בגלל קזבלנקה

הסרט 'קזבלנקה' קרה לי בזמן שהייתי צעיר, והוא ממשיך לקרות לי למרות גילי הנוכחי, שהגעתי אליו בנעלי 7 מייל השייכות לאגדה שאינה שלי

הגורל האכזר קבע שחיינו יתקיימו על רקע מלחמות ותחת איום מלחמות עתידיות. אך הרואיקה ובלגאן מלחמתי, פוסט-מלחמתי או טרום-מלחמתי מספקים גם אווירת מתח הטוענת את היצירה האמנותית. בדיוק כמו בסרט הישן 'קזבלנקה', שירת הברבור של סוגת המלודרמות של פעם, שברקע שלו עומדת המלחמה הגדולה.

'קזבלנקה' הוא מלך הקיטש במיטבו, הניצב בצמרת הקלאסיקה הקולנועית בזכות המשחק של המפרי בוגרט ונוכחותה של אינגריד ברגמן, שיופייה עותק נשימה. ויש עוד ב'קזבלנקה' תסריט מעולה, דיאלוג בוגרטי מסוגנן, ורצף תמונות וצלילים הנגוע ברומנטיקה פטאלית.

ערפל מילולי כבד

בזכות הסרט הנ"ל, שיצא למסכים לפני 70 שנה, זכיתי ללמוד באקדמיה לקולנוע בלודז' בחברתם של עשרות המפרי בוגרטים. בוגרטים ישבו בשיעורי בימוי, בוגרטים צילמו את סרטי הסטודנטים שלהם, ובוגרטים התווכחו בקפיטריה עם חבריהם, הבוגרטים אף הם, בשאלה הנצחית "האמנות מהי".

היה זה בתחילת שנות ה-50 כאשר הבוגרטיזם כבש את האקדמיה הפולנית לקולנוע, היוקרתית כבר אז. בהשפעת הסרט ניסו כל חבריי ללימודים לדבר ברמזים, כפי שדיבר בוגרט, ובמיוחד כאשר היו פונים לבנות. הבנות מצידן לא תמיד הבינו את הניסוחים הרומזניים, שהתאמצו לעטות שנינות גברית-מסתורית, והיו דורשות ממני לתרגם את שפתם של הגברברים, שהתעטפה בערפל מילולי כבד, מלשון בוגרטית לשפת אנוש.

חבריי טיפחו גם תספורת דומה לזו של בוגרט, חיקו את גינוניו, הלכו בצעדים איטיים כמותו ואף הביטו זה בזה בבוגרטית, כלומר: ראו רחוק ראו שקוף נוסח בוגרט, שבמאי 'קזבלנקה' מייקל קרטיס דרש ממנו להעתיק את מבטו של ז'אן גאבן, גיבור הסרט הצרפתי 'נמל הצללים' שביים מרסל קרנה ב-1938.

היהפוך יהודי לבוגרט?

וכך, במשך שנים לא מעטות, כולם סביבי היו בוגרטים, מאנדריי ויידה ועד רומן פולנסקי ויז'י סקולימובסקי, שברבות השנים היו לבמאים ידועים. ורק אני לא הייתי בוגרט בתקופה שלמדתי בלודז' את סודות הקולנוע, מצב מביך שחרץ בלבי פצע שדאבתו לא שככה עד היום.

כי היו חסרים לי התנאים הבסיסיים שיאפשרו ליהודי שבי להפוך לבוגרט כמו חבריי. השיער שלי הזדקר אז במתכונת אַפְרוֹ, ועל לבוש בוגרטי לא היה מה לדבר כי לא הייתה לי אמא תופרת או כסף לחייט. וחוץ מכל זה, היה עוד פרט אחד קטן שמנע ממני להצטרף לזרם הבוגרטי: בימים ההם לא עישנתי. והרי אי אפשר להיות בוגרט בלי סיגריה בזווית הפה.

אפליקציה למכוערים בודדים

הבוגרטים מהאקדמיה הפולנית לקולנוע לא היו בהכרח יפי תואר, כאלה שדי להם לפתוח דלת, להגיד "באתי" או לשתוק – והבנות כבר מאבדות את ההכרה מהתרגשות ומשמחה. למעשה, אחד מחבריי הבוגרטיים, סטפן שלכטיץ' שמו, שבהמשך דרכו התמנה לבמאי הראשי של הטלוויזיה הפולנית, היה בצעירותו כה מכוער, שבלית ברירה הוא נאלץ לפתח אפליקציה מילולית מיוחדת כדי למצוא לעצמו בת זוג. והרי אי אפשר להיות בוגרט בלי דמות נשית ואהבה טרגית כלשהי.

על כך נודע לי מאחת הבנות, שסיפרה כי "סטפן הדוחה", כדבריה, התחיל איתה בצורה מוזרה: הוא הביא לה ספר תמונות מהמאה ה-18 ובו דיוקנאות של נשים יפות עם קופים. "תראי", רמז לה סטפן מפורשות. "רק בזכות הדמות המכוערת ממש, המפחידה, שמלווה נשים אלו – יופיין מזדהר שבעתיים. זה לא משכנע אותך להיות איתי?", נעץ את המסמר האחרון בהצעה.

"ומה?", שאלתי.

"ודאי שברחתי", אמרה.

פסיכודרמה: בבוידם של ויקיפדיה מצאתי שני משפטים. הראשון: מי שלא ראה את 'קזבלנקה', לא ראה דבר מימיו. והמשפט השני: כל אחד מקבל את ה'קזבלנקה' שמגיעה לו הכי פחות. אני מסכים עם שניהם, ובמיוחד עם התזה השנייה, כי אותה אני כתבתי כאשר נפגעתי מפסיכודרמה. הייתה זו תקופה שסיבבה אותי יותר מדי הסיטואציה שבה איבון (אינגריד ברגמן) עוזבת את ריק (המפרי בוגרט) לטובת אידיוט פתטי, גיבור מחתרת צ'כית מדומה. האם לצ'כיה ארץ השוויקים, שנמצאה תחת כיבוש נאצי, הייתה בכלל מחתרת?

מָגֵן חי

פניתי לשלכטיץ' בהמלצה הידידותית שיהיה זהיר כשהוא עובר את הכביש ובכלל.

"מה אתה דואג לי פתאום?", תמה סטפן.

"אני דואג לשלומך", עניתי, "כי אם יקרה לך משהו חלילה, התואר 'הכי מכוער באקדמיה' יעבור בירושה אליי".

מהנדסי נפשות מקולקלים

מה שקבע את מידת הצלחתך בלהיות או לא להיות בוגרט היה ההקפדה על אותו הידור סרקסטי, קודר וציני ש'קזבלנקה' מאופיין בו – אותו סגנון שפשה בין הסטודנטים כאשר למדנו קולנוע בארמון קטן, שבעליו האריסטוקרטים ברחו מערבה והשלטון הקומוניסטי הסב אותו למוסד אקדמי (השוכן בארמון זה עד ימינו).

אנשי השלטון האמינו, בהתאם לתיאוריות של המרקסיזם והלניניזם, שבמאי הקולנוע הוא מהנדס נפשות, ולא טרחו להסתיר את התפקיד שהועידו לנו: להשתלט בעזרתנו העתידית על העם הפולני כולו, מנטלית ותרבותית.

אך דא עקא, הבוגרטיזם שתקף את האקדמיה לא עזר להם במשימה להפוך אותנו לפוליטרוקים מועילים למנגנון. לוּ היו בכירי הקומוניזם מנחשים זאת מראש, לא היו מאפשרים לנו לצפות ב'קזבלנקה' ולהתאהב בו.

שנינות אפלה

חלק מקסמו של 'קזבלנקה' הוא באלגנציה האפלה, בבלתי מוסבר שבו, במתח השתיקות ובדיאלוגים המעטים, שאינם נשכחים. כמו השאלה של מייג'ור סטראסר לריק (בוגרט): "מה הלאום שלך?". ריק: "אני שתיין".

או בקטע עם איבון (אינגריד ברגמן), השואלת: "איפה היית הלילה?". ריק: "זה היה לפני הרבה זמן, אני כבר לא זוכר".

וגם – קפטן רנו: "מה הביא אותך לקזבלנקה?". ריק: "הבריאות. הגעתי ליהנות מחוף הים". רנו: "ים? הרי אנו במדבר!". ריק: "כנראה הוליכו אותי שולל".

סליחה אורסון, סליחה פדריקו

אמנם לא השתייכתי לחבורת הבוגרטים, אך 'קזבלנקה' נחרת בזיכרונותיי לתמיד, וביֶתֶר עוצמה מרוב הסרטים שפגשתי אחר כך, כולל יצירות מופת כמו 'האזרח קיין' של אורסון וולס ואפילו 'שמונה וחצי' של פדריקו פליני.

ההתבייתות הנפשית על 'קזבלנקה' מוזרה למדי, והגיע הזמן להודות שרגישותי לקסם שבסרט זה – מפתיעה גם אותי עצמי.

דווידק אחרי 70 שנה

את הפולנים חִשמל השבוע הווידוי הדרמטי של שבח וייס היקר, לשעבר יו"ר הכנסת ואקס שגרירנו בפולין. וייס הכריז בעיתון הנפוץ בפולין שתושבי ארץ ישראל נלחמים על הבית, מה שדורש ממנו "לחזור בדחיפות מוורשה לתל-אביב בטיסה הלילית הקרובה".

הכרזתו הדרמטית של שבח הזכירה לי את הסוף המרתק של הסרט 'רחוב גְרָנִיצְ'נָה' בבימויו של אלכסנדר פורד. מדובר בקטע שבו הילד היהודי דווידק בורח מהגטו הגוסס ועובר לצד הארי של ורשה, אך ברגע שהוא שומע על המרד שפרץ בגטו – הוא סב על עקביו, עוזב את חבריו הגויים וחוזר לגטו הבוער דרך תעלות ביוב חשוכות.

וכך, אפשר לראות בהכרזתו של וייס "לחזור בדחיפות" אל ארצנו הסוערת את תרומתו להוכחה בִּדְבַר הקשר ההדוק שבין הקולנוע והחיים.

לא צדים את הנכחדים

ואגב, אני יכול להבטיח לווייס שבארץ לא מחכה לו הסכנה המביכה שאיזה כתב ישאל אותו אם כניצול שואה הוא מרגיש מאוים במיוחד למשמע האזעקות או הפיצוצים, ומה זה מזכיר לו. כעת, במלחמה הנוכחית, העיתונאים אינם מבצעים עוד ציד על ניצולי שואה ותוקעים לפרצופם שאלה מטופשת זו, מה שהם הרבו לעשות בתקופת מלחמת המפרץ.

ואולי זו רק תוצאה של העובדה שאוכלוסיית ניצולי השואה הצטמצמה ואין סופרים אותה עוד, אפילו לא כקוריוז חדשותי.

האיש שלנו בנכר

אגב: לו ידעתי מראש על ההחלטה של וייס לערוך בארץ ביקור הזדהות דחוף, הייתי מתקשר אליו ואומר לו שבמקומו, הייתי נשאר דווקא בוורשה כדי ליחצ"ן את מדינת היהודים הנלחמת על הבית. הרי וייס, במשך השנים הארוכות של פעילותו הנמרצת כאן, זכה בחיבת הפולנים ואף בהערצתם, כפי שאף שגריר ישראלי בוורשה – לא לפניו של וייס ולא אחריו – לא זכה להן. מה תהיה תרומתו בארץ למאמץ הציוני?

ללא רחמים

לי אין כישרון באמנות היח"צנות, אחרת הייתי לוחם על זכות המכוניות לחיות. כי במלחמה הזו, כמו גם ברצף המלחמות הקודמות, אין עליהן רחמים. הן עזובות לנפשן ברחבי הערים והיישובים המופגזים, נופלות קורבן לפעילות מלחמתית לא-להן, מתפוצצות ונשרפות.

האם מישהו יחשוב לבנות מהגרוטאות שלהן אנדרטה?

טיפ טיפה – אם ננעלו

מכוניות שדלתותיהן נסגרות בשלט רחוק משמיעות צליל של שמחה, או מדליקות לרגע מאותתים/פנסים, או סתם שותקות, אם כך חונכו להגיב בשם הדיסקרטיות. ואולם, מוטב לא להסתפק באותות הסגירה הללו, אלא לבדוק בידית הדלת שהנעילה אכן התבצעה.

הסיבה: גנבי הרכב גילו שאפשר לקנות באינטרנט ב-30 דולר מכשיר המשבש מרחוק את הליך הנעילה ומשאיר את המכונית פתוחה לרווחה.

שואלים את אדוארד

רחל, טלמון: בגיליון 797 פרסמת שאלה בנוגע להגה שנתקע באקסנט, אך ללא תשובה. נתקלתי בבעיה דומה ביונדאי שהייתה ברשותי (למזלנו, הרכב היה של הליסינג מהעבודה). התופעה הייתה משולבת – הגה תקוע בנסיעה ישר ובסיבובים; ויחד עם זאת הטורים של הרכב קפצו (גם בעמידה ברמזור) לרמות גבוהות מאוד.

מה לא החליפו ברכב – מסרק של ההגה (פעמיים), שמן הגה ועוד כל מיני חלקים שנשכחו ממני. בקיצור, לאחר כחודש וחצי שהרכב שהה לסירוגין במוסך (יצא ואושפז באותו יום, מזל שעל חשבון הליסינג), הסכימו להקשיב לי (לבחורה), שזה קורה תמיד יחד עם סל"ד גבוה. ואז נפתרה הבעיה: זו בעיה מסתורית הידועה למעטים בלבד, שסל"ד גבוה נועל משהו במערכת ההגה.

יותר מכך איני יכולה לעזור כיוון שמרוב הפדיחה, וכיוון שאני בחורה, הם לא הסכימו לשתף אותי במידע רב יותר. אם הסל"ד עולה בטירוף גם במכוניתו של אותו קורא – אז ייתכן שזהו הכיוון לפתרון (ואם לא, אז הרחבתי קצת ידע כללי).

תשובה: לא רק המוסכניקים למדו ממך משהו, גם אני.

עידן בכר: אני מחפש רכב בדחיפות מכיוון שהרכב שלי, שהיה שמור בצורה מדהימה, עשה טוטל לוסט.

ובכן, מצאתי סיאט איביזה שנת 97' שמורה מאוד, יד ראשונה שעשתה 114 אלף ק"מ. אבא שלי לא ממש אוהב את סיאט ואני מחפש גם פיז'ו 206, אבל לא מצליח למצוא אחת שמורה.

מה דעתך על האיביזה? ואם לא, איזה רכב קטן, חסכוני וזול כדאי לקנות עד 15 אלף שקלים?

תשובה: אני דווקא מעדיף את האיביזות הוותיקות יותר, כמו זו שאתה שוקל לאמץ, ופחות את האיביזות החדשות. אם היא מבית טוב ודאגו לה שם, אז קחו אותה.

בדרך כלל הטיפים שלי למי שמבקש המלצת קנייה צנועה הם: פיז'ו 306, אחותה מבית סיטרואן – קסארה, ובוודאי 206. אך החשוב ביותר הוא מצבה הספציפי של המועמדת. מה כדאי לבדוק בה ואיך – את זה כתבתי במדריך לקניית משומשת, המופיע בבלוג שלי תחת השם "משומשת חיל מי ימצא".

שמיל, רמת הגולן: פסאט סטיישן 2003 דיזל. מנוע 1,900. קילומטראז' 240 אלף. אוטומט. לפי עצתך מלפני שנתיים-שלוש: הרכב עדיין צעיר, אנחנו ממשיכים להחזיק בו וגם נהנים. הוא מטופל במוסך מורשה בירושלים.

א. בחודשים האחרונים ההילוכים, בעיקר לאחר חילוף מהלך, קצת רועדים. אסביר: אם אני מאיץ באיטיות אין בעיה. בהאצה מהירה, אם יש רעידה אני מגביר גז וזה מסתדר. בהילוך גבוה במהירות אין בעיה.

במוסך נבדק הרכב כבר פעמיים במכשיר. נסעתי יחד איתו והוא הראה לי שהסל"ד בסדר וההילוכים מתחלפים בזמן. ביקשתי שיחליף שמן גיר והוא טוען שאין צורך, אם חסר הוא מוסיף. השימוש הוא תמיד בשמנים איכותיים של היצרן. לדעתי הבעיה לא נפתרה. היש עצה?

ב. דלת הצד האחורית לא נפתחת כבר הרבה זמן. מי יכול לתקן? חלק חדש יקר מאוד.

תשובה: א. הן יצרני השמנים והן יצרני הרכב ממליצים להחליף את שמן הגיר האוטומטי אחרי שלוש שנים או כעבור 80 אלף ק"מ. אם המוסכניק שלך סבור אחרת, אל תתווכח איתו, לטובת היחסים הטובים, אלא גש למכון גירים כדי שיבצעו את ההחלפה.

כפי שהדגשתי כבר, החלפת שמן גיר – לרבות ניקוי המסנן או החלפתו – אינה פעולה של מה בכך, אלא הליך שדורש ידע, סבלנות ומיומנות. בין השאר, יש להקפיד על טמפרטורה מסוימת של הגיר ועל ניקוז חוזר ונשנה של השמן הישן, עד שהוא מוחלף במלואו. אין פלא שמוסכים רגילים אינם ששים לבצע את המסכת המפרכת.

ב. כל פחח.

יצחק: ברשותי מזה 18.5 שנים מאזדה MPV מודל 1994 שמשרתת אותנו היטב, אך לאחרונה רואה מוסך לעתים קרובות.

האם אפשר לקבל המלצה על רכב דומה (1+7), גבוה על הכביש ונוח מאוד לנהיגה, אבל שותה קצת פחות דלק ?התקציב שלנו הוא כ-50 אלף שקלים.

תשובה: הפתרון הוא MPV צעירה יותר, יונדאי H1, או בלית ברירה משהו מההצעות של פולקסוואגן.

טלי ספיר: ברשותנו טויוטה הייס שנת 1998, רכב מתוק ביותר שהיינו מרוצים ממנו ביותר, מאז הצטרף למשפחתנו לפני כשנתיים. לפני כמה שבועות הכנסנו אותו למוסך בירושלים לצורך שיפוץ גיר. הטויוטה שהה שם כמה ימים, שבמהלכם הוזמנו חלקים וכיו"ב.

באחת השיחות שאל בעל המוסך את בעלי: "נכון שהאוטו עושה בעיות בהתנעה בבוקר?". אבל האוטו מעולם לא עשה בעיות גם בבקרים הקרים ביותר (אנחנו מתגוררים בהר חברון). במהלך השיפוץ המוסך עקף את הרדיאטור המקורי של הגיר, ושם רדיאטור אחר. כל השיפוץ עלה לנו 8,000 שקלים כמעט.
כאשר האוטו חזר מהמוסך, כאילו קיבלנו אוטו אחר! לא מתניע בקלות בבוקר, מוציא עשן לבן, ולאחר כמה ימים – הוא התחמם במהלך נסיעה (מה שלא עשה מעולם). בעלי מילא מים, וכשרצינו להמשיך בנסיעה המנוע נתפס בהתנעה, ועל כן כיבינו אותו מיד וגררנו למוסך אחר.
במוסך לא מצאו דבר ביום הראשון, וביום השני שוב אמרו "אין לנו מה לומר לכם", ושהם מתחילים בשיפוץ ראש מנוע (3,500 שקלים בתור התחלה). מה עושים במקרה כזה? זה פשוט איום! שלחנו פנתר, וקיבלנו חתול מצורע! שלא לדבר על הנזק הכספי!
האם אתה יכול לנסות ולנחש כיצד נגרם לרכב הנזק הכבד? האם יש טעם לנסות להוכיח וללכת למשפט? על איזה סדר גודל כלכלי וזמן מדובר, אם יש לך הערכה?

תשובה: אין ברירה אלא לפנות לשמאי רכב. אני ממליץ בחום על ויקטור עידן. הטלפונים שלו: 0522-890870, 050-535356.