיקה של קומדה, שאני מנסה להשיג; וגם בלי גרנד פינאלה, שיצולם בשפת הים בתל-אביב, לשָם נקבץ שוב את כל השחקנים.

נוסקת לעומקים: אמרתי לזמרת חנה בנאשק שהביצוע שלה ל'סמבת פרידה' של באדן פאוול מזכיר לי את פט מוס הגדולה הנוהגת את אוסטין הילה 3.0 בקטעים המיוחדים בראלי. בנאשק חייכה אמנם, אך ספק אם הבינה את דרגת המחמאה

סודות? לא אצל המין היפה

מכונית חדשה דורשת הסתגלות דו-צדדית: היא לומדת את הנהג שנפל עליה, בודקת את אופיו ומנסה להבין מה הוא מצפה ממנה – ואילו הנהג לומד את האפשרויות הדינמיות והבטיחותיות שלה (שני מושגים שאינם בהכרח סותרים) כמו אחיזת כביש, סודות ההיגוי, סוג הצמיגים שהיא לובשת וכושר המעצורים, ועוד מחפש את שיטת הניהוג הספציפית שתאפשר לו ליהנות ממנו.

היו זמנים שהייתי מחלק את מכשירי התנועה האישיים לשתי קבוצות: מכוניות קטנות וחלשות, שהיום קוראים להן 'עירוניות', וכל יתר הזנים, שקראתי להם 'חזקים יותר מבני אדם'. ודאי שהיה קל יותר להסתגל ל'עירוניות', הבנויות לפי הציפיות של מגזר המין היפה.

ה'חזקות', לעומת זאת, דרשו תקופת-מה של התאקלמות אליהן, ולא מעטות בקבוצה זו (כמו למשל דגמי פורשה הוותיקים או ב-מ-וו M3) ניסו להסתיר מבעליהן או מהבוחן המקרי חלק מהסודות המקננים במערת אישיותן. להסתיר באלימות, אפילו.

זרבובית יחסנית אך טורדנית

אני זוכר את נסיעותיי ביגואר E-Type בעלת 12 הצילינדרים. היה זה בלונדון של ראשית שנות ה-60, כאשר נהגתי לזמן-מה ביגואר אדומה השייכת למפיקה האמריקנית ברניס בלוך, שקנתה ממני תסריט.

ברחובות הצרים של הסוהו הייתי עוצר את יגואר לפני כל הצטלבות כמעט, יוצא מהאוטו, מביט ימינה ושמאלה ומוודא שאף אחד לא מתקרב. ורק אם השטח היה ריק לגמרי, הייתי נכנס חזרה לרכב, חוצה בעדינות את הרחוב וממשיך ישר. אמצעי זהירות זה היה חיוני בגלל חוטמה הארוך של E-Type. לולא הייתי יוצא מיגואר בעלת זרבובית ממושכת זו כדי לאתֵר מכוניות המגיעות מימין ומשמאל, הבריטים היו נאלצים לאבד את שלוותם ולבצע עצירות חירום.

כפי שאכן קרה בשלב שבו ההסתגלות שלי ליגואר טרם הבשילה.

עמודים עבים, ראות דקה

היום, בגלל הסכם בלתי כתוב בין היצרנים, ההסתגלות לרכב חדש אינה תהליך מסובך – זולת מלכודת השטחים המתים, השונים בכל רכב.

מילא השטחים המתים מאחור, שאף ראי צד לא מסוגל לכסות אותם. שהרי אם יודעים שהמראות משקרות ולוקחים את חוות הדעת שלהן בעירבון מוגבל, אזי אף מכונית או אופנוע לא אמורים להפתיע אותנו. בעיה רצינית יותר היא העמודים שמחזיקים את השמשה הקדמית משני צידיה: בגלל דרישות מבחני הריסוק הפכו עמודים אלה עבים במיוחד, והם מצמצמים את הראות מימין ומשמאל גם יחד.

למעשה, בזווית מסוימת, כמו בסיבוב חד, הנהג נוסע בתוך סכנה מיידית, כי בנהיגה איטית הוא לא יבחין בהולכי רגל הקרבים אליו בזווית של 90 מעלות (מהצד). במיוחד מוסתר חלקה השמאלי של המציאות, כי לא רק עמוד השמשה מחביא פלח-נוף זה, אלא גם מראת הצד הקרובה לנהג.

הנוף האחורי תפוס, אנא נסה שנית ולא תיענה

גם על ראות לאחור אין מה לדבר. גם כאן, הדרישות לבטיחות פאסיבית חיסלו את האפשרות להצצה איכותית בראי הפנימי.

אגב, חיזיון תל-אביבי טיפוסי הוא פיאט 500 שמשענות הראש במושב האחורי שלה מוגבהות אף שהמושב ריק, ומסתירות את המעט שעוד אפשר היה לראות מבעד השמשה האחורית.

אפליקציה או מעפן-ליקציה?

לצרוֹת הראות (פשוטו כמשמעו: היא עברה הצרה) יש להוסיף את עומס הצעצועים על השמשה הקדמית, המשמשת כסטנד למכשירים המוצמדים אליה, שאף אחד מהם אינו שקוף.

בדה מרקר, המתפעל באופן ילדותי מסממני הקִדמה, מצאתי רשימה ארוכה של אפליקציות העומדות לרשותו של הנהג ה'מתקדם'. רק לא הוסבר בעיתון זה שהשימוש באפליקציות אלו אינו שונה מכתיבת סמ"ס בזמן הנהיגה או מגלישה באינטרנט.

"אפליקציות חדשניות אלה שומרות על נהיגה בטוחה", הבטיחו בדה מרקר. האומנם?

טיפ טיפה

גם בימי הקיץ החמים יש לשמור על היגיון ולא לנסוע בסיבובי סרק גבוהים כאשר שמן המנוע קר עדיין. יש לקחת בחשבון את העובדה ששמן המנוע ותיבת ההילוכים מתחממים לאט יותר מאשר נוזל הקירור.

המשמעות: אנו מוכרחים להתאפק ולא לדרוש מהרכב לבצע זינוקים עוד בדקות הנהיגה הראשונות. אמנם כבר בדקות מוקדמות אלה מד החום מצביע על טמפרטורת עבודה נאותה – אך השמנים, כאמור, עודם קרים.

שואלים את אדוארד

איתמר, אלון-שבות: לפני שבועיים וחצי עברתי טסט (שני) במזל טוב (הייתי בטוח שנכשלתי והנה עוד 536 שקלים בפח). בכל אופן, בזמן שחיכיתי לטלפון מהמורה לנהיגה, העברתי את הזמן בלעזור לאימא לחתוך סלט ולטחון את הטסט מכל זווית אפשרית. סיפרתי לה על המסקנה שהגעתי אליה: הרי רוב הסיכויים שאם שום דבר לא ישתבש, אני עומד לנהוג לא מעט שנים בחיי, בעזרת השם – אז למה לא לאהוב את הנהיגה? הרי אפשר להפוך אותה לתחביב, או לפחות למשהו שאינו עול. הרי טוב לאהוב את מה שאתה עושה בחיים.

אז אמרה לי אימא: למה לבזבז מילים? תגיד רק 'טוב לאהוב' (מטבע הלשון 'למה לבזבז מילים' די נפוץ אצלנו במשפחה. המקור הוא ככל הנראה בסבא-רבא שלי, דוד. פעם אחת הוא ישב לאכול ונכנס אליו אורח. אמר האורח – "יש אוכל? מצוין! אני רעב כמו כלב". השיב לו סבא-רבא: למה לבזבז מילים? תאמר 'הכלב רעב'").

בקיצור, מאחר שעברתי טסט אני רוצה לדעת איך לאהוב לנהוג (כמומלץ בטורך, שבו אני נהנה לקרוא אפילו את ההמלצות לתיקונים ולקניית רכב, אף שלפעמים אני מבין בערך 30% מהמילים). איך אתה ממליץ להתקדם בנהיגה ובהכרת הרכב? האם לקחת קורס נהיגה אלטרנטיבי – או שתבאס אותי ותגיד לי שאפשר ליהנות מנהיגה באמת רק אחרי תרגול רב-שנים ולמידה ממורים מקצועיים? או פשוט לנהוג כמה שיותר?

יש לנו וולוו V70 שנת 2001, אוטומטית לצערי ולצערו של אבא שלי,

מנוע2,319 סמ"ק T5 טורבו. היא מגיעה ל-200 קמ"שבלי קושי, לפי החוברת של הרכב (אף שלא ניסינו זאת עדיין). אמנם חייתי רק 17.5 שנים, אבל אני מאמין שכדאי להשקיע כמה שיותר כשאתה צעיר, ולמעשה בכל שלב בחיים (סבא שלי מסכים. אגב, הוא שהמליץ לי לבקש ממך עצות בנהיגה ובהכרת המכניקה).

אז אם תוכל להעניק כמה עצות בנהיגה ובטיפול נכון ברכב, כמו העצה שפרסמת לאחרונה – ש"יורדים מההר באותו הילוך שעלינו עליו", אהיה שמח ואסיר תודה עד מאוד. בוולוו שלנו אפשר להוריד הילוכים מחמישי לרביעי ולשלישי, עד לשני – יש D, 4 ,3 וLAW-, אז עצות לשימוש נכון בהילוכים הן ישימות אצלנו אף שהרכב אוטומטי. דרך אגב, מה דעתך על בקרת שיוט (קרוז קונטרול)?

תשובה: הרעיון ללכת לאיזה קורס בנהיגה מתקדמת חיובי. את הקרוז קונטרול תשכח בינתיים, אני, בכל אופן, מעדיף להתעלם מאביזר נוחות זה (שיש לי בב-מ-וו Z3M). וחוץ מזה, סע בעדינות בוולבו של אבא ותרגל בינתיים נהיגה איטית בטיחותית. ואל תשאל אותי איך ליהנות מנהיגה, כי עושה רושם שאתה בדרך לשם. אגב, כשאתה מוריד הילוכים, הקפד שהמחוג של מד הטורים יישאר באזור השפוי.  

אבי שריקי, חיפה: ברשותי מאזדה 323 שנת 2004 ולאחרונה יש תופעה חדשה שנראית לי מוזרה, והיא: הרכב מאט בחוזקה ברגע שאני מוריד את הרגל מדוושת הגז. זה קורה במישור.

במוסך אמרו לי שזה סימן טוב דווקא, כי זה אומר שהמנוע בולם את הרכב. אבל אני משווה עם הרכב מהעבודה, ושם אני מרגיש שהרכב ממשיך לנסוע קדימה, שזה מחייב לבלום, אם לא רוצים להיכנס בנוסע לפניי…

מה הנכון לדעתך? ומה מקור התופעה?

תשובה: בדוק בדחיפות אם אחד הגלגלים מתחמם יותר מהאחרים אחרי נסיעה (גע ביד בכל אחד מארבעת החישוקים). אפשר כי באחד הגלגלים, דיסקיות הברקסים מתחככות דרך קבע בצלחת.

אפשר לאמת חשד זה או לשלול אותו גם באמצעות דחיפת המכונית בחנייה: אם היא מגלה התנגדות יתרה, סביר להניח שבוכנות הברקסים אכן נפגעו בשל קורוזיה.

משפחת גליל (גלולה): אשמח אם תוכל לייעץ לנו בבעיה משונה מאוד שכמה מכונאי רכב לא מצאו לה מזור. ברשותנו מזה כארבע שנים ניסאן אלמרה אוטומטית משנת 2000 שנסעה כבר 246 אלף ק"מ.
לפני כחודש, בהאטה לפני רמזור, כבה המנוע לפתע. הייתי בטוח שמצב הדלק סופני וחשתי לתחנת הדלק. אך לאחר כשבוע, בסוף העליות בכביש 1 לירושלים, לפני הכניסה לגינות־סחרוף, המנוע כבה שוב, הפעם לאשתי. היא התניעה, ואחרי כמה עשרות מטרים המנוע כבה בשנית. כך קרה לנו גם בהאטה לפני צומת בתוך היישוב: נכבה, ואחרי התנעה נכבה בשנית.
מכונאי הבית שלנו בדק את הרכב וחשד (כפי שאני חשבתי) שהבעיה במשאבת הדלק. הוא בדק את לחץ העבודה שלה, מצא את הלחץ לקוי והחליף את המשאבה. אך הבעיה הופיעה בפעם הרביעית. במוסך מקומי אחר המליצו לנו לבדוק את מערכת האזעקה. אך האזעקה מקורית של ניסאן, אין קודן ואין ניתוק מנוע, אלא רק מניעת התנעה ולא 'חאפריות ישראלית'. בבדיקת מחשב של שלל מערכות הרכב לא התגלתה שום בעיה.
העברתי את הרכב לבדיקה במוסך מורשה של ניסאן/רנו והם הצביעו על המפלג כמקור לבעיה "בוודאות של 99%", לדברי המכונאי. מה דעתך? חבל לנו על החלפות חלקים מיותרות.

תשובה: אם אינכם מעוניינים להחליף את המפלג החשוד בחדש, אפשר לחפש מפלג מפירוק, קרי יד שנייה, כך שהנזק הכספי לא יהיה גבוה. אגב, שאלו במוסך אם הם בדקו את כושרו של חיישן מיקום הבוכנות.