פרנצ'סקה מוטוריקה

מכוניותינו המזדקנות מביטות עלינו, המזדקנים – ומגלות שאנו הופכים זהירים, מתחשבים, שהראות שלנו חדה פחות, שאנו מנסים להימנע מנסיעות לילה שאהבנו

תחת מכסה המנוע של כל מכונית, בין אם מניעים אותה בנזין, סולר או חשמל, נסתרים כוחות שאינם רשומים תחת הסעיף "כוחות סוס לבלימה", משום שהכוחות החשאיים הללו שייכים לאגף המטאפיזיקה.

מבחני הרכב אינם מתייחסים לעובדה שאנו נוהגים בהשפעת קסם של מערכות שאין לגלותו במדידות סטופר, במכשירי קינטיקה או בחיישני GSM/GPS. היחיד שמתייחס לרחש-בחש שבעומק התחושות הוא איש 'טופ גיר' ג'רמי קלארקסון הבריטי, ספק סוֹפֵר ספק בדרן, האוחז בתואר 'כתב הרכב המרתק בעולם'.

לצרתם של פלוגות עמיתיי, ובכללם בעל אתר רכב אחד, דבריו של קלארקסון זה אינם ניתנים לחיקוי בשפת הקודש. תמיד רציתי להזכיר-לאיד עובדה זו, והנה, הפעם אפילו לא שכחתי. חידוש מרענן, בגילי המדושן.

חגבי עט מול אריה בועט

סבלנותו של הענף המוטורי – המכוּנֶה אצלי, בסתר לבי, 'פרנצ'סקה מוטוריקה' – מאפשרת לרבים מעמיתיי ליהנות מהתואר 'עיתונאי' אף שהם מנסים להסתדר (כלומר, להתקדם בין ארבעה גלגלים) בשיטת Ctrl C את Ctrl V. אין חשש שכתבי רכב מזן זה יחבשו אי-פעם את נעליו של קלארקסון, כל זמן שהם ממשיכים לתפקד נטולי ידע בתחומים שאינם שייכים לרכב, החל בפילוסופיה ופסיכולוגיה ועד פוליטיקה, חינוך, טכנולוגיה ואמנות.

מה מחביא הברון בארון

חוקי הפרנצ'סקה מוטוריקה, המאפשרים לרבים לקשקש על רכב – שינו גם את חייהם של לא מעט אנשים פשוטים, זריזים דיים כדי להריח נכונה אפשרויות ולהפוך לטייקונים, ברוני יבוא מפורסמים.

התנאי להצלחתן של דמויות אלה הוא גזענות טהורה לגבי מכוניות – גזענות המתבטאת בבחירה לשווק כאן רק דגמים מסוימים המבטיחים תנובה כלכלית מיידית, תוך צפצוף על הצרכים האמיתיים של הקונים, שבזכותם הברון התעשר! אם קיים דגם שהיבוא שלו אינו רווחי, ברוני היבוא שלנו ינסו להצניע את קיומו בעזרת כתבי חצר. קארלסון היה אוכל אותם חיים.

מה לי לכל זה?

זירה צינית-חמדנית זו של הפרנצ'סקה מוטוריקה רק מגבירה אצלי את הנטייה להתעניין בהשפעת כוחותיה המסתוריים של המכונית עלינו, אותו חוג אנושי המתייחס לרכבו בכבוד ובדאגה, כראוי לידיד נפש או לבן משפחה. התייחסות שאינה נובעת רק מהעובדה הפרוזאית שכל בורג וכל חיבור, כל זווית גלגל, כל מילימטר של דיסקיות המעצורים וכל סנטימטר מרובע של הגומי נושאים באחריות על חיינו.

כי לתפיסתי, דאגתנו למכונית היא פועל יוצא של הקשר המוזר שבין האוטו והאדם, המחפש ידיד שלא יבגוד בו ככה סתם, לא ביומיום ולא ברגעים קריטיים. אני מאמין כבר שנים בקיומו של קשר פראפסיכולוגי בינינו ובין המכונית – אמונה שהיא טירוף עקשן וחמקמק לא פחות מהכוחות האנרגטיים המקננים ברכב עצמו.

פרשת יצחק ג'

"גם לסובארו שלי יש נפש?", שאל אותי חברי יצחק גולדפינגר, בוגר אוניברסיטת אושוויץ.

"בטח שיש", עניתי. "ממש כמו בעלות נפש מפורסמות כמו אלפא רומיאו, לנצ'יה, סיטרואן דה-שבו או מוסטאנג".

את הסובארו של יצחק הכרתי בחולון, בתקופה שגרתי בדירתו כאשר הוא שהה בחו"ל. לבקשתו של בעל הבית נהגתי בסובארו שלו, ומיד שיניתי דעתי עליה. והייתה זו, במקור, דעה נבזית למדי, כי בשנות ה-80 לגלגנו על סובארו במגזין 'טורבו' עד שהפכנו אויביו של ברקוביץ' – היבואן שהתגאה בכך שהעם הנוהג בציון מתלבש בליאונה אוטומטית 1.6 כפי שעוטים תלבושת לאומית.

כך קרה שנסעתי בסובארו של יצחק כמה ימים ועוד חודשיים. בין השאר, טיילתי ברחוב הירקון בתל-אביב, שם הרסו כבר את בניין מספר 162 המשקיף לים, שבו גרנו, ופתחו במקומו חניון. הרחוב שמול כיכר אתרים נראה אחרת בלי טורי האלפות והלנצ'יות שלי, החונות בזו אחר זו צמוד למדרכה. ומיד ברחתי חזרה לחולון כדי לא ליפול למַרְחֶשֶת הגעגועים.

התרברבות עם עַרְבוּת

בסובארו של יצחק נהניתי מאנונימיות בעיר מלאה סובארואידים, ולרוב בושתי נהניתי גם מתיבת ההילוכים האוטומטית בעלת שלוש המהירויות, המספקת קיק-דאון (הורדת הילוך) מטורף בכל נגיעה בדוושת הגז.

למעשה, נוכחתי כי זהו מכשיר התנועה היחידי בעולם שמאפשר להפחיד בקלות את היושב/ת במושב הנווט! הייתי מסכן את חיי, לוּ הייתי מנסה לבצע הצגות-רהב אלו בהונדה CRX. הסובארו של יצחק, לעומת זאת, חשה צורך לערוב לביטחונך: היא הייתה משמיעה בכי צמיגים עוד במהירויות נמוכות, ובסיבובים הייתה מרימה בשמחה גלגלים.

אסיר זיכרונות

על המדפים של יצחק הצטופף אוסף עשיר של ספרי שואה, וכשהוא הגיע מדי פעם לביתו, שבו התאכסנתי, היינו מדברים שעות על העבר – שלי בגטו ורשה, שלו באושוויץ. לפי יצחק, אחרי אושוויץ דבר אינו עוד כפי שהיה לפני אושוויץ. אוכל, שינה, אהבה, געגועים, חברוּת. גם הרוע שלפני אושוויץ אינו הרוע שאחריו.

"איך הצלחת להתגבר על הזיכרונות?", שאל אותי. ועניתי שעזרו לי מכוניות ועוד מכוניות, שנידבו לי את לבבותיהן, נפשן וגופן.

מיגואר לסובארו – וחזרה

ישבנו פעם על קפה ודיברנו שואה, ויצחק ביקש שאקפיץ אותו לבת זוגו, שרה, הגרה בבת-ים. "כשאתה לא פה, הסובארו סתם עומדת", אמר. "מגיע לה סיבוב".

ירדנו לחניון והיא התניעה בשמחה כשהתקרבתי אליה. יצאנו את חולון, שרחובותיה נראו כשייכים לישראל של שנות ה-70, עם אותם קיוסקים לגזוז, אותן חנויות מכולת, אותם כיסאות על המדרכות ואותן נשים היושבות בשמש עם רולים מנייר בשיער.

נסעתי לאט בגלל המחשבה שאני נוהג ברכב שאינו שלי, בנוכחות הבעלים. כאילו חזרתי למצב מלפני כמה עשרות שנים, עת גרתי אצל אלמנת הגנרל הפולני ודאגתי ליגואר שלה. "אספר לך משהו שאני עומד לכתוב", אמרתי ליצחק המביט בי.

"מה?", שאל.

"סיפור", עניתי. "יש לי כבר כותרת: 'הנהג של אשת הגנרל'".

ווזווז, ועוד זוחל

"ואני חשבתי", טען יצחק לאוזני, "שתעשה לי חגיגה, נסיעה פיצוץ – ואתה זוחל כמו מונית".

"הרי אנו לא ממהרים לשום מקום", הצלחתי להסביר, ושמתי לב לשני בת-ימים צעירים לבושים צבעונית. הם התקרבו אלינו בסובארו טנדר 4X4 צהובה, מביטים בזלזול בשני הקשישים האפורים בליאונה תכלת מאובקת. הבת-ימים נסעו לצידנו, צעקו משהו שלא הבנתי, עקפו אותנו, דפקו מעצורים, חיכו שנעקוף אותם חזרה – ושוב נסעו לצידנו, קרוב לדלת שמאל, ושוב עקפו וחוזר חלילה. הם נראו משועשעים מהמראה של שני ווזווזים קשישים מבוהלים.

"אתה מאפשר להם לחגוג? אתה?", התרגז יצחק. "אתה, עם כל הסיפורים שלך על ראלי קרוס ועל זכייה באליפות הראלי לעיתונאים? תעשה משהו, תזוז!", ביקש יצחק בפולנית. "תחסוך לי את הבושה".

יצחק לא ידע שאני מחכה לזוג הבדרנים עם הילוך אמצעי משולב. וכשהטנדר שוב נצמד אלינו משמאל, מוכן לעקיפה נוספת – פשוט נצמדתי אליו, לחצתי על הדוושה ולא הנחתי להם לעקוף. שמרתי שהראי השמאלי שלנו יהיה צמוד לראי הימני של הטנדר. הוא נתן גז – גם אני נתתי. הוא לחץ על הברקס – גם אני התיישבתי על הדוושה השמאלית. הוא עצר כמעט – גם אני עצרתי כמעט. וכשהוא עצר, גם אני עצרתי. וכאשר הבת-ימים זינקו מחדש, גם אני זינקתי, ושוב נסענו צמודים.

עד שהגענו לפס הפרדה לבן רצוף, שהטנדר של המסתלבטים, הדוהר לשמאלי, ניסה להימנע מלהיסחף אל מתרסו השני. הוא רצה לעצור, אך לא היה יכול משום שגם אני עצרתי. מה שהיה מחייב אותם להיכנע.

וכך נאלצו הבת-ימים השזופים לפנות שמאלה, בליווי מקהלת צפצפות רגוזה הרודפת אחריהם, ואנו המשכנו במהירות עירונית סבירה.

"תודה", אמר לי יצחק. "עשית לי את היום. הפרֵחים האלו לא יזלזלו יותר בקשישים".

היא נאמנה, הוא פחות

עבר זמן מה, ויצחק הודיע לי בטלפון שהוא החליט למכור את הסובארו כי הוא מרגיש פחות טוב, ויכול בעצם להסתפק במוניות. "יש מלא קופצים לסובארו יד ראשונה, קילומטראז' נמוך. די לי, אני אלך על זה".

"אל תמכור אותה", ביקשתי. "שמור עליה כמה שאפשר. הרי היא לא דורשת טיפולים, ואני תמיד בא לבדוק שהכול בסדר", התנדבתי, אך יצחק מכר אותה.

אפילוג

קפצתי לביקור אצל יצחק כדי לחפש משהו במילון עברי-פולני מהמאה ה-19 שיש ברשותו, וגיליתי שהברק בעיניו דהה, כאילו ניצוֹלוּת-השואה גברה עליו.

"חבל לי", אמר. "התרגלתי לטייל לתל-אביב, לקחת טרמפיסטיות מחייכות, לשבת בקפיטריה עם עיתון. בשביל זה אני לא אסע במונית. ועוד מציק לי", הוסיף, "המראה הריק של החנייה תחת החלון שלי. אולי אני אשכיר את החנייה למישהו".

"אבל אתה לא צריך כסף", הזכרתי ליצחק. "שמור את המקום הפנוי לאורחים".

יצחק סובב אליי ראשו. "החברים שלי זקנים", אמר. "הם כבר לא באים באוטו. ולי חשוב שתעמוד כאן איזו מכונית זרה, בעלת נפש כמו שאתה אומר. ככה החנייה הריקה לא תזכיר לי את הפרידה מהסובארו".

אגדה אמיתית: התמונה הישנה הזו (מכונית סירנה, ידידתי מוניקה ואני) שייכת לסיפור מזעזע שאני עומד לפרסם בשבוע הבא. רמז: מדובר בנסיעה לילית מוורשה לבירת החורף ההררית זאקוֹפָּנֶה, שבמהלכה למדתי את סודות המכונאות והנפש הנשית

טיפ טיפה

אפילו הנפש העדינה והטהורה ביותר של מכונית אינה מסוגלת להגן עליה מאויביה המסוכנים ביותר: עכברים ושאר מכרסמים, המזיקים בשיניהם למערכת החשמל. הם יודעים לחדור גם למכונית המוגנת לכאורה במוסך ביתי ולנגוס בחיווט.

למזלי, מכוניותיי טרם נזללו באופן זה, אם כי המבקרים הותירו במקומות רגישים של המנוע שאריות מזון וגללים. לפיכך אני בוחן כרגע מכשיר הדברה אלקטרונית מדגם LS-927, המייצר צליל בתדר גבוה של 25-50 אלף הרץ. המכשיר, המחובר לחשמל הביתי, משמיע צליל שמתקיף את מערכת השמע והעצבים של אורחים בלתי רצויים, אך לא נשמע באוזן אנושית. על תוצאות הניסוי יסופר בקרוב.

שואלים את אדוארד

ינון: יש לנו נזילת שמן בהגה כוח. בנוסף יש לנו שחיקה בחלק הפנימי של הגלגלים הקדמיים. לפני כחצי שנה החלפתי גלגלים ועשיתי כיוון פרונט, אך השחיקה המשיכה בכל זאת. נחזור לבעיה הראשונה: במוסך הוסיפו לי שמן להגה כוח, ויש שיפור בהיגוי ויציבות בסיבובים.
השאלה שלי היא, האם חוסר שמן בהגה כוח יכול לגרום לשחיקה בגלגלים? במוסך אמרו לי שלא. מה אתה אומר?

תשובה: שחיקת צמיגים בלתי סימטרית אכן עשויה להיות תוצאה של כיוון פרונט לקוי. אך קיימת גם אפשרות שהגלגלים הקדמיים עומדים בזווית לא נכונה, הנקראת 'נגטיב' – תופעה טיפוסית למתלים קדמיים בנוסח מקפרסון. נסיעות במשקל מרבי או נהיגה בסגנון ספורטיבי הן האשמות בתופעת ה'נגטיב', השוחקת את הצמיגים באופן שתיארת.

אפשר לטפל בבעיה בעזרת פחח, ולאחר טיפולו יש לייצר ולהרכיב מוט קשיח המקשר בין הבסיס העליון של בולם הזעזועים הימני ובין הבסיס של הבולם השמאלי. זוהי שיטת חיזוק מקובלת במכוניות ראלי וברכבי שטח. אם איבוד השמן בהגה כוח אינו מסתכם בכמה טיפות לשבוע, אין מנוס מהחלפת מחזירי השמן. בהתאם לצורך יש לשפץ גם את מערכת ההיגוי, שכן חוסר שמן עלול להרוס אותה ובכך לפגוע בבטיחות.

עירית וארז, ירושלים: אנו מקווים שנצליח למצוא בעזרתך קצה חוט. יש ברשותנו מכונית פיאט אליזה עם בעיות שלא מצליחים לפתור. כבר היינו בכמה מוסכים, לרבות מוסך מורשה של פיאט:

1. היא לא סוחבת.

2. בעליות הרכב נתקע פתאום בהילוך שלישי ולא ניתן להוריד או להעלות הילוך, אלא אם מכבים את המנוע ומתניעים מחדש. גם כשמשתמשים בגיר ה'ידני' זה לא עוזר. הרכב כאילו לוקח פיקוד ונתקע. האם אתה מכיר את הרכב או יכול להמליץ על מישהו באזורנו שיודע איך מטפלים?

תשובה: אני מנחש ששמן הגיר בפיאט שלכם לא הוחלף אחרי 60-70 אלף הק"מ הראשונים, ובהמשך בתדירות דומה. זו עשויה להיות אחת הסיבות לתקלה. מוסכים, אגב, אינם אוהבים לבצע את נוהל החלפה זה. בכל אופן, מומלץ לפנות למכון גירים אוטומטיים בירושלים, טלפון 02-6792019. יש סיכוי לא רע שבעקבות טיפול יסודי בגיר, גם המנוע ישתחרר מחולשתו.

אוהד כלף: אני מחפש רכב בתקציב של 20 אלף שקלים לערך, והפרמטרים הכי חשובים לי הם אמינות וחיסכון בדלק. האופציות שאני מכיר הן כל ה-1,600 אוטומט למיניהן – הייתי שמח לשמוע גם על אופציה ידנית. אשמח לשמוע את דעתך ולצמצם אפשרויות.

תשובה: במסגרת הסכום העומד לרשותך הייתי בודק את האופציה של דגמי סיאט, הבנויים על טכנולוגיה של פולקסוואגן. אפשר לגשש גם לעבר צרפתיות אמינות לשם השינוי כמו פיז'ו 306 ואחותה סיטרואן קסארה.

גם אחד מדגמי סקודה אוקטביה המצוידים במנוע 1.6 הוותיק הוא אפשרות שיש לשקול בכובד ראש.

צלי: ברצוננו לרכוש רכב נוסף מסוג סופר מיני. הרכב נועד לנסיעות בתל-אביב ופעמיים-שלוש בשבוע גם לכפר-סבא (20-25 דקות נסיעה). שתי המועמדות שלנו הן קיה פיקנטו 1.0 בעלת 69 כ"ס וסקודה סיטיגו 1.0 בעלת 75/60 כ"ס (האם ההבדל בין 60 ל-75 משמעותי לצרכים שלנו?).

העניין הוא שבמפרטים הרשמיים של מכוניות אלה קיה 'לוקחת' את הסקודה בלא מעט פרמטרים, כולל צריכת הדלק והאבזור. בנוסף, הסיטיגו רכב די חדש ולא ראיתי מבחני דרכים שלו. חלופה שלישית – לרכוש סקודה פאביה משומשת. מה דעתך?

תשובה: קיה פיקנטו היא בחירה נכונה בשל זריזותה, אמינותה והסתפקותה בדלק מועט. כל זאת, בהנחה שלא מפריעים לכם הסגנון העירוני של הקוריאנית וחלל הפנים המצומצם שלה, תוצאת מידותיה הזעירות. הסכום שיש לשלם על פיקנטו חדשה אכן מאפשר להביא הביתה סקודה פאביה במצב מעולה ובקילומראז' נמוך. אני הייתי הולך על אפשרות זו כדי לא להתעייף ממכונית קטנה מדי, וכדי להימנע מהצורך להיפטר ממנה בהפסד כספי לא נעים.

ד"א: יש לי טויוטה קורולה לונה 2000 (ליפטבק), רכב מעולה יד ראשונה שבאמת עושה את העבודה בצורה מעולה. כשקניתי אותה לפני כחצי שנה גיליתי שכל השקע של הגלגל הרזרבי מלא במים. חשבתי שבטח נשפך משהו, ניקיתי, והכול טוב.

אתמול הוצאתי את הגלגל הרזרבי כדי למלא אותו באוויר ולבדוק את תקינותו וגיליתי שוב שהכול מלא מים. כל חיפושיי אחר מקור המים עלו בתוהו. יש לציין שכל השטיח והקרש שמכסה את השקע יבשים לחלוטין, וכמו כן אני לא שם בקבוקים מאחור. חשבתי שהמרזבים לא תקינים, אבל גם זה בסוף לא נראה לי הגיוני, שהרי השטיח יבש לחלוטין. יש לך רעיון מה זה יכול להיות? מאיפה מגיעים המים, מתחת לרכב?

תשובה: הייתי בודק את גומיית האיטום של תא המטען ואת האטמים של הפנסים האחוריים.