נִשמתי מודיעה בתדהמה

שהיא חושדת בהסלמתו של התהליך הרקוב: השואה מנוצלת כעת לקופוני הנחה על הלימוזינות של שרי ישראל

לצערה של נשמתי, דומה כי האמת על המכרז הממשלתי המפורסם שקבע את סוג הרכב ההולם-כביכול את שרי מדינת ישראל, שבו זכתה ב-מ-ווi 528 – היא מביכה יותר מכפי שפורסם בתקשורת.

כידוע, מחירה של i528 לצרכן שאינו שר הוא 398 אלף שקלים. היבואנית הנוכחית של ב-מ-וו, דלק מוטורס, הציעה לממשלה הנחה של כ-50 אחוזים, ובכך נקבע מחיר אטרקטיבי של 207 אלף שקלים בלבד. רודפי שחיתות וקונספירציה עשויים לרחרח בעסקה זו משהו שיעורר את דמיונם הפרנואי, אך לא זו הנקודה שמעניינת אותי.

גם לא מדאיג אותי ההיסק שאם היבואן החדש של ב-מ-וו מציע הנחה כה עמוקה – אזי הוא מאותת בעצם שהרווח הרגיל שהוא גורף על דגמי בוואריה הוא ענק, ולכן מאפשר לו ג'סטה נדיבה כזו.

מחיר מופשל או כבוד מופשל?

מה שכן מדאיג אותי זה שההורדה הדרסטית של מחיר ה-i528, שמפנקת את השרים היהודים דווקא (וערבי אחד), מתבססת כנראה על אותו עיקרון שבזכותו מדינת היהודים קיבלה בחצי מחיר את צוללות ה'דולפין' מתוצרת המבורג – צוללות יקרות לגבי הצרכן הלא יהודי, שהעניקו לישראל יתרון אסטרטגי.

במילים פשוטות יותר, לא נראה לי מופרך להניח שההנחה המפתה (והרי המחיר מעורטל ממש!) שהעניקו גיל אגמון ובעל הבית שלו על ב-מ-וו i528 איננה רק תרגיל עסקי-יחצ"ני מחוכם שלהם, אלא עוד ג'סטה גרמנית: הגרמנים שוב הורידו לנו את מחיר המוצר שלהם, כמו במקרה של הצוללות, בגלל המצפון שמציק להם עדיין.

האם נבון מצידנו לעזור לגרמנים להלבין את מצפונם תמורת נזיד קופוני-הנחה על לימוזינות לשרי ישראל? על כך יענה כל איש מוסר בעצמו.

האמת האֵירוֹ-מָה

אם זה העניין, כלומר, אם אפילו אירו אחד נפל מהמחיר של i528  בגלל זכר השואה ובזכות התחשבות הגרמנים בקורבנותיהם – מיליוני יהודים שנרצחו וביניהם גם משפחתי, שנמחקה כולה כמעט מהעולם בגלל הפשעים שביצע הרייך השלישי – אז עסקה זו מסריחה לגביי.

לא ארחיב בנושא, כי שפתם של בני תרבות אינה מאפשרת לתאר את טיבם המנטלי של הדמויות האחראיות אצלנו על החלטה רקובה זו שאליה הגיע, בדרך לא דרך, צוות המכרז שהוקם במשרד האוצר. אגב, חוששני שהפקידים הממשלתיים שהחליטו לקנות i528 לשרים ולחלק מחברי הכנסת לא לקחו בחשבון תופעת לוואי משעשעת: בעת קיומן של ישיבות ממשלה בהרכב מורחב, ייראה החניון הממלכתי כזירת מפגש של העולם התחתון.

הוא מתהלל, היא מתעללת

ויש גם ב-מ-וו אחרת לגמרי, מטורפת (Z3M קופה), שקנה קשיש ניצול שואה כדי – כך הוא טוען – "ליהנות מהריח של פיצויים אישיים המגיעים לו בעטייה של הביוגרפיה", וגם כדי, כפי שהוא מוסיף ואומר, "להתעלל בבווארית". וזה בעצם שקר, כי לאמיתה של מציאות, בווארית שרירית זו היא שמתעללת בו ללא רחמים, ולא להפך.

למעשה, כבר הלחיצה על דוושת הגז, אם היא ממושכת מחמש שניות – מאיימת באיבוד מיידי של רישיון הנהיגה. וזה רק פרט בודד מני רבים בסגנונו.

אפותיאוזה לצמיגים גמורים

ופה יש להוסיף שהגרמנייה שלי השתנתה באופן קיצוני לאחר שקיבלה מגפיים חדשים מבית פירלי בעלי סימן 0 הקרויים 'red' בגודל W245/40/17 שהונעלו על הציר האחורי, ו'nero' בפורמט W225/45/17 שהונעלו על הציר הקדמי. מעתה, חסל סדר החלקות פתאומיות של הזנב, שאהבתי דווקא, ואין עוד זינוקים מרשימים המלווים בתמרות עשן ורעש.

אופנוע, אבל פחות

כך קרה שב-מ-וו Z3M הכסופה, בעלת המושבים הספורטיביים בסגנון הארט-דקו המצופים עור שחור-אדום, הלכה והתבגרה. היא עודנה מהירה מאוד, רק בצורה אחרת: את פילוח המרחב היא מבצעת כעת בשקט וביציבות. גם ההיגוי שלה השתנה. היא צפויה יותר מכפי שהייתה על צמיגיה הקודמים, הגמורים, והתגובות שלה מזכירות פחות אופנוע.

התהליך הזה של הפיכת מכונית ממטורללת למטורפת בלבד אינו ייחודי ל-ZM3 בעלת ההנעה האחורית ודיפרנציאל שננעל ב-25 אחוזים. כי דבר דומה קרה לי בזמנו כשקניתי לי לנצ'יה פולביה HF קופה, שישבה על פירלי P7 ישנים, חסרי סוליה, וכדי לעבור את הטסט דאגתי לה לצמיגים חדשים, והיא איבדה מיד את החשק לחיות. לך תבין את נפשן של מכוניות.

יתומים בסיבוב הופעות

גיליתי שרוב המכוניות ממדף העבר, אלו שכתבינו מכנים 'ותיקות', 'קלאסיות', 'רכבי פולחן' וכדומה, נחקקו בזיכרוני בגלל בעליהן: כל הענתיקות האלה קיימו קשר אישי הדוק עם הנהג שלהן. למרבה הצער, סיפורי האהבה הללו נגמרו תמיד באותה פואנטה ממש: בעלי הרכב, שנצרבו בזיכרוני כרכיב מהותי בזוגיות עם מכוניתם, זוגיות הנדמית כנצחית ומשוּבֶּצֶת בהתקפי זעם בנוסח "אני אמכור אותה וזהו!", הלכו לעולמם – והדגמים היתומים, שהם טיפחו במסירות והצטלמו לצידם, מופיעים פה ושם באתרי מכירות רכב, כבר נטולי הילה של אהבה. ספק אם יתומות יפות אלה מבקרות בבית הקברות.

בונבוניירה, לאן נעלמת?

באתר הלועזי m.forum, שהוקם בידי סנובים מטושטשי-פרופורציות, כל מיני גויים קשים, בררנים, שבחרו להתפלל בכנסיית ב-מ-וו, סיפר בעלים אחד של M3 על אמנות האחזקה של רכבו, וסיים את דבריו במשפט שאין לו שום קשר לב-מ-וו המשופרת שלו: "צריך לאהוב אנשים כי הם נעלמים מהר מאוד", כתב.

למקרא מילים אלה, עמדה מיד לנגד עיניי דמותו של צ'סלב קוזלובסקי וה-NSU ספורט פרינץ שלו, שצבעה היה אדום פרארי אש. בונבוניירה יפה, אווירודינמית. חברת אאודי, אשר קמה על הריסותיה של NSU ונושמת מעליהן בגאווה, לא הצליחה עד היום לבנות מכונית יוצאת דופן כמו NSU זו, השונה כל כך מכל דבר על ארבע גלגלים שנבנה בשלהי שנות ה-50. אכן, NSU זו נעלמה מהר מאוד.

הפרינצסה באדום: NSU ספורט פרינץ. חוץ מהקופה הזעירה בעלת המבנה האווירודינמי והאדומה בדרך כלל, הייתה ל-NSU זו גם גרסה פתוחה המצוידת באותו מנוע שני צילינדרים בנפח 500 סמ"ק. לחלופין, היה מורכב בה מנוע ונקל. פירמת NSU הייתה הראשונה שהחלה ברומן עם ונקל, בדגם ספורט פרינץ וב-RO-80, אך המהנדסים הגרמנים לא הצליחו להתגבר על נטיית המנוע לזלילת שמן והשאירו את ונקל למאזדה. אגב, בימים אלה נענו היפנים לדרישת חסידי המנוע הרוטורי, וחידשו את ייצורה של RX-8 הנפלאה. בכך, התגלה, היפנים משתינים בקֶשֶת על טרור הירוקים

גם לי יש פליקס קרול

משפט זה ש"צריך לאהוב אנשים כי הם נעלמים מהר מאוד" נפל עליי בהפוגה הזעירה שבין עבודתי בחדר העריכה בלודז' ובין עבודתי על שלוש הפסיכולוגיות שלי בוורשה – הונדה CRX, אלפא GTV וב-מ-וו Z3M, המנסות להחזיר אותי לשפיות. משפט אגבי-מזעזע זה דחף אותי להתיישב על כתיבה כדי להעלות באוב את דמותו של אדם שלא בהכרח אהבתי, אך הוא בהחלט נעלם. כן, הנושא של קוזלובסקי שוב נדלק אצלי מרחוק, כמו פנס במגדלור.

אכתוב עליו משהו בנוסח 'וידוייו של הנוכל פליקס קרול' מאת תומאס מאן, החלטתי. בעבר התחלתי כבר לכתוב על קוזלובסקי והרפתקאותיו, אך הפסקתי. חיכיתי שהגיבור שלי ימונה בברלין כיו"ר קהילת יהדות גרמניה (כי אז הבדיחה שלי הייתה מגיעה השמיימה…), אך קוזלובסקי אכזב אותי, משום שהוא מת לפני מינויו הוודאי.

תראו מה שפתק יכול לעשות

זה אמור היה להיות סיפור מושלם; כזה שלא מתאר סתם משהו שקיים במציאות או בדמיון, אלא מלשין על האמת שמעבר לשניהם גם יחד. כי בבסיסו של סיפור זה עומדת העובדה שאני הוא שהפכתי את הגוי הפשוט קוזלובסקי ליהודי בעל ביוגרפיה מדומה.

הכול החל כאשר קוזלובסקי נרדף בידי מס ההכנסה הפולני הקומוניסטי של שנות ה-60. "נמאס לי", אמר לי, "אני בורח לגרמניה". ואז נדלק לי הרעיון לדפוק בעזרת הגוי הנואש הזה את הגרמנים, ונתתי לקוזלובסקי מתנה לדרך: פתק קצר המאשר כי קוזלובסקי, גוי אשכרה בגילי בערך או מבוגר ממני במקצת, הוא יהודי שניצל מהשואה.

"פתק זה, בחתימתו של נוטריון, יעזור לך להשתקע בגרמניה" – אמרתי לו, וזה אמנם קרה, רק בקנה מידה גדול בהרבה מזה שיכולתי לשער. כי כאשר קוזלובסקי הגיע לברלין, התאהבה בו גרמנייה צעירה. לא רק שהיא הייתה מלכת יופי או סגנית מלכה, ולא רק שהיא הייתה אינטליגנטית, היא הייתה גם בת למשפחה עשירה מאוד. צעירה יפהפייה זו סבלה מהעבר הנאצי של משפחתה, וראתה בנישואים עם יהודי ניצול שואה סוג של תרופה לרגשי האשמה הקשים שפיעמו בה.

גוי דובר יידיש שמוכר אמנות נוצרית

הפתק שלי המשיך לחולל נפלאות: קוזלובסקי לא אכזב את במאי חייו (כלומר, אותי) ולא הסתפק בשידוך העסיסי שנפל עליו, אלא התקרב ליהודי ברלין. מהר מאוד הוא למד מהם יידיש, שהפכה לשפתו העיקרית גם בניהול העסק שלו: בית ממכר ענק לאיקונות רוסיות פרבוסלביות השוכן ברחוב הראשי של ברלין. חטפתי שוק כאשר ביקרתי אותו בעסק הזה, שהקימו למענו הורי אשתו, נאצים לשעבר, וכאשר ראיתי את כרטיס הביקור של קוזלובסקי, אנאלפבית מושלם, המתהדר בתואר "דוקטור לאמנות".

בנוסף לעסק המשגשג הוא קיבל מחותניו גם וילה לשפת האגם, חמש דקות ממרכז ברלין, וכבר לא נסע ב-NSU ספורט פרינץ אלא בנבחרת של מרצדסים ופורשים.

כדי לחזק את יהדותו המדומה, נהג קוזלובסקי לבקר בישראל לבדו או בחברת ידידיו היהודים, תושבי ברלין. "תבוא לפגוש אותנו בהילטון", ביקש אותי. "תכיר את ראש קהילת יהודי גרמניה, גלינסקי, שהבאתי לכאן", התגאה.

"זה ה-young cosine שלי, במאי בטלוויזיה הישראלית", הציג אותי לפני גלינסקי כשנפגשנו.

הבורר

ודאי שהספר על הרפתקאותיו של הנוכל קוזלובסקי, לוּ רק הייתי כותב אותו, היה צבעוני בהרבה מרשימה קצרה זו. הייתי שותל בו, למשל, זיכרונות מקרקוב, שם שתי מוניות התנגשו ונהגיהן הלכו מכות עד שהגיע קוזלובסקי ב-NSU האדומה שלו. הוא עצר את רכבו והודיע בשחצנות שהוא יחליט מי האשם בתאונה.

"מי אתה?", שאלו הנצים. והוא ענה: "לא חשוב מי אני, זו המכונית שלי", והצביע על NSU שבה ישבתי. שני התגרנים הביטו זה בזה, וקפצו שניהם להרביץ לו במנואלות (בתקופה ההיא, מוניות מדגם pobieda הרוסי היו מתניעות את עצמן בעזרת מנואלה כאשר הסטרטר לא עבד). קוזלובסקי פתח במנוסה והתרחקנו.

כפיות טובה

ועוד סיפור, הפעם רומנטי. כאשר אהובתו של קוזלובסקי, איגה ק', בעלת הרגליים הארוכות בפולין, עזבה אותו לטובת קונסול איטליה בוורשה, כנראה בגלל לנצ'יה אָאוּרֶלְיָה שהייתה לאיטלקי, אמר לי קוזלובסקי: "תראה, לאישה הזו אין לב. היא עזבה אותי ללא נקיפת מצפון אחרי שסידרתי לה שיניים חדשות".

תפנית בעלילה

אלא שספק אם אכתוב את 'הרפתקאותיו של הנוכל קוזלובסקי' בניסיון להתחרות בתומאס מאן, כי דווקא עתה, בהפוגה הזעירה שבין עריכת סרטי ובין סבב התחזוקה של שלוש הפסיכולוגיות שלי, נפל לידיי ספר עבה: קובץ סיפורים נבחרים שהתפרסמו במגזין 'פלייבוי' בארבעים שנות הופעתו הראשונות (כדי לעמעם את הפורנוגרפיות הרכה של המגזין, הבעלים יו הפנר היה מקשט כל גיליון נועז בסיפור קצר איכותי, ברמה ספרותית גבוהה).

תחילה ביליתי עם סיפורים אלה כמה שעות, שהפכו לכמה ימים, שהפכו לשבועיים. בזכות קובץ זה התוודעתי לסופרים אמריקנים חדשים לי (שני שלישים מהם לא הכרתי), אך במקביל הייתה לספר תופעת לוואי שלילית: גיליתי שגדודי סופרים אמריקנים אלו כתבו כבר הכול, בעצם: את כל הדיאלוגים האפשריים, את כל תיאורי הנוף, את כל הקומדיה האנושית, על סטיותיה המגוונות. לפעמים בגרפומניה ולפעמים בכישרון.

גילוי זה הנחית מכה אנושה על כוונתי לכתוב ספר על השרלטן קוזלובסקי. כדי לכתוב עליו בכל זאת, אני מוכרח לבצע restart בזיכרוני, כפי שמבצעים במחשב רכב לאחר תקלה.

אחת היפות בהיסטוריה: לנצ'יה אאורליה היא ה-GT הראשונה של שנות ה-50 ואחת המכוניות היפות אי-פעם. בשל קסמה של מכונית זו, בלונדינית אחת בעלת הרגליים הארוכות בפולין לא עמדה בפיתוי ועזבה את חברהּ לטובת קונסול איטליה

טיפ טיפה – אינש באינץ' פגע

ההברגה המטרית (ובעצם, מילימטרית) השתלטה על כל הברגים בכל המכוניות היוצאות מפסי הייצור העולמיים, כולל התעשיות הבריטית, הדרום-אפריקנית והיפנית, שם במאה שעברה חגגה הברגת האינץ'. רק באחדות מהמכונית היפניות, ההברגה האינצ'ית מלווה עדיין את כל החיישנים – בלי מילת אזהרה בספר הרכב.

זו הסיבה המובילה לטעות נפוצה: בעלי הרכב, בשאיפה לחסוך חופן שקלים, מנסים להרכיב בטויוטות בכוח חיישני לחץ שמן אירופיים מתוצרת פולקסוואגן, שהם זולים יותר מהחלק היפני המקורי, האינצ'י. התוצאה: הברגה הרוסה וצורך לעשות שמיניות באוויר כדי להתגבר על הבעיה.

בעין של נוקיה: לא קל לצלם גם את הבווארית Z3Mּקופה וגם את מקס ובר כך שהגזרה של שניהם לא תיגרע לעומת המציאות. ובעוד ב-מ-וו מדגמנת בסבלנות, מקס ובר לא הסכים להביט אל עדשת הטלפון 

שואלים את אדוארד

יהודה קר: בעיה ידועה כגורם לא מבוטל לתאונות היא נהיגה בשעות 13:00-16:00, שיא החום ושמש מרדימה. אשמח לקבל עצות טובות איך להילחם בתופעה .הרי ידוע, לצערנו, שאחוז לא מבוטל מבני האדם סובלים מבעיית הנהיגה בשמש.

תשובה: תעוקת החום היא חלק מהחוויה הישראלית, אין הרבה מה לעשות. הרי לא ניתן לבצע הפסקות יזומות בפעילות תחנת הכוח הקרויה שמש. ובכל זאת, לא אלמן ישראל, והוא אימץ כמה שיטות בנאליות להגנה עצמית מכידוני החמה. אחדות מהן: 1. לדאוג לכך שהמזגן אכן עובד במלוא כוחו: להוסיף גז במידת הצורך ולהחליף פילטרים. 2. לנסות להחנות את הרכב בצל ולאוורר אותו לפני הנסיעה. 3. והחשוב מכל, להימנע במידת האפשר מנסיעות בשעות החום הקשות.

אלעד אוסטר, באר-שבע: ברשותי סוזוקי באלנו אוטומטית GLX שנת 2000 העוברת במשפחה מדורי דורות, ולכן היא בעלת לא מעט קילומטראז' (260 אלף). אשתי מציינת שהיא גם כסופה (המכונית). 

בשנה האחרונה היא רועדת קלות, בעיקר כאשר המערכת לקראת מעבר הילוכים. בדקתי בשניים-שלושה מוסכים ואף אחד לא הצליח להבין מה הבעיה, אבל מאחר שזה לא הפריע יותר מדי ישנתי בשקט. אך בחודש שעבר הרכב נכבה פעם אחת לאחר רעידות חזקות, ולפעמים הוא לא מצליח להאיץ בצורה טובה או נחסם במהירות של 80 קמ"ש. גם הרעידות התחזקו. בשבוע שעבר נכשלתי בטסט עקב זיהום אוויר, ורק לאחר הוספת תוסף לדלק עברתי.

לגיסי היה רכב זהה עם בעיות דומות, והוא טוען שלאחר מסע מפרך בין מוסכים הוא החליף את הקוילים והבעיות נפתרו. מה דעתך? האם אלו אכן הקוילים? האם לא עדיף לבחון קודם פתרונות זולים יותר (אולי פלאגים)? אני מנסה לצמצם כמה שיותר בהוצאות גדולות על הרכב, שיישאר איתי כנראה רק בשנה הקרובה…

תשובה: לתופעות שאתה מתאר יש מספר רב של גורמים אפשריים, ואולי אף מדובר ב'קוקטייל' שלהם. בכל אופן, לפני השקעה בקוילים כדאי להזמין ניקוי של המצערת ושל מנוע הצעדים. בנוסף, יש להחליף את חוטי ההצתה והמצתים, כמו גם את פילטר הדלק ואת פילטר האוויר.