תליין או מציל?

מה משותף לפילטר DPF המותקן במכוניות טורבו-דיזל ולמרדכי חיים רומקובסקי – ספק פושע ספק קדוש שהגרמנים עשו אותו מלך גטו לודז'

לפני 30 שנה ועוד קצת, כשעבדתי עדיין כבמאי ברשות השידור, פניתי להנהלת רוממה ברעיון לסרט על חיים רומקובסקי. הסברתי שבנוסף לחומר הארכיוני הקיים על ראש היודנראט של גטו לודז', חומר שלא כולו נחשף, אני מכיר גם לא מעט ניצולי שואה שהכירו את רומקובסקי מקרוב ומוכנים לספר עליו "דברים שעוד לא שמעתם", כלשונם.

– "תשלח אותם ל'יד ושם', שיספרו שמה!", הייתה התשובה שקיבלתי מראשי התחנה הממלכתית.

ניסיתי למחות ולהסביר שהעדויות שיספקו הניצולים ל'יד ושם' לא יגיעו לציבור הישראלי הרחב, אלא יישארו ספוּנים אי-שם במדפי המכון. וחוץ מזה, אמרתי, לא מדובר בעוד סרט תיעודי בנוסח 'ראשים מדברים', אלא ביצירה בעלת אמביציה קולנועית.

"לא ולא", עמדו בכירי רוממה בסירובם, והוסיפו שאינני "אובייקטיבי" כפי שצריך להיות יוצר של סרט על שואה. "אתה לא אובייקטיבי כי אתה, אדוארד, ניצול בעצמך".

דיאטת אושוויץ

טענה זו, "אתה לא אובייקטיבי כי אתה ניצול שואה", שמעתי כבר קודם לכן, כאשר התנדבתי לביים איזה פרק בסדרה 'עמוד האש' שרוממה בישלה. מאז, אני מזדעזע כאשר נופלים לידיי מעת לעת אזכורים למיניהם של השואה, פרי מוחות של יוצרים מקומיים 'אובייקטיביים' כדבעי.

ממש כעת, למשל, נפלה לידיי המלצה של גיא מרוז ('אובייקטיבי', כהגדרת רוממה) כיצד לבצע דיאטה. הנה מה שמרוז, אוויל גס-רוח, כותב בספרו החדש (לפי ynet 9.9.2012) לגבי הטענה "אני לא יכול לרזות כי יש לי בעיה בחילוף החומרים":

"תרשו לי לקחת אתכם חזרה למלחמת העולם השנייה, למעמקי השואה והגבורה. בואו נדבר רגע על האנשים בגטאות ובמחנות, יהודים, צוענים, הומואים. האנשים האלה התקיימו במשך שנים על קליפות של תפוחי אדמה, על שאריות, על מים ואוויר. כולם הורידו תוך שנה (ואפילו פחות) 30 קילו בממוצע.

"נכון, הם אכלו מעט וגם ברחו כל היום מהגרמנים יימח שמם, כלומר עשו לא מעט ספורט, אבל לאיש מהם לא הייתה בעיה של חילוף חומרים. ביום השחרור, במקרים שמצאו את מי לשחרר, לא נמצא ולו ניצול אחד שמנמן.

"אז מה תגידו עכשיו? אולי התירוץ הזה שלכם, חילוף חומרים איטי, לא תופס?"

בעצם, לא היה לי חשק לפרסם את דברי ההבל הוולגריים שלך, מר מרוז, אך פרסמתי אותם בכל זאת כי הצעה לי אליך: אולי תיקח את הרעיון שלך ל'דיאטת אושוויץ מנטלית' צעד אחד קדימה ותפתח איזה מחנה הרזיה קטן, מוקף גדרות תיל? זה עשוי להניב רווחים גדולים בהרבה מהספר פרי עטך.

אפילו הגויים בכו

אחר כך חלפו איזה 20 שנה מאז שתחנת רוממה התנגדה בתוקף לרעיון שלי להפיק סרט על רומקובסקי. כמה דמויות יקרות של ניצולי גטו לודז' שהכרתי הלכו כבר לעולמן, כאשר הגעתי ארצה לביים עליהן סרט תיעודי להזמנת הטלוויזיה של לודז', הנושא את השם 'תחת גגות חולון'. כן, הפולנים, ולא הישראלים, רצו לדעת מה לניצולי לודז' האחרונים שנותרו בחיים יש לספר.

מול המצלמה של סרט זה סיפרו לי הניצולים בסלון ביתם על התקופה שעברו בשואה, על חייהם בגטו לודז' ועל דמותו של רומקובסקי, שחלקם הכירו מקרוב. קרוב צמוד מדי. הם סיפרו את כל זה בפולנית, ותיאורי הזוועות שלהם היו כה מרגשים עד כי הטכנאים הגויים שהגיעו ארצה לעבוד על סרטי – צלם, תאורן ומקליט קול – בכו.

ולי, ברגעים בלתי נשכחים אלה, וביתר שאת בשלב עריכת הסרט, היה חבל שוב שרוממה לא הסכימה להפיק דבר דומה כאשר רוב הניצולים היו עדיין בחיים.

רומקובסקי לא קיבל מהגרמנים מכונית כמו עמיתו צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה, אלא נסע בכרכרה

פדופיל, סדיסט, ציוני נלהב

כעת יצא בוורשה ספר על פרשת רומקובסקי מאת מוניקה פוליט, דוקטורנטית ומתרגמת מיידיש. מטרתה של פוליט היא טיהור שמו של רומקובסקי, המוקע כפושע יהודי, כמשתף פעולה עם הגרמנים ששלח למוות עשרות אלפי יהודים מהגטו, כפדופיל וכסדיסט.

לפי חומרים שגברת זו חיפשה ומצאה, רומקובסקי לא היה איש פשוט ואנאלפבית כמסופר עליו, אלא דמות ידועה בפולין עוד לפני מלחמת העולם השנייה, פעיל ולוחם מוביל בתנועה הציונית, שהייתה חזקה בפולין של שנות ה-30. מחברת הספר טוענת כי רומקובסקי היה איש רוח מוכר ואף פדגוג, שארגן בעיירה הלנוביק הסמוכה ללודז' מחנה הכשרה לילדים יהודים. הנוער היהודי עסק שם בחקלאות, בהתאם להשקפתו הציונית של רומקובסקי לפיה כך הם יוכשרו לעלייה לארץ ישראל.

כל הסיפורים על האכזריות של האיש וסטיותיו המיניות, ועל חלקו המכריע בשליחת יהודים למחנות המוות, הם אגדה אורבנית – טוענת מוניקה פוליט בספרה. לדבריה, אנשים רעים עשו לו עוול.

רומקובסקי אהב לנאום. הוא נהג לומר שצריך למסור לגרמנים את החלקים החולים של הגוף כדי להציל את הבריאים. "תנו לי את הילדים שלכם", אמר להורים

משרת של הרייך

בואו נשאיר בצד את החלק הזה בספר שמצייר את רומקובסקי כאידיאולוג בתנועה הציונית ופעיל בולט בה. גם משום שההשקפה הציונית של רומקובסקי, האמיתית או המדומה, איננה דבר חיובי ליהדות העכשווית. הרי טענה זו, שהאיש היה ציוני אדוק, רק מחזקת את הטיעון הידוע של האנטישמים, המאשימים שבזמן מלחמת העולם השנייה שיתפה ההנהלה הציונית פעולה עם הרוצחים הגרמנים – וכעת היא גם משלימה עם הרייך הנוכחי תמורת בצע כסף.

אותי מעניין יותר היבט אחר בספר זה. נניח שגברת פוליט אכן מצאה ביד ושם ובמכון היהודי בוורשה חומרים ארכיוניים שמלבינים את דמותו המושמצת של רומקובסקי. עדיין, נותרת פתוחה שאלה מהותית המטילה צל כבד על מלאכה מסורה זו של טיהור שמו: למה הסכים איש שנוי במחלוקת זה לשתף פעולה עם הרוצחים הגרמנים? הרי בלעדיו, הנאצים לא היו יכולים להשתלט על גטו לודז'. רק בזכות עזרתו הנדיבה של ראש היודנראט, הפך הגטו לבית חרושת העובד למען מכונת המלחמה של הנאצים.

במקום לשחק את מלך יהודי לודז' ולהדפיס בולי דואר הנושאים את דיוקנו – רומקובסקי היה צריך לשלוח למערב צעקה מלווה בצילומים (היה לו צלם צמוד שעבד בצבע). זו הייתה יכולה להיות עדות חשובה לתנאים הנוראיים של רעב ומוות השוררים בגטו. עדוּת לטרנספורטים לתא הגזים. למצבם הבלתי אנושי של היהודים.

במקום לשלוח שוטרים לאמהות כדי לתלוש מזרועותיהן את ילדיהן ולאסוף אותם לטרנספורטים – רומקובסקי היה צריך ליזום תנועת התנגדות, כדי שהגטו לא ימשיך את דרכו אל החיסול על ברכיו.

ודאי שלטענותיי אלה, לגברת מוניקה פוליט אין תשובה. היא רק העירה בספרה שרומקובסקי היה יהודי דתי, וזו הסיבה לכך שהוא לא התאבד כמו אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה.

מי היה רומקובסקי באמת: חיים רומקובסקי (שיער לבן ומעיל עם טלאי צהוב) מקבל בגטו לודז' את פניו של רייכספיהרר היינריך הימלר (במכונית, לצד הנהג), 5 ביוני 1941. את תמונת הצבע הזו צילם ולטר גנביין, החשב הראשי של הגטו וצלם חובב

מי מפחד מפילטר DPF

כפי שגברת פוליט מנסה להלבין את שמו של חיים רומקובסקי – אנסה אני להמתיק את השם הרע שיצא לפילטר DPF, המטיל את חיתתו על בעלי מכוניות טורבו-דיזל ויודע להפוך את חייהם המוטוריים לגיהנום.

יתרונות הטורבו-דיזל

כידוע, מכוניות טורבו-דיזל הפכו להיט משום שהן אינן דומות לדיזלים החלשים והרועשים של פעם. חיסכון משמעותי בשקלים שהמנוע שורף, לצד ביצועים שלא נשארים רחוק מאחורי מנועי בנזין – יוצרים פיתוי שקשה לסרב לו. במיוחד כשקוראים באינספור מאמרים, כולל שלי, שהטורבו-דיזל המודרני לא רק מספק ביצועים מרשימים ובזול, אלא גם כדאי יותר כלכלית על פני כל מתחריו, כולל מכוניות בנזין בעלות מנועים מוקטני נפח, כמצוות הטרנד שזכה לברכת הירוקים.

ובדומה למנועים מוקטני הנפח, גם מנועי הטורבו-דיזל שואפים 'לדאוג לטבע'. הטורבו-דיזל אינו מסתפק ביומרה האקולוגית ומפגין גם אחריות חברתית, באשר הוא משתלם יותר מהמכונית ההיברידית, במיוחד בנסיעות בינעירוניות. הוא משתלם גם ביחס לחלופות מגזע השקע-מובילים של אגסי, שבחשבון כולל מפסידות בהשוואה לטורבו-דיזלים.

חסרונות הטורבו-דיזל

אלא שאין שושנה בלי קוצים, וגם מנוע הטורבו-דיזל מפתיע לרעה משום שהוא אינם אמין כמו הדיזל של פעם, שעבד בלי מגדש טורבו. מערכת טורבו זו, חלק בלתי נפרד מהדיזל המודרני – היא עקב האכילס בחוויה שמנוע זה מציע.

לא רק הטורבו מחבל בחבילת היתרונות של הדיזל העכשווי, אלא גם גלגלי התנופה 'כפולי המסה', הבנויים משתי פלטות וקפיצים לספיגת הרעידות.

אך הבעיה האמיתית של הטורבו-דיזל היא פילטר ה-DPF, המותקן במנוע זה כדי לשרוף בתוכו את החלקיקים המסרטנים.

פילטר שוחר טוב זה הפך לחרב דמוקרלס התלויה מעל ראש הנהגים. במיוחד סובלים מהפילטר אותם נהגי טורבו-דיזל המשתמשים במכונית לנסיעות עירוניות בעיקר. כתוצאה מתנאי שימוש אלו – קרי, נסיעות בסיבובי מנוע נמוכים – החלקיקים המסרטנים אינם נשרפים אלא סותמים את הפילטר. מצב זה דורש את ניקוי הפילטר במוסך (יקר) או את החלפתו (היקרה עוד יותר).

הצרות אינן נגמרות בפילטר סתום. הסולר שמוזרם לפילטר כדי לשרוף את החלקיקים שהצטברו, ואינו פועל את פעולתו בגלל נסיעות עירוניות איטיות או פקקי תנועה – חודר לשמן המנוע. עקב כך מאבד השמן את צמיגותו ודורש החלפה מיידית, לבל יינזק המנוע.

כיצד לסנן את המסנן

הפתרון לבעיית פילטר ה-DPS אינו ידוע עדיין בארץ: שליפה של הפילטר ממכוניות טורבו-דיזל המיועדות לנסיעות עירוניות בעיקר. תהליך הסרת הפילטר מסובך במקצת. לא ניתן לגרש אותו ככה סתם, כלאחר כבוד או בלעדיו, באמצעות ניסור הקופסה שבה הוא מותקן (ניתן לגרש את הפילטר לבדו, או יחד עם המאייד הקטליטי שמתגורר בשכנוּת).

ההיפטרות מהפילטר, פעולה פשוטה יחסית, דורשת התקנה של אמוּלטור. רכיב זה מרמה את מחשב המנוע, באשר הוא גורם לו לחשוב שפילטר ה-DPF נמצא עדיין בסביבה ואף חש בטוב.

הישרדות זה לא דבר יפה

הבשורה הטובה: המכשור של מכוני הטסט השנתי אינו מסוגל לגלות ש-DPF הבעייתי נעלם מרכב הטורבו-דיזל הנבדק – משום שהסטנדרטים שמשרד התחבורה דורש בסעיף זיהום האוויר נקבעו לפני שהמלצת ה-DPF נולדה.

והבשורה הרעה: עם הסרת פילטר ה-DPF מכוניתנו בריאה יותר אמנם, אך חדלה להיות יפת-נפש כפי שרכשנו אותה.

זוהי עוד דוגמה לכך שהחיים יודעים להיות אכזריים בכל דרך שנבחר בה, מבלי לספק לנו שביל זהב הומאני.

יותר מציק מאשר מציל

תושבי גטו לודז' היו צריכים לגרש את רומקובסקי או לחסלו – אפשרות דומה לזו העומדת בפני נהג הטורבו-דיזל בבואו להתמודד עם פילטר ה-DPF, שגם הוא מציק הרבה יותר מאשר מסייע.

טיפ טיפה

יש לכם מכונית טורבו-דיזל? לא חשוב איזה פילטר DPF מותקן בה (הצרפתים משתמשים בנוזל מיוחד המסייע בשריפת החלקיקים המסרטנים) – בכל מקרה מומלץ להשתמש בשמן מנוע ייעודי שאינו מותיר פיח (אפר) כמו שמנים רגילים. שמנים אלה, היחידים שמתאימים למנועי טורבו-דיזל, אפשר לזהות לפי סימן הנורמה הבינלאומית המצוין על המכל: ACEA C1, או ACEA C2, או ACEA C3 או ACEA C4. יש לבדוק בספר הרכב איזה סוג שמן מהארבעה הללו מתאים למנוע שמורכב במכוניתנו – כלומר, איזה סוג הכי פחות מְאַפֵּר.

כאשר על לוח המחוונים נדלקת נורה כתומה המסמנת התחלה של צרות בפילטר ה-DPF – יש לנסוע מיד לכביש בינעירוני ולהקפיד שהמנוע יעבוד בסל"ד גבוה יותר מ-3,500. ניקוי חירום זה של הפילטר עוזר לפעמים.

גם כאשר נורת ההתרעה על סתימה בפילטר ה-DPF טרם נדלקה והמצב נראה שפיר – כדאי לוודא מדי שבוע שמפלס השמן לא גלש מעבר לרום המרבי החרוט על המד.

שואלים את אדוארד

א' מירושלים: אנחנו משפחה צעירה עם שני ילדים, השלישי בדרך בעז"ה. נוסעים כל יום הרבה בתוך העיר ופעם בשבוע-שבועיים לאזור השפלה ובחזרה. הבאלנו 97' עושה צרות יותר ויותר… האם לקנות רכב חדש? אנו זקוקים לרכב חסכוני בדלק, שלא רואה מוסך פעם בחודש. מעדיפים לחסוך בתקציב, לא יותר מ-50 אלף שקלים, בתקווה שההוצאה תחזיר את עצמה (= תשתלם לנו מבחינת דלק והוצאות מוסך). כרגע אנחנו משלמים על הדלק 1,200 שקלים בחודש.

 תשובה: אני ממליץ לכם לשקול קנייה של רנו סניק. מכוניות משפחתיות רגילות אינן נוחות כמוה לנסיעה עם ילדים. לא חשוב איזו מהן הייתם בוחרים, העדיפות של מיקרו-ואן ברורה. סניק מהדור הקודם זכתה בשם של מכונית אמינה, ועם קצת מזל (תלוי מי טיפל בה קודם ואיך טיפל), הביקורים במוסך יצטמצמו למינימום ההכרחי. אחרי רכישת הרכב מומלץ בוודאי לבדוק בדייקנות מה טעון החלפה: כמה עשתה חגורת הטיימינג (אם המוכר לא יודע, להחליף אותה מיד), מה מצבם של הבולמים, הצמיגים והמעצורים, ומה קורה במשק הנוזלים.

 לילך: אנחנו מחפשים רכב שני למשפחה, דגם ידני, קטן וחסכוני בדגש על בטיחות, לנסיעות עירוניות ובינעירוניות קצרות. שמענו כי יש כמה דגמים כאלה משנת 2012: פורד פיאסטה 1.2, פיז'ו 107 וניסאן אקו מיקרה. אנחנו מבקשים את המלצתך לגבי אחד מהם או לגבי רכב אחר העונה על התנאים שלעיל.

 תשובה: פיאסטה לוקחת מקום ראשון בכל מבחן השוואתי שנערך למכוניות קטנות בעיתונות האירופית. אחד הפרמטרים שהניבו את עליונותה בקבוצה הוא מנוע ה-1.25 המודרני, שפורד בנתה בשיתוף פעולה עם ימאהה.

פיאסטה היא מכונית נוחה מאוד המבטיחה גם הנאת נהיגה, בזכות תשלובת ההיגוי והמתלים. צריכת הדלק שלה מתונה ביחס לביצועים, והיופי הוא בונוס נוסף. מאליו מובן שהייתי בוחר בה.

 אלעד צור: אני עובד כמורה דרך (לתיירים) ונוהג על יונדאיi800 . אשתי נוסעת על דייהטסו סיריון. רציתי שנלך שנינו לקורס נהיגה מתקדמת, כשהמטרה העיקרית היא בטיחות והתמודדות עם מצבים מסוכנים בכביש, חס וחלילה. איפה אתה ממליץ לעשות קורס כזה? אנחנו גרים באזור ירושלים (תקוע) אבל מוכנים גם לנסוע, אם צריך.

תשובה: לכם, ולכל השואלים על לימודי נהיגה מתקדמת, אני ממליץ ביותר להתקשר לאון יעקובסון, מומחה בתחום. הנייד של און: 0544-518577.