וקול מופלא עוגב על הלב

בעוד ארבעת הטרומבונים של המפלט בב-מ-וו Z3M שלי מנגנים ג'ורג' גרשווין – המנוע המודרני, מוקטן הנפח, מנגן סופרן בנוסח עדות הגאים

כשהתחלתי בלימודיי באקדמיה לקולנוע בלודז', פולין, היה שמש העמים יוסף סטאלין חי עדיין, שליחו בריה שירת אותו בדרכו האכזרית, והדוקטרינר ז'דנוב קבע באמנות את כללי הריאליזם הסוציאליסטי. ואז, בתוך כל החושך והדיכוי הקומוניסטיים, הגיע לאקדמיה שלנו, בכוח הפלא ממש, סרט אמריקני בשם 'Rhapsody in Blue', שנשלח משגרירות ארה"ב בוורשה אלינו, הסטודנטים לקולנוע, למען נצפה בו.

היה זה אירוע נדיר ומסעיר שהרי בימים ההם, סרטים אמריקניים הואשמו ב"קוסמופוליטיזם" ולא הוקרנו בבתי הקולנוע הרגילים.

סרט מעולם האמת

וכך, פתאום, הגיעה אלינו אמריקה עם גיבורי הג'ז שלה, שאף הוא היה אסור בפולין, הן לנגינה והן לשמיעה, ועל כן ירד למחתרת.

התיישבנו, בסערת רגשות רלוונטית, בחדר ההקרנות הקטן של האקדמיה, אפֵּינו צמודים למסך, ועקבנו בסקרנות אחר כל סממן של אמריקה, הרחוקה מאיתנו שנות אור ונתפסה כיבשת של חופש ואמת. יום אחר יום בלעו עינינו את השחקן שגילם את ג'ורג' גרשווין, המלחין היהודי הענק: מה הוא לובש, איך הוא זז ואיך הוא מדבר. והחשוב מכל – שמענו אינסוף פעמים את 'רפסודי' שלו, עד שלמדנו כל צליל על-פה ועד שהעותק של הסרט נקרע.

פטיפון שכוּל

 ודאי שבמשך השנים, ובעצם עד עתה ("עתה" המתרחש לסירוגין בארץ ובגולה, שם יש מרפסת שמשקיפה אל גינה מוריקה), נשארתי צמוד באופן מוזר ל'רפסודי אין בלו'. עוד בפולין, ואחר כך בחו"ל, ניסיתי לא לפספס שום קונצרט המבצע יצירה זו, המהווה כר להפגנת וירטואוזיוּת ויכולת השתעשעות בעבור פסנתרנים ותזמורות סימפוניות, אשר לשם השינוי מנגנות ג'ז בנד.

וגם בביתי, הפטיפון שלי מסוג טרנסקריפטור, מגבר המנורות 'פישר' ורמקולי ה-AR, כולם אמריקניים במוצאם – כל אלה היו בנויים ממש להשמיע את 'רפסודי', עד שהתקליט נעלם ונותר לי רק יוטיוב כקרש הצלה.

לרקוד גרשווין ברחובות

וכך, בזכות הסִרטייה הווירטואלית יוטיוב, הכרתי לא מזמן קליפ של 'רפסודי' מתוצרת ארה"ב, קליפ משגע הבנוי מתמונות ניו-יורקיות. חיטטתי בין עוד כמה קונצרטים של 'רפסודי' באותו אתר, עד שהבנתי מה חסר לי: חסר לי קליפ של קונצרט באורך 17 דקות שבו 'רפסודי אין בלו' היא פסקול לנסיעה במכונית.

בעצם, קל לבשל דבר כזה. הרי די להצמיד מסרטת וידיאו, או אפילו מצלמת קאנון, למכסה המנוע, וככה סתם לטייל בלילה ברחובות ורשה לפי צלילי המוזיקה, או נגדם דווקא, בניחותא ובאטרף לסירוגין, ואטרף פירושו כל הביצועים האפשריים, לרבות החלקות דריפט בסיבובים וסלאלום בין מכוניות אחרות.

אני לא מאמין שאתה אוהב את השמאלץ הזה, אמר לי חברי המלחין כריסטופר קומדה 

תקוע, אך לא אבוד

לצורך הפקה של קליפ כזה אין צורך באף מפיק. כמו המפיק ההוא שעצר את עריכת סרטי 'שועל הכסף של פליציה ט", כי בזבז את כל התקציב באופן חשוד ונשאר חייב משכורות לצוות הצילום, לשחקנים וליתר אנשי ההפקה.

כתוצאה, שוב נפלה על הסרט הפסקה מדאיגה ומדכדכת. מה יהיה עם הפוסט פרודאקשן? אני שואל את המנוול הזה במיילים, שהוא אינו עונה להם, כהרגלו, ובטלפונים, שהוא לא מקבל. זהו כרגע מצב הסרט. אך למרות התחזיות הבלתי חיוביות, אני עדיין תקווה שאיכשהו קיים איזה פתרון. שעוד לא מצאתי.

 בין תרועה ובין בכי

ואפשר גם להפיק קליפ אחר לגמרי, שאמנם יופיע באותו שם – 'רפסודי אין בלו', וינוע סביב המקצב שלו – אלא שלא תהיה בו כלל מוזיקה אינסטרומנטלית, כזו המנוגנת בידי פסנתרן ותזמורת. את תפקיד הסולן ימלא מנוע שישה צילינדרים בשורה על 321 סוסיו, ואת תפקיד הליווי התזמורתי ייקחו על עצמם ארבעת הטרומבונים של המפלט בב-מ-וו Z3M שלי. לצידם ינגנו הצמיגים, שיתרמו קול בכי המאזן את הצהלה הכללית.

גם פה, ההפקה היא פשוטה: שוב מצמידים את המסרטה (או מצלמת קאנון) למכסה המנוע, רק שהפעם הנהג חובש אוזניות המשמיעות את הרפסודי, כדי לנהוג במקצב ובסגנון המתאימים ליצירה זו. התוצאה: קליפ שמתרגם את היצירה של גרשווין לשפת המוטוריקה, הנעה בין אופוריה ובין עקה. נהימת המנוע הופכת לנעימת מנוע.

מעט המחזיק מרובה

 המנוע המודרני, שהיצרנים הקטינו את נפחו לדרישת הטרור הירוק, אכן יודע לסַפֵּק כוח זהה, ואף רב יותר, מהכוח שסיפק המנוע המסורתי, שלא עבר את תהליך ההקטנה.

דוגמה קלאסית לכך היא המנוע המהפכני בנפח ליטר אחד של פורד, האוצֵר בתוכו 125 כ"ס ומגיע אף ל-147 כ"ס, בשכתוב תוכנת המחשב. אמנם המנועים המוקטנים של יצרנים אחרים מרשימים פחות בהשוואה להישג האדיר הזה של פורד, אך גם אצלם כוחות הסוס אינם מבוטלים ביחס לצניעות הנפח (לפעמים גם מספר הצילינדרים עובר הפחתה).

ובדומה למנוע של פורד, גם כוחם של יתר המנועים המוקטנים הוא תוצאה של שימוש במערכות טורבו, ניצול הזרקות ישירות ותכנון חדשני של ההצתה.

צריך לבחור: שעמום או מום

אלא שיתרונותיו של המנוע המוקטן – חיסכון ממשי בדלק והפחתת הגזים הרעילים שיוצאים מהמפלט לעומת מנועים בנפח מסורתי – באים לידי ביטוי רק בנהיגה איטית! בנסיעה מהירה ובשימוש נמרץ יותר במנוע המוקטן, תוך השגת סל"ד גבוה המאפשר ביצועים סבירים – נעלמים כלא היו כל סגולותיו של המנוע-קטינא. פתאום אין חיסכון בדלק, שבנהיגה שקולה הוא נאה כמו בפרסומות כמעט, וזיהום האוויר נוסק לרמתו הרגילה.

פתאום מתגלה לבעל הרכב, המאושר עד עתה, שלחיצה בריאה על דוושת הגז של המנועים המוקטנים (כמו למשל 1.2 TSI של פולקסוואגן), שהשתלטו גם על דגמי סיאט וסקודה – יודעת לשרוף דלק ממש כמו המנועים הוותיקים, שלא עברו הקטנה, ואף דורשת יותר מהם.

יוצא שכרנו

לא רק מִשמעת הדלק נעלמת מהאופק הכלכלי של חסידי המנוע המוקטן, כאשר דורשים ממנוע זה להפגין את מלוא כוחו: שיטת ה'דאון סייזינג' (down sizing) מאיימת לפגוע גם באמינות הרכב. זאת, עקב השימוש המופרז במגדש הטורבו, המלַווה כאמור את המנועים מוקטני הנפח.

אמינותם של מוקטני הנפח נפגעת גם בגלל פטנטים 'חסכוניים' כמו תיבת הילוכים חדשנית ועדינה בעלת שני מצמדים, וכמו שיטת הסטרט-סטופ, שהחיסכון בדלק המושג בעזרתה אינו משתלם, בסופו של חשבון.

סופרן נלהב בואכה אופוריה

בנוסף להסתייגויותיי הנ"ל מתופעת הדאון-סייזינג, החוגגת לאחרונה בתעשיית הרכב, יש לי עוד טענה לגביה, אישית יותר. גיליתי בתדהמה שמנועים מוקטנים איבדו את קולו המסורתי של המנוע, שאהבנו – ובמקומו הם משמיעים צליל מעצבן אוזניים, גברי הרבה פחות מכפי שהתרגלנו לשמוע ממנועים בנפח נורמלי.

אני מודה שהסופרן הבוקע מהמנוע מוקטן-הנפח, המתרגש מכל סל"ד קטן, מזכיר לי, להפתעתי, את סגנון הדיבור המיוחד המאפיין את אוכלוסיית הגאים. גם אצלם אפשר למצוא אותו שימוש מצחיק בטונים הגבוהים, בנימה של אופוריה והתלהבות אינפנטילית.

לא אמשיך ואפתח את הנושא כדי שלא אואשם ביחס בלתי נאור כלפי דמויות בעלות זכויות לגיטימיות, המשמיעים (משמיעות?) קולות דומים לצליל המנועים המוקטנים. אז סטופ. אני עוצר כדי לא להיות מואשם, חלילה, בדברי גזענות.

להאזין זה מזין

האזנה לצליל המוזיקלי של מנוע נכון בנפחו ובתכנונו עשויה בהחלט להסב הנאה. הרי אין ספק שמנועי הרכב, בדומה לציפורים ולעופות השמיים, יודעים להציג מגוון עשיר של אפשרויות שירה: הצליל הבוקע מהגזע האמריקני (שמונה צילינדרים של מוסטנג) שונה מזה הבוקע מהגזע האיטלקי (ובמיוחד אלפא רומיאו), אשר שונה מזה הגרמני (ב-מ-וו שישה צילינדרים בשוּרה, ופורשה שישה צילינדרים בשיטת בוקסר).

ואולם, מומלץ לא רק להקשיב לשירה הזו בהתפעלות – אלא גם לנסות להבין את המידע החשוב שמנועי רכב מעבירים באמצעות האריות שהם מזמרים. מדובר ברפואה מונעת לכל דבר, שהרי באמצעות הקשבה לקול המנוע אפשר לזהות מראש כל תקלה. צליל שונה של המנוע, או קולות חדשים שהצטרפו לזה השגרתי (אלא אם כן הם תוצאה של מפלט מתפרק) – הם סיבה לגשת מיד לבדיקה במוסך כדי לגלות את התקלה מבעוד מועד, עוד לפני שהיא תתפשט, תעצור לנו את המכונית ותמיט עלינו תיקונים יקרים.

ואולם, הצרפתים, האנגלים והיצרנים מהמזרח הרחוק לא שמעו כנראה על תיאוריית 'הצליל המפליל', משום שהם מנסים להשתיק את מנועיהם. וחבל, כי רק החרישי יכול לחרוש מזימות.

מכונית מעניינת לזכרו של איש מעניין: ב-10 במאי 2012 מת קרול שֶלְבִּי, נהג מרוצים ידוע ומעצב מכוניות גאוני. חבריו של שלבי – פורד מוטור קומפני, שלבי אמריקן, פורד רייסינג ואחרים – בנו לזכרו את מה שהוא אהב יותר מכל: פורד מוסטנג בלתי רגילה, GT 500 קוברה, בהספק של 850 כ"ס. לִבָּה של מוסטנג קוברה זו הוא מנוע של הדגם הסדרתי שֶלְבִּי GT 500 מודל 2013, אך משופר כל כך, שרק גלגלי ענק בגודל 20 אינץ' הנעולים בצמיגי מרוצים מאפשרים לקוברה חצי-מציאותית זו אחיזה בעולם המציאות

טיפ טיפה

היו ימים שהשתמשנו עדיין במפות דרכים. כיום, בזכות אמצעי הניווט הקלים להשגה ולתפעול, בפלאפון ומחוצה לו, מפות הפכו פריט מיושן. וחבל שכך, בגלל שתי סיבות: ראשית, השימוש במפה מפתח חוש התמצאות במרחב. ושנית, ומה שחשוב יותר – אמצעי הניווט המודרניים מרימים ידיים לנוכח כל שינוי או שיבוש בתוואי כמו עבודות תשתית וציר חסום.

זה פחות קריטי כשמטיילים בארץ, שהרי גם ללא עזרת GPS נסתדר בעזרת הזיכרון, השכל הישר או אנשים טובים. לא כך בגולה העוינת, שם מכשיר ניווט שיוצא מדעתו מותיר אותנו תועים לגורלנו. ברגעים כאלה אפשר להסתדר עם מפת נייר של המדינה הזרה. הטיפ הוא אפוא לרכוש עוד בארץ מפה מעודכנת של האזורים שבהם נסתובב בחו"ל.

שואלים את אדוארד

ידידה רבי: יש לי מאזדה לאנטיס GLX שנת ייצור 1998 נפח מנוע 1,597.

הייתי רוצה לנתק את כרית האוויר הימנית, כדי לאפשר להניח סלקל לתינוק על המושב הימני (עד היום השתמשתי במושב האחורי, אך לפני שבועיים נולד לנו תינוק רביעי ואין מקום בשבילו מאחור).

האם ההפעלה של הכרית היא חשמלית בלבד, וחבר מהנדס חשמל יוכל להגיע לחוטים שלה ולעשות שם סוויץ' – או שההפעלה היא גם מכנית? (באמצעות מכה). אם יש אופציה אחרת, אשמח לדעת מהי והיכן מבצעים אותה.

 תשובה: ניתוק החשמל של כרית האוויר הימנית עלול לשבש את תפקוד הכריות כולן. בסוויצ'ים המקוריים יש נגדים מיוחדים, ועל כן מוטב לבצע את ניתוק הכרית במוסך מרכזי של מאזדה, על פי הנחיות היצרן.

 מיכאל בנדקובסקי: בזמנו שאלתי אותך לגבי החיים בפולין והקשר לשואה ולא ממש ענית לי. הפעם (דיוקן 784) קיבלתי תשובה מלאה בתגובתך לליאור גרשון. לגבי מכוניות, הצטברו אצלי כמה נושאים שלהלן החשובים שבהם:

1. במדורך הועלתה בעבר בעיה לגבי הבלמים של הונדה סיוויק. ובכן, לי הייתה במשך כשנתיים אחת כזו חדשה מהניילונים, והייתה לה תופעה שכשהבלמים התחממו מעט, המכונית הייתה נכנסת לרעידות בכל נגיעה בבלם (נסעתי יום-יום ירושלים-לוד). המוסך לא איתר את הבעיה וכך זה נמשך שנתיים. השתדלתי לבלום בעיקר בעזרת המנוע (הורדה ל-3) וזה עבד. ייחסתי זאת להרכבה התורכית של הרכב. עליי לציין שאותו נהג (אני) במכוניות כמו מאזדה 6, מאזדה 3 ואחרות, באותה דרך – לא חווה מעולם משהו דומה.

2. כתבת לגבי הסרת מד החום במכונית לטובת שתי נוריות, ואני לחלוטין מסכים איתך. כשחיפשתי לקנות רכב חדש קראתי את כל המפרטים והחלטתי על מאזדה 3. כשקיבלתי את הרכב הופתעתי משלושה דברים: א. בניגוד למפרטים, הצמיג הרזרבי הוא זמני ב. התקנת מערכת המיגון (קוברה) הייתה רשלנית במיוחד (פנלים וריפודים לא סגורים כראוי) ג. אין מד חום! לו הייתי יודע על כך מראש, הייתי מחפש חלופה (זה חשוב לי מאוד). כמה חסכו? לא יודע. כמה אכזבו? יודע.

אגב היונדאי שלי בת 15 ועדיין נוסעת ללא נגיעה במנוע.

 מנהלת עמותה: אני מנהלת עמותה ובתוקף תפקידי מרבה בנסיעות בין-עירוניות (בעיקר לפריפריה הרחוקה). אני נוסעת 4,000 ק"מ בממוצע בחודש. מקום עבודתי מעמיד לרשותי רכב (חדש) של 2,000 סמ"ק ומחליף אותו מדי 100 אלף ק"מ.

אני זקוקה לרכב בעל שבעה מושבים. בשנים האחרונות אני נוסעת במאזדה 5 ודי מרוצה, אך מעוניינת לבדוק אופציות נוספות. אשמח לקבל עצות.

 תשובה: בקשי נסיעת הכרה בשברולט אורלנדו.

 מיכל: ברשותי סיטרואן C4 מודל 2008 מנוע 1,600, דיזל בעלת שבעה מקומות. בנסיעה משפחתית נשמעו טרטורים מתחת לרכב, ומאוחר יותר רעשים של משהו נשבר. הגענו הביתה והזמנו גרר למוסך. בטלפון המוסכניק אמר שכנראה הלך הגיר וזה סיפור שיכול להגיע ל-20 אלף שקלים! תשובה מדויקת, אמר, הוא ייתן לאחר שיפתח את הרכב.

הוא בדק בהסכמתי וחזר עם תשובה שאכן הגיר הלך והתיקון יעלה 14.5 אלף שקלים ללא מע"מ. לי זה מאוד יקר ואני שוקלת להעביר את הרכב למוסך אחר. האם ההצעה שלו הגיונית? האם אתה יודע להמליץ על מוסך אמין בירושלים? מה אני יכולה לעשות? אני אובדת עצות ואודה לך אם תעזור לי.

 תשובה: שערורייה. יש לגשת למכון גירים אוטומטיים כדי שהגיר ייבדק ותיבחן האפשרות לתקנו. אם יאמרו לך שם שהגיר באמת הלך סופית, יש לחפש גיר זהה באחת מחנויות חלקי החילוף המשומשים ברחוב המסגר בתל-אביב. לא ייתכן שגיר חלופי יעלה כמו שני מנועים.

 י' צור: בתגובה למכתבו של אליעזר שוורץ בנושא התאונה המחרידה בצפון, שתהה מדוע התאונה הזו אינה נחקרת: רציתי להסב את תשומת לבך לעובדה שמתבצעת חקירה מקיפה בנוגע לנסיבות התאונה בשיתוף חוקרים מהטכניון, ואף בוצעו נסיעות מבחן. כתבות על כך התפרסמו באתרים וואלה ומאקו.

 תשובה: עיינתי בכתבות שאתה מזכיר. הן מתארות את הניסויים שנערכו בציר שלאורכו הידרדרה הגרנדיס. צוות השחזור, המורכב מנציגים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, המשטרה והטכניון, טוען שהוא השתמש בגרנדיס זהה לזו של משפחת אטיאס ז"ל. זו כמובן שטות מוחלטת, שהרי הגרנדיס ששימשה בניסוי אינה זהה לגרנדיס שנשרפה, מהסיבות הבאות:

1. לא היה לה נוזל מעצורים שספח כנראה מים (עקב אי החלפתו במועד) ואיבד את כושרו 2. לא היו לה דיסקים ודיסקיות מעצורים שחוקים, אולי אף עד הברזל (וכפי שכתבנו כבר, הטסט השנתי אינו מסוגל לגלות שחיקה כזו בבדיקת הרולרים שלו). באפשרות שהדיסקים והדסקיות בגרנדיס היו שחוקים תומכים דבריו של עֵד לתאונה, שסיפר כי מהגלגלים פרצה אש עוד לפני שהגרנדיס נפלה לתהום ונשרפה. 3. בגרנדיס ה"זהה לחלוטין", לפחות לפי מנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים רון מוסקוביץ', לא הייתה תקלה באספקת הדלק במנוע, כמו זו שאירעה אולי בגרנדיס המקורית.

לאור שלושת ההבדלים האפשריים הללו בין הגרנדיס שעברה את התאונה המחרידה ובין הגרנדיס של השחזור – השחזור אינו שווה את המאמץ שהשקיע בו הצוות המכובד.

 צבי: אני לא חולה מכוניות ומעולם לא הבנתי למה הראש של חלק מחבריי מסתובב ממכוניות, ובכל זאת אני ממש נהנה לקרוא את הטור שלך. במיוחד אהבתי את "פרנויה גלקטיקה" (המפתחות בפנים 782), שבו התעלית על עצמך עם הספין של סוף המדור.