ציפור הבדיעבד המתוקה

על הקומבי השבדיות של פעם הייתה זרויה אבקת הקסמים של פשטות והיעדר יומרה. על הקומבי של ימינו קפץ דיסנילנד אלקטרוני

בסרטו 'פאריס בחצות' טוען וודי אלן שבעבר הכול היה טוב יותר. אני רחוק מלהיות חסיד של אלן (אלא של טרנטינו ואיסטווד), אך לא זרה לי המיית-הנוסטלגיה למכוניות של פעם, גם אלו שהיו מתאימות לזן אנושי רחב למדי, שלא בהכרח חָלַק איתי את הציפיות האישיות מהאוטו.

כזו בדיוק הייתה השלישייה הבלתי נשכחת וולבו 940/ 960/ V90, כולן בתצורת קומבי. שלושת דגמים אלו, שיצאו מפסי הייצור מ-1990 ועד 1998, היו בין האחרונים שהיצרן השבדי צייד בהנעה אחורית קלאסית. הם התאפיינו ברחבוּת-ידיים, נוחות נסיעה, וכמובן, הבטיחות המפורסמת. אך התכונה שבדיעבד היא המוערכת ביותר, לפחות במחוזות האצלי, היא העובדה ששלושתן היו חפות לגמרי מכל הנונסנס הפסאודו-ספורטיבי שוולבו מייצגת היום.

כי קומבי סולידיות אלו, כמו גם גרסאות הסדאן שלהן, היו בנויות לפי פילוסופיית הייצור של פעם, שהעמידה מול עיניה יופי פעלתן. ואמנם, שלישיית וולבו זו משתייכת לעילית מוצרי היבוא של כל הזמנים השבדיים, לצד להקת אבבא, איקאה ומדיניות הרווחה הסוציאל-מפוארת.

קִדמה רגרסיבית

אמנם גם בימינו לא חסרים בשוק דגמי קומבי, המיוצרים בקונצרנים אירופיים, אסייתיים ואמריקניים, כמו גם בוולבו – אך בחבורה זו הותקנו יותר מדי גדג'טים, שעשועים ופתרונות אלקטרוניים, ומלווה אותם יחצ"נות מתוחכמת מדי.

הקומבי המודרנית מפוטמת גם ב: גלגלי תנופה משוכללים אך פגיעים, טורבינות בעלות גיאומטריה סתגלנית, פילטרי FAP/DPF, תיבות הילוכים חד-פעמיות וכמובן דאון-סייזינג, קרי מנועים מוקטנים-מגודשים שפותחו בשם החיסכון בדלק והשמירה על איכות הסביבה.

אך האומנם נועדו אביזרי הקִדמה הללו לשרת את המטרה הנעלה של הגנה על בריאות האדם והטבע – או שהם משרתים את האינטרסים של יצרני הרכב, שאינם שמחים שבעלי המכוניות דוגרים על הנכס שלהם יותר מדי זמן? להשקפתי, המהנדסים המודרניים, הכפופים לחוק הכדאיות העסקית, מצאו פתרון פז: הם מוודאים שהמכונית החדשה תתנהג יפה בתקופת האחריות, כלומר שלוש שנים מהרכישה או כעבור 150 אלף ק"מ – ואחר כך תדרוש השקעות כבדות כדי שבעליה יחליף אותה.

ואם כך, מדובר בקדמה המשרתת אותם, לא אותנו.

שטות במקום פשטות

התוצאה של כל מהומת-הקדמה הזו היא שהקומבי המודרנית היא נטולת הנגיעה הכובשת של פשטות והיעדר יומרה, שתי איכויות שאין להן תחליף. חסרה לה גם מידת הידידותיות כלפי המשפחה, כפי שהתרגלנו אצל 940, 960 ו-V90.

בקומבי העכשוויות, המולעטת בשטויות חשובות, לא נותר דבר גם מהאמינות המיוחדת, אותה אבקת קסמים שהייתה זרויה בשפע על דגמי הסטיישן-ואגן של העבר. אפילו ניסאן בלו-בירד דיזל 2.0 סטיישן שלי, ז"ל לצערי, ניסתה עד ימיה האחרונים לספק את אותה אווירה ידידותית נוסח שבדיה, כאילו היפנים העתיקו משהו מוולבו.

ובמשפט נאנח אחד – לקומבי הישנות הייתה נפש.

קנה וולבו ושכח

טוֹנָה ו-600 ק"ג נפש היו גם לוולבו 264 GLE, שידידי סטיב מורל קנה בתל-אביב וביקש אותי לשמור עליה – ואז פשוט שכח אותה בארץ לכמה שנים. דאגתי לה בוודאי ולא נסעתי עליה כמעט, למעט ביקורים שנתיים בטסט או טיול לאשדוד, למוסך של אלכס, כאשר תיבת ההילוכים של 264 חדלה לתפקד עקב חוסר שימוש.

אגב, בדרך לאשדוד גיליתי בתדהמה שמחוג מד הדלק שלה זז בהתאמה למחוג הספידומטר. תופעה מבהילה זו קשורה אולי לעובדה שוולבו זו השתמשה באותו מנוע שישה צילינדרים בשורה בנפח 2.7 ליטרים שהותקן גם בדגמי רנו המפוארים.

פעם היו קומבי, היום יש קומבינה: למעלה-  וולבו 264 שסטיב מורל שכח אותה אצלי לכמה שנים ועוד קצת. למטה – וולבו 960 הנפלאה, שלא הולידה המשך ראוי לשמו

מורשת קרל גוסטב

כוח לא חסר לוולבו 264. כפי שגילה על עורו ורכבו ברנש מוזר אחד, בעליה הגאים של גולף GTI אדומה. הוא ראה אותי בוולבו של סטיב והתפקע מזעם. "איך אתה יכול לנהוג בדבר הזה?", התקיף אותי. "אתה לא מתבייש בצבע הזהב שלה?"

הסכמתי שאני אכן מתבייש.

"זה כמו ארון מתים", המשיך ללעוג. "בעלי חנויות מכולת בתל-אביב קונים כאלה". תיקנתי אותו שלמרות הקווים הדומים, זו איננה וולבו 240 אלא 260, כי אצל וולבו, הספרה האמצעית בשֵם הדגם מצביעה על מספר הצילינדרים.

"מה זה משנה?", התרתח הברנש. "בכל מקרה GTI שלי תעשה צחוק מהבולשיט הבורגני האוטומטי הזה. בוא תראה כמה אני משאיר אותך בזינוק. נו, אתה מוכן להריח את המפלט שלי?"

הסכמתי. עמדנו דלת בדלת, וזינקנו.

הנחתי לברנש החוצפן וגס-הרוח לזנק ראשון כדי שירגיש טוב, ורק כשהוא היה כבר בתנועה, וצמיגיה הקטנים של GTI פרפרו וחרקו על האספלט, שחררתי את הבלם כי עמדתי על דרייב בדוושת גז לחוצה. 264 קפצה קדימה בשמחת קרב של צבא המלך קרל גוסטב, ועברה כמו רוח את הגרמנייה המסכנה, הרועשת כולה מסל"דים.

עד סוף הרחוב נותרה ה-GTI של הברנש איזה 100 מטרים מאחורי השבדית, כאילו הייתה עגלת סוסים. כסדיסט מושלם עצרתי, בציפייה לראות את פרצופו של המפסידן הכפייתי, אך הוא לא התקרב אליי כשעמדתי בחלון פתוח, אלא פנה שמאלה ונעלם.

אידיאולוג ואוּמללוג

ידעתי שהניצחון על וולבו, התוצאה שברנשנו ציפה לה בנאיביות, היה אמור לסמל בעבורו מין ניצחון מדומה על העולם הקפיטליסטי, לא פחות ולא יותר. לכן היה לו חשוב כל כך, לאביר הצדק החברתי, לנצח את סמל הבורגנות השבעה, אוניית הפאר השבדית המלכותית הזו, ועוד זהובה להכעיס. הכול לפי האידיאולוגיה השמאלנית-אנרכיסטית שהאיש דבק בה עד היום.

חוץ מזה, היה חשוב לו לנצח אותי בקרב כדי למחות את הבושות שעשתה לנצ'יה פולביה HF ראלי שלי לגולף GTI שלו. זה בעצם לא ביג דיל, שהרי את GTI המסכנה דחפו קדימה 110 סוסים, כלומר כלום מול 140 הסוסים האיטלקיים של פולביה, מנוע ה-V4 שלה בעל שני גלי הזיזים וארבעת המאיידים (שניים כפולים) מתוצרת דל-אורטו.

למעלה – מנוע של לנצ'יה פולביה HF, שאת עקרונותיו ההנדסיים העתיקה פולקסוואגן ללא נקיפות בושה, עוד לפני שהסינים החלו להעתיק כל דבר. למטה – פולביה HF שלי, לשעבר אלופת אירופה בראלי. אגב: במכוניות הישנות לא היינו מוכרחים לפחד כל כך שמשהו יתקלקל, שהרי אם זה קרה, היו אלה דברים פשוטים כמו חיבורים במתלים או מעצורים, ולא תקלות זוללות ארנק. לא היה צורך לטפל נון-סטופ במנוע! האם היה צריך להחליף גלגל תנופה יקר? האם היה צורך בהחלפת מצמד כבר אחרי 50 אלף ק"מ? היום, המטרדים האבסורדיים הללו הם בגדר נורמה

גולף עצמי

"תראה", אמרתי לברנש המצחיק שאיתו דיברנו עדיין בזמנו. "אתה, כמו מאיר וילנר וחבריו בעלי האוריינטציה השמאלנית-קיצונית, מכיר בוודאי את עקרונות הדיאלקטיקה המרקסיסטית וידועה לך לבטח השיטה מבית מרקס אנד אנגלס, הממליצה לפרולטריון כמוך לבצע דירוג (קלאסיפיקציה) באמצעות השוואה. כך שבמקום לשבח בצורה עיוורת את גולף GTI, תשווה אותה ללנצ'יות פולביות שיצאו מפסי הייצור האיטלקיים כמה שנים קודם".

"הרי ברור לך", המשכתי, "שגולף GTI מפסידה לא רק ללנצ'יה HF, שהייתה אלופת אירופה ב-1962, נהוגה בידי הצוות האיטלקי מונארי-מאנוצ'י – שנתיים קודם לפני שנולדה בכלל הגולף הראשונה, שהחליפה את חיפושית. גולף שלך מפסידה לא רק ל-HF ראלי, אלא גם ללנצ'יות פולביות קופה רגילות 1.3, העושות צחוק מהגרסה הספורטיבית של גולף, כלומר GTI שלך".

המיתוס קצת עירום

ובעצם, הערצה עיוורת-נוסטלגית כלפי גולף GTI הראשונה קיימת עד עתה. בכל ירחון ובכל אתר רכב מוזכר משום מה, בהתרפקות חולנית משהו, שגולף זו הייתה יחידה במינה בסעיף ההנאה מנהיגה, שהיא הייתה מכשיר תנועה למבינים וכך הלאה. כנראה, מערך היחצ"נות המעולה של פולקסוואגן עבד ביעילות כזו, שהוא מנשיר פירות עד ימינו אנו.

ואגב: פולקסוואגן פולו העכשווית, גם במופעה כדיזל, עולה בהרבה על אלילת הכזב GTI.

יפהפייה טרגית

לא רק לנצ'יות פולביות היו גוברות על הגולפים ה'ספורטיביות', אלא גם אלפות סוּד. כי לסוד Ti 1.5 היה יתרון ממשי בביצועים על GTI. אלא שהאיטלקים ביצעו טעות גורלית כאשר בנו את אלפות סוד הנהדרות מפח שהם קנו מברית המועצות לשעבר, והפח הזה נכנע לחלודה של המערב.

לי היו שתי אלפות סוד. אחת רגילה, ארבע דלתות 1.2, שאת המנוע שלה החלפתי באיטליה ב-1.5 משופר. ואחר כך קניתי לי גם Ti אמיתית, יפהפייה, שהרכבתי לה צמיגי 185/50/14. היא נסעה נהדר, אך התפרקה חרף מאמציו ההרואיים של רוני סמדרסמן, שצבע אותה לבקשתי בכחול בלו-פראנס כדי שלא אשכח את רנו R8 גורדיני, אהבתי האחרונה בגולה.

ואגב, גם רנו R8 בגרסת ראלי הייתה מעניינת יותר מגולף GTI, המשעממת והבלתי זזה. זאת, אף כי R8 נולדה שמונה שנים לפני גולף.

האנשלוס הקטן

פולקסוואגן מעולם לא הוטרדה מי יודע מה ממתחריה האיטלקיים – בוודאי לא לאחר ההשתלטות של פיאט על לנצ'יה ואלפא רומיאו, שתוצאותיה ידועות עד היום. המשעשע הוא שההתעלמות היהירה הזו של פולקסוואגן מהאיטלקיות לא הפריעה למהנדסי וולפסבורג להעתיק את העיקרון הטכנולוגי של לנצ'יה פולביה, ועוד לפרסם בגאווה שהמנוע החדשני המותקן בגולף VR6 הוא המצאתם המהפכנית.

וזהו הפטנט שהגרמנים העתיקו: שלושת הצילינדרים העובדים בזווית חדה ביחס לשלישייה שממול – מאפשרים שימוש בראש מנוע אחד המשותף לשתי השורות, ולא בשני ראשים, כמקובל במנוע V.

בלנצ'יה פולביה, עיקרון זה פעל במשך עשר שנים – זמן רב לפני האנשלוס שביצעו הגרמנים על הפטנט.

תפס אותנו שלג. נגמרו הנסיעות על צמיגי סליקס חלקים, ומקס ובר שומר על הסוסים של אחיותיו, ה-160 של הונדה CRX וה-321 של ב-מ-וו Z3M קופה (הלגה)

 שואלים את אדוארד

בתאל: בעברי סוזוקי באלנו 98' שנקנתה בעצתו של חבר מוסכניק ושירתה אותי נאמנה חמש שנים, עד לתאונת טוטל-לוסט מצערת השבוע (שלא באשמתי!).

אני יכולה לקנות רק בערך של הביטוח, קרי, 8,000 שקלים. באפשרותי לקנות סוזוקי באלנו שנת 96', 255 אלף ק"מ, יד שנייה, שטופלה בשש השנים האחרונות בידי מוסכניק אחד ויחיד (שונה ממי שהמליץ לי על הראשונה) שאני מכירה מקרוב דרך חברים ואשר טיפל בבטלנו שלי בחודשים האחרונים. מה דעתך?

שתי הבאלנו המדוברות הן אוטומטיות, ואולי הכי חשוב – הבאלנו המוצעת עברה טסט השבוע והמנוע מקורי. המוסכניק שהמליץ לי על הרכב, ואשר הוא זה שטיפל גם ברכב הקודם שלי, אולי ירגיש יותר מחויב לרכב ואליי בהמשך הטיפול שלו…

אגב, יש ברשותי הבאלנו הקודמת, שנפגעה רק בפח, אם כי אין לי איפה לשמור אותה כדי שתשמש לאוטו לחלפים.

תשובה: הפתרון המיטבי בשבילך הוא לקנות את הבאלנו המוצעת לך, ואם אין לך מקום לשמור את הבאלנו הקודמת כמקור לחלקי חילוף – אז בקשי לפחות שיוציאו ממנה את כל מה שהמוסכניק שלך, שאת מאמינה בו, ממליץ עליהם כעתודה ליום צרה, קרי: מנוע כולל גיר, אלטרנטור, סטרטר וציריות.

אם את אכן ביחסים טובים עם המוסכניק (הראשון או השני), אז אולי הוא ישמור בעבורך את החלקים דנן לשעת הצורך. ואם לא – הייתי רוחץ את המנוע לפחות ושומר אותו בבית. עד ליום הפקודה, הוא יתפקד כקישוט מקורי. התייחסי אליו בכבוד, כי זהו בעצם האוצָר שמצדיק את קניית הבאלנו ה'חדשה', והערובה לכך שלא תיאלצי לספוג טוטל-לוסט כספי.

יצחק ואסתי הדס, ירושלים: אנחנו זוג צעיר וברצוננו לקנות רכב. אנו מחפשים רכב טוב וחזק שלא זולל דלק, אשר ישמש אותנו באופן יומיומי ויוכל 'לסחוב' גם נסיעות ארוכות יותר (כמו העליות לירושלים). סכום הגג שלנו הוא 20 אלף שקלים. ברצוננו לשאול:

1. על איזה רכב אתה ממליץ לנו – שלא יהיה יקר מדי, אבל לא נצטרך לבלות איתו במוסך לעתים קרובות? האם אפשר להשיג במחיר כזה משהו טוב?

2. מה דעתך על שימוש בגז במקום דלק? האם זה כדאי ומשתלם?

תשובה: בגלל המחיר הגבוה של היפניות אני מציע לכם ללכת על האירופיות מבית פיז'ו, כמו 306 המעניינת או 206. הרעיון להתקנת מערכת גז עשוי להתגלות כבלתי מוצלח כאשר מדובר במכונית שעשתה קילומטראז' נכבד.

אוהד, ירושלים: אני מעוניין ברכב שני, לנסיעות עירוניות קצרות בלבד (לעבודה וחזרה). אין צורך שיהיה מרווח, וגם נפח המנוע יכול להיות קטן. שהרכב יהיה אמין (כלומר שלא אצטרך לבלות במוסך או להיתקע בדרך), אוטומטי (אני יודע שהדבר למורת רוחך…), ואם אפשר גם חסכוני. הסכום המוקדש לנושא הוא 20-30 אלף שקלים.

בשיטוט במודעות רכב עלה שבסכומים כאלה ומעט יותר, בדגמים משנת 2006 ומעלה מוצעים כלי רכב כדוגמת יונדאי גטס, שברולט אוואו ופיאט פנדה – שאשמח לשמוע דעתך עליה. לעומת זאת, כלי רכב יפניים מאותן שנים מוצעים לרוב בסכום כפול. האם הפער מוצדק? האם עדיפים כלי רכב אלה משנים אלו, או כלי רכב יפניים משנת 2001?

ושאלה אחרונה: קילומטראז' נמוך או שנים מעטות על הכביש – מה עדיף? האם יש איזו נוסחה להשוואה בין קילומטרים ושנים?

תשובה: ראה תשובתי ליצחק ואסתי הדס. זאת ועוד: יונדאי גטס אינה חסכונית ביחס לגודלה. פיאט פנדה היא רעיון טוב, אם הקונסולה הרחבה לא תפריע לחופש התנועה של רגל ימין.

כעיקרון, אם הרכב טופל היטב, קילומטראז' דשן אינו צריך להעיב על הקנייה. הדרכה מפורטת בקניית משומשת תוכל למצוא בבלוג שלי תחת הכותרת "משומשת חיל מי ימצא".

טיפ טיפה: להתקיף את ההתקף

יוסי דה-ליאון שלח לנו עצה לבלימת התקף לב תוך שניות:

אתם נוהגים הביתה לבד, אחרי יום עבודה נניח, מתוחים ועצבניים. לפתע פתאום אתם חשים כאבים חדים באזור החזה, שמתחילים להקרין לזרוע וללסת. אינכם יודעים אם תצליחו להגיע לבית החולים הקרוב. נותרו כעשר שניות בלבד לאיבוד ההכרה. מה עושים?

במקום להיכנס לפאניקה, התחילו להשתעל במרץ שוב ושוב. שאפו נשימה עמוקה לפני כל רצף שיעולים. השיעול חייב להיות חזק ומתמשך, כמו בעת הוצאת לחה עמוק מהחזה. השיעול הבוטה מחדיר חמצן לריאות ולוחץ על הלב לחזור לקצב תקין – כך שיש להמשיך בו עד שחשים שהלב הולם כסדרו