שאגת הנדודים, לחש היופי

ההתלהבות שלי מתערוכות רכב, שהייתי בהן אורח של קבע, דעכה פלאים. התערוכה שמתקיימת יום-יום בחצר שלי מעניינת הרבה יותר

לא תיארתי לעצמי שאני, מרצוני החופשי, אחליט להחמיץ את תערוכות המכוניות שנערכות באירופה. אני? דווקא אני?

אני, שמדי שנתיים הייתי נוסע לפרנקפורט לאירוע המוטורי המוביל, שנותר בזיכרוני כהצגה הטובה ביותר. אני, שהייתי אורח קבוע באולמות פאל-אקספו שבז'נבה. אני, שבסוף ספטמבר חיכיתי בסקרנות לתערוכה בפאריס. אני זה החליט להניח את מטה הנדודים.

יחס גוּרמה

עשרות פעם טעמתי מהאווירה של חג המכוניות, החגיגי במיוחד לעיתונאים, כי לפני שתערוכות אלו נפתחות לקהל הרחב הן מקדישות יומיים לעיתונות בלבד.

בזכות כך נהנינו אנו, האוחזים בעט, מיחס אדיב של המארגנים, מהֵיתר-הגוּרמה לשבת בכל רכב שנחפוץ ומהאפשרות לשמוע הסברים מפי מהנדסים בעלי שם ומעצבים הששים לענות לכל שאלה.

קסם מנומנם

במיוחד קסמה לי הדרמה המתרחשת באולם התערוכה מוקדם בבוקר, כאשר הדגמים החדשים מנומנמים עדיין בפיז'מות. התרגלתי להציץ תחת הכיסוי, האדום בפרארי ובאלפא. הייתי נשכב על הרצפה כדי לזהות חידושים במתלים, לקרוא כל סמל בצמיגים, להביט במנועים ולנסות להבין את תפקידו של כל פרט טכני.

הייתי מסתובב עם חצובה, מצלם מאות שקופיות וחוזר לתל-אביב עם 30-40 קילו פרוספקטים.

אין לבטוח ב-yesman

טיסה לתערוכות רכב היא גם הרפתקה שאיננה משוללת צדדים בידוריים. כמו הנסיעה ההיא שטסתי עם כתב הג'רוזלם פוסט. במשך כל הטיסה הוא דיבר אליי מין אנגלית מעורבלת, שלא הבנתי, ואם אין די בכך, מקטרת הייתה תחובה בפיו ושיניו לא היו כולן בתוקף. מצאתי פתרון לבעיית התקשורת בינינו: מדי פעם הייתי מהמהם לעברו yes, of course.

דיאלוג רצוץ זה נמשך כך עד רומא, שבה היינו אמורים להחליף מטוס. ושם, באמצע הטרמינל, האיש שוב אמר לי משהו באנגלית המובלעת-נוהמת שלו. עניתי כהרגלי yes, of course, והוא הלך לדרכו. וגם אני הלכתי, לכיוון אחר, לדיוטי-פרי האיטלקי. עוד אני מתלבט בין ויסקי וקוניאק, שמעתי מהומה.

התגלה שאנשי הביטחון פוצצו את המזוודה של בן-שיחי המוזר, והוא כעס עליי כי לטענתו (הקולנית משהו) הסכמתי לשמור עליה.

 כובש הלבבות החסכוני

ופעם חזרתי ארצה מתערוכת ז'נבה, שם ביליתי עם ידידי רם לנדס, נהג מרוצים ובוחן מכוניות מנוסה. בכניסה לשדה התעופה הזהרתי אותו שנתקשה לעבור את דלפק סוויסאייר עם המשקל הענק הזה של הפרוספקטים. "הגזמנו, יעלה לנו הון לחזור לתל-אביב", רטנתי.

"אל תדאג", אמר לנדס, "תשאיר את זה לי", והתקרב לפקידה הצעירה שבדקה את הכרטיסים ושקלה בדייקנות את המזוודות.

"איפה המזוודות שלך?", שאלה השוויצרית, אך ידידי לנדס, הנראה כמו משהו שבין טניסאי צמרת וכוכב קולנוע, רק עצר מולה בחריקת סוליות, המום, מבלי להתחיל להוציא את המטען שלו מהעגלה. הוא רק נעץ מבט ארוך היישר אל תוך עיניה של הבחורה, ואז הודיע לי ולסובבים אותנו, באנגלית ובקול רם, שהוא אינו מתכוון לטוס לשום מקום.

"אני נשאר בשוויץ", הכריז, "התאהבתי פה אנושות!", והצביע על הפקידה. הסובבים אותנו אכן סובבו את ראשיהם בהתעניינות.

השוויצרית הפכה אדומה, כפי שיקרה לכל גויה בלונדינית אמיתית כשהיא מתרגשת. "תן לי, אדוני, את כרטיס הטיסה שלך ואת מזוודותיך", ביקשה, אך ידידי רק המשיך להביט בה בעצב ובהתרגשות. לבסוף, אחרי הפצרות, הסכים רם איכשהו למסור לה את הכרטיס ואת מטענו הכבד. עברנו שנינו את האקספרס ולא שילמנו אגורה על הקילוגרמים הנוספים.

"היא לא יודעת", אמרתי לרם במטוס, "שהעיניים הכחולות שלך זה עדשות".

 הטיפשון המאוהב

בפעם אחרת, טסתי לתערוכת פרנקפורט עם טיפשון תל-אביבי המאוהב ב'איזידרה' הפתוחה, מכונית פרי דמיונו של המעצב הגרמני שולץ. וקרה שדווקא אני זכיתי לפגוש את המעצב הכישרוני בדוכנו שבתערוכה. שתיתי עם שולץ קפה וסיפרתי לו שמסתובב כאן מישהו מהארץ, בעל שיער ארוך וז'קט אדום, ש"כולו מת להכיר אותך, כי המראה הבלתי שגרתי של איזידרה מסעיר אותו כבר זמן-מה".

עודני מספר לשולץ על המעריץ הישראלי שלו, ופתאום אני מגלה את הטיפשון שלי עובר על ידינו. אני מחווה לעברו סימן שפירושו "בוא, טיפשון, בוא", וגם שולץ מחייך אליו, אך האיש העברי מנופף לעברנו תנועות של זלזול וממשיך בדרכו.

"זה האיש?", שאל אותי שולץ, שזיהה כמובן את הטיפשון לפי תסרוקתו יוצאת הדופן ולפי הז'קט הליצני האדום, שעל גבו מודפס בעברית לוגו עיתונו. "כן", הודיתי במבוכה, "זה הוא. אין לי מושג מה קרה לו. אולי הוא רץ אחרי דיילת כלשהי".

"ישראלים זה עם מוזר", הוספתי כדי לעמעם את טעמו הפוגע של המקרה.

אחר כך, במטוס, הטיפשון יושב לצידי, ובזמן ההמראה מתבכיין על ההחמצה היחידה שלו בתערוכה. "חיפשתי את שולץ ולא מצאתי אותו", אמר בתסכול.

"אז למה ברחת משולץ?", אני שואל טיפשון זה. "הרי ישבתי איתו והזמנו אותך".

"למה לא צעקת שזה שולץ?", התעצבן הטיפשון.

ראיון מפוספס

באותה נסיעה נ"לית, שעה קלה לפני שהתערוכה נפתחה, פגשתי איש מבוגר, נכה, שכיסא הגלגלים שלו הסתבך באיזו פקעת כבלים. עזרתי לו לצאת מהמלכודת ואף דחפתי כמה דקות את כיסא הגלגלים שלו והבאתי לו קוקה-קולה מאיזה דלפק (השמפניה לא הייתה הכי-הכי).

ופתאום קפצו עלינו צלמים מכל הכיוונים. התגלה שהנכה שלי הוא פרנק וויליאמס הגדול, בעל קבוצת המרוצים הידועה בפורמולה 1.

 הילת הסוד נעכרה

לא הייתי מאמין שביום מן הימים יתרקם לו מהפך, והתערוכות ייאבדו ככה סתם את הקסם שאפף אותן. והנה, זה קרה, ואינני מתקשר עוד למארגנים כדי לקבל כתב הסמכה עיתונאִי.

זה לא בגלל שהזדקנתי – אף כי אין להכחיש שלזִקנה יש חלק בסיפור. זה גם לא בגלל שאינני מחפש עוד בתערוכות אף דגם-חלומות לעצמי, כפי שאז, ב-1989, גיליתי לי בתערוכת פרנקפורט את הונדה CRX.

בחוסר העניין שלי בתערוכות אשמה השיטה החדשה שלהן: משום מה, יצרני הרכב כבר לא שומרים בסוד את פרטי הדגם החדש כדי להפתיע את המבקרים בתערוכה עצמה, אלא מדליפים מראש פרטי-פרטים, ועוטפים את ההתערטלות העצמית הזו באצטלה של ריגול תעשייתי.

דוגמה לכך היא מאזדה 6 החדשה, שכיכבה בתערוכת מוסקבה הנוכחית. האם איזה פרט של מאזדה זו היה בלתי ידוע מראש? האם היצרן שמר תחת מעטה חשאיוּת את העובדה שזו בעצם גרסה סדרתית של Takeri, מכונית אב-טיפוס של מאזדה שהופיעה כבר בכמה תערוכות? איפה!

הערפל התבהר – העסק התבהם

וכך, לפי השיטה החדשה, כעת אנו יודעים היטב מה מצפה לנו באולמות עוד לפני פתיחת התערוכה. באבחת כמה מקשים אנו מתעדכנים מראש על כל פרט במוצגים, על כל חידוש כביכול בטכנולוגיה ובעיצוב.

כתוצאה, אנו מגיעים לתערוכה שאין בה שום ריגוש. הדגמים החדשים הנחשפים בה אינם מסוגלים להפתיע אותנו כפי שהפתיעה, למשל, ב-מ-וו 850. הייתה זו ההפתעה הגרנדיוזית של תערוכת פרנקפורט 1989, שהבווארים הצליחו לשמור תחת ערפל כבד של שתיקה. היו רק שמועות שהם רוקחים משהו ספורטיבי המצויד במנוע 12 צילינדרים, המיועד להתחרות בפרארי.

במחוזות ההיום, העיתונאים מכרכרים סביב הדגמים בתערוכה ללא הדרת-סקרנות, ובעצם, רק כדי לבדוק אם יש משהו נוסף על הפרטים והתצלומים שהם דלו כבר מבעוד-טיסה מהאינטרנט או מהעיתונות המקצועית.

גשמי הברכה של הפטפוט

אך מוכרחים להודות שלמבול ההדלפות הזה יש צד חיובי. אני לא צריך, למשל, לנסוע בסוף החודש הזה לתערוכת פאריס כדי ללמוד שפיז'ו 208 GTI, החדשה ועוד מגודשת, מייצגת ביצועים מרשימים פחות מאלו של הונדה CRX בת העשרים שלי.

הדרך מעניינת יותר מהיעד

כתבתי בזמנו ש"פרנקפורט לא מחכה לי", אף שתערוכה זו שוכנת (עדיין) קרוב לבית הקיץ שלי, משהו כמו 1,400 קילומטרים. מתוכם, שני שלישים באוטוסטרדות, שמכוניותיי רואות בהן משטח השווצה (אכן, לא יַבָש פחז-הנעורים שלהן).

נהיגה ארוכת-נגן כזו מוורשה לפרנקפורט, המתנהלת ברובה במהירות בעלת קידומת 2, היא בעצם הרפתקה פרטית שעדיין שווה משהו. פחות בגלל היעד עצמו ויותר בזכות הדרך.

שונים הם פני הדברים כשמגיעים לתערוכה גרמנית זו בטיסה מהארץ. עסק מסוג זה עומד להיגמר לא רק באכזבה מהתערוכה עצמה, אלא גם במחשבות אם המאמץ שהשקענו בלהגיע לתערוכה היה כדאי, כולל מלונות, טיסות ושלושה-ארבעה ימים מפוספסים מחוץ לבית.

שדרות רוקח הגיעו לפאריס

בקיצור, כבר אינני מכור לתערוכות רכב, שהפכו לחגיגות מבוימות בידי יחצ"נים מכל רחבי תבל. אמנם אירועים אלה שבפרנקפורט, ז'נבה ופאריס גדולים פי אלף מהאירוע המוטורי הקריקטורלי, השקוף כחינגה של פרסום, אשר נערך מדי פסח בגני התערוכה בתל-אביב – אך ברמת העיקרון, התערוכות באירופה דומות כבר לתערוכת חול המועד המגוחכת שלנו, שמטרתה איננה תרבות מוטורית, אלא רק מכירת כרטיסים ושירות לברוני יבוא מסוימים. זהו פסטיבל ציד אחר קונים פוטנציאליים לסחורתם, ותו לא.

שלמוּת של יופי ותנועה

חוץ מזה, קיים עוד פרט שמדעיך באופן משמעותי את התעניינותי בתערוכות הרכב: רצה המזל, ובמאמץ לא קטן מצידן של שלוש הבנות – אחת כהה, שנייה כחולה ושלישית כסופה – הן גרות איתי.

ולמזלי, כל אחת מהן הוא הדבר הכי טוב שקרה ליצרנים שלהן. כי אלפא רומיאו לא עשתה שום דבר מעניין אחרי אלפא GTV; הונדה לא הצליחה להמשיך את הקו של CRX; וב-מ-וו, אחרי שהנפיקה את Z3M שלי, הפכה יצרנית המתמחית בעינוג מפונקים.

מה בדיוק הייתי אומר לשלישייה אריסטוקרטית זו? שנסעתי באחת מהן לתערוכה לראות מה תעשיית הרכב מציעה לעצלנים, המשאירים את הנאת הנהיגה למחשבי דֶמֶה למיניהם, לא בהכרח סימפטיים אך מתפקדים במקום הנהג?

אני לא מעוניין לשמוע הרצאות על תקשורת בין כלי רכב, על העתיד בנסיעה קבוצתית בטור, על המצאת השקע-מובילים וכיוצא באלה נושאים שמלעיטים בהם את העיתונאים בתערוכות – כי אינני מעוניין להביט מקרוב בשקיעתו של ענף הרכב. והרי לוויות, ואפילו הלוויות היפות ביותר, הן לא כוס הקפה שלי.

משולש רומנטי: נקלעתי לתסבוכת: אי אפשר לנהוג בו-זמנית בשלישייה שאיתי. ללמוד מהונדה CRX מה זה חוצפה, להבין ב-Z3M מה זה ענווה מול פיקחות, ולהבין בעזרת אלפא GTV איך הקלאסיקה עדיין מספקת הנאת ניהוג בנוסח שנות ה-80. היה זה העשור האנושי האחרון, המועדף עדיין בהיותו מייצג קשר הדוק בין אדם ורכבו. דבר שהלך ונעלם מבלי לזכות בהמשכיות בזמנים העכשוויים המודרניים. אגב, חשבנו עד עתה שמראות הצד מסמנות את רוחב הרכב בתוספת כמה סנטימטרים, מה שעוזר לנהג בחנייה במקומות צרים או במעבר דרכם. לא כך ב-Z3M, שם האחוריים השמנמנים של הבווארית רחבים יותר מהמרחק בין המראות. לולא הזהירות המאפיינת קשישים – היינו אוכלים אותה

טיפ טיפה

ב-2009 חייב החוק האירופי את כל מנועי הטורבו-דיזל המודרניים להיות מצוידים בפילטרי DPF, המיועדים לסינון חלקיקים מסרטנים. באופן תיאורטי, מסנן ה-DPF לא אמור לגרום בעיות במשך 100-200 אלף ק"מ. במציאות זה נראה אחרת: פילטר זה משבית מכוניות רבות, במיוחד אם בעליהן מרבים לנסוע בתוך העיר. הסיבה: נסיעות איטיות תכופות בעיר ובפקקים גורמות לפילטר להיסתם, והתוצאה היא שכמויות של סולר חודרות לשמן המנוע.

בשבוע הבא נתאר בפרוטרוט כיצד לשלוף החוצה את פילטר ה-DPF – מבלי לקלקל את פעולת המנוע ומבלי לקלקל את יחסינו היפים עם החוק.

שואלים את אדוארד

רינה: לגבי מאזדה לאנטיס משנת 2003: צריכת הדלק בנסיעה בינעירונית היא 9.5 ק"מ לליטר. במוסך המטפל הקבוע לא הצליחו לעזור לי, וכן בעוד מוסכים. האם יש לך הצעה כלשהי? לגבי פיאט פונטו משנת 1997: האימובילייזר אינו מאפשר התנעה. בבדיקה אצל איש מקצוע נטען כי הבעיה אינה במפתחות או באנטנה, אלא במחשב. הצעת המחיר לתיקון הבעיה היא 1,700 שקלים, או לחילופין, כדי לבטל את האימובילייזר, 1,000 שקלים. האם יש לך הצעה לפתרון אחר? ואם לא, אז לפתרון זול יותר. אני מאוד אוהבת את 'גיבור', זה השם של האוטו, ורוצה אותו לעוד שנים רבות וטובות!

תשובה: לגבי לאנטיס: אם לחץ האוויר בצמיגים הוא נאות, מסנן האוויר הוחלף במועדו ובתא המטען אין כבוּדה מיותרת – נשאר להחליף את המצתים וחוטי ההצתה, ולוודא שחיישן הלמדא אינו מזייף.

לגבי פונטו: אם האבחנה של המוסך נכונה והאחראי לתקלה הוא אכן מחשב הרכב, יש שתי דרכים להתמודדות עם כשל ההתנעה. הראשונה היא טיפול במחשב עצמו, והשנייה היא טיפול שורש בנוסח גנבי רכב. הווה אומר: מתניעים בעזרת מחשב חלופי שמחברים למכונית.

ה'גיבור' שלך נפל כנראה קורבן לחוסר הידע במחשבי רכב הנפוץ בארצנו – עקב אכילס אירוני למדי לנוכח העובדה שאנו מעצמת היי-טק. אגב, תשאלי את המוסכניק שלך כיצד הוא הגיע למסקנה שהמכונית לא מתניעה בגלל קשר בעייתי בין האימובילייזר והמחשב – ולא, למשל, בגלל חיישן התנועה של הקראנק.

שלמה דברת: אנחנו גר בצפת ויש לנו סקודה אוקטביה דיזל 1.9 מודל 2008. המכונית שירתה אותנו בדרכים ההרריות של הגליל ובנסיעות רבות למרכז ובחזרה. אישית, אני נהנה לנסוע ברחבי הארץ, מה עוד שאנחנו שוחרי תרבות (מנוי ב'הבימה', ואני אוהד מכבי ת"א בכדורסל, כולל המנוי). ילדינו ונכדינו גרים במרכז, ולמעשה נראה שאת כביש 6 סללו בעבורנו, לביקורים.

יצאנו לגמלאות והגעגועים לכל נשואי הנסיעות תכפו, מה עוד שההוצאות האמירו, וכך אנו עוברים לפתח-תקווה. היתרון של הסקודה האמינה, החזקה והחסכונית מתבטל, נראה לי, בכבישים העירוניים. חשבתי לעבור לרכב חשמלי, אך אינני רוצה להיות שפן ניסיון. נראה לי כי רכב היברידי יתאים לנו.
מהי המלצתך לרכב כזה?

תשובה: בשל רשימה ארוכה של סיבות, לרבות אמינות בלתי רגילה ובטיחות, הייתי ממליץ לכם להישאר עם אוקטביה, שמנוע ה-TDI שלה מסוגל לשרוד מאות אלפי קילומטרים. אינני ממליץ על שקע-מוביל כלשהו, הכדאי בעיקר לאגסי וחבורתו. גם לא על היברידית יקרה, החסכונית רק בתוך העיר, בעוד שמחוצה לה נתוני התצרוכת קופצים.

יצחק מייטליס: אני נוהג בטויוטה קורולה שנת 99'. לאחרונה החלו הבלמים להשמיע חריקות נוראיות בזמן לחיצה על הבלמים. כל מי שברחוב מסתכל עליי בגלל הרעש המפחיד.

המוסך שבו אני מטפל שימן את הצלחות, החליף אותן – ושום דבר לא עזר. נדמה לי שרק החמיר. האם יש לך עצה טובה?

תשובה: אינני מאמין שהמוסך שימן את הצלחות, הרי טיפול כזה עלול להוביל לאיבוד הבלמים! הרעש שאתה מתאר הוא תוצאה של ויברציות בדיסקיות מתוצרת נחותה. יש אפוא להרכיב דיסקיות מבית טוב, כמו ATE, כאלה המצוידות בפחית למניעת רטט.