שתי פעימות ופרידה

בנסיעה לילית אחת מוורשה לבירת החורף ההררית זאקוֹפָּנֶה למדתי את סודות המכונאות והנפש הנשית

ורשה, תחילת שנות ה-60. על לוח המודעות שתלוי על הקיר באקדמיה לאמנות אני מגלה הצעה: "מקום מגורים צנוע וזול לסטודנט בודד".

"אל תחשוב על זה אפילו", מזהיר אותי מישהו. "בדקנו, יש שם מיטה במטבח שעומדת מאחורי סדין תלוי על חבל".

אך אני נסעתי בכל זאת לפאתי העיר, כי נמאס לי לבקש עזרת חברים, לעבור ממקום למקום או לישון באוטו – הפתרונות היחידים שיכולתי להרשות לעצמי במצבי הכספי הירוד, שאליו נקלעתי כאשר הפסקתי לכתוב ביקורות אמנות, תיאטרון וקולנוע, מה שהרביתי לעשות תחת כמה וכמה שמות בדויים.

במקום שטויות אלה רציתי להתיישב ולכתוב רציני. עוד לא ידעתי מה אכתוב, אם יהיו אלה סיפורים או תסריטים, אך לצורך מטרה נעלה זו הייתי מוכן לסבול זמנית את מה שסבלתי.

הקוראים הראשונים שלי

ובאמת, קיבלתי מיטה בפינת המטבח אצל משפחה של אינספור נפשות, אנשים פשוטים אך חמים שהתייחסו טוב לדייר החדש – גרוש טרי ומתוסכל שאינו מתלונן על הרעש מצידה השני של מחיצת הבד. הם ישבו במטבח, אכלו, שתו, התווכחו ביניהם, קיללו יהודים והאזינו לתחנת 'אירופה החופשית', שהממשלה הקומוניסטית ניסתה להפריע לשידוריה באמצעות צליל צורם מעצבן.

ואני, מצידו השני של הסדין, ישבתי עם מכונת כתיבה על הברכיים וכתבתי את מה שהתכוונתי לכתוב.

ידעתי שבכל פעם שאני יוצא מהבית למוסך או למכולת, בעלי הבית קוראים את מה שכתבתי באותו היום. לפעמים הם אף היו מודיעים לי שחיממתי את לבם ומתעניינים "מה יהיה הלאה בסיפור הזה?"

אורחת מהעיר הגדולה

הם התרגלו גם לביקורים של ידידתי מוניקה, שבעצם רק בגללה עזבתי את דירתי בלודז' והתנחלתי בוורשה, ובגללה גם רציתי לכתוב דברים על רמה. היינו יושבים על קצה המיטה ומדברים. או שהייתי נותן למוניקה לקרוא את מה שכתבתי, ובפתח הווילון היו מושטות אלינו ידיה של בעלת הבית או בעלה, המחזיקות שתי כוסות וודקה. 100 גרם בכל אחת. "שתו משהו", הציעו. "קר היום בחוץ".

האמת שבמטבח הזה, בתנאים לא תנאים, בין ביקוריה של מוניקה ובין בדידות, בין ריח כרוב מבושל וריח נקניקיות, הצלחתי לכתוב טוב יותר מאי-פעם. אבל יום אחד זה נעלם.

סוף הסיפור

הכול נגמר כאשר מוניקה ביקרה יום אחד בפינתי ולא מצאה אותי, כי נסעתי לדואר לקבל מכתב רשום. היא התיישבה לבדה על מיטתי ותקתקה על מכונת הכתיבה שלי משהו כמו: "הי אדוארד, כמה זמן אתה מתכוון לגור במטבח המסריח הזה, אצל השתויים האלה וילדיהם הדפוקים? די, תעזוב את זה".

היא כתבה והלכה, ואני, שהגעתי אחר כך, מצאתי את מכונת הכתיבה שלי, אריקה 5 אהובתי, ואת המזוודה שבה חפציי, מושלכות בחדר המדרגות מול הדלת. מכונת הכתיבה הייתה פתוחה והתנוסס בה הפתק שכתבה מוניקה.

דפקתי בדלת לבקש סליחה, אך הדלת נותרה סגורה.

התקשרתי למוניקה

התקשרתי למוניקה ונפגשנו בקפיטריית הסופרים שברחוב פוקסל. לא הזכרתי את פרשת הפתק, רק הודעתי למוניקה חגיגית ש"הצרות הכספיות כבר מאחורינו!". אולפן הקולנוע בלודז', סיפרתי לה, מתעניין בתסריט של 'בית הקברות רֶמוּ'. הם קנו אותו וחתמו איתי על הסכם בימוי.

"מה תגידי על טיול לזאקוֹפָּנֶה (בירת סקי הררית בדרום פולין) כדי לבלות קצת?", זרקתי לה הצעה.

"לכמה זמן?", שאלה הגברת.

"שבוע או קצת יותר. כמה שבא לך", עניתי.

"מקובל עליי", חייכה.

נסעתי לחגוג אצל חברים. "מחר אני נוסע לזאקופנה עם מוניקה", סיפרתי בשמחה.

"זו הדוגמנית ההיא שזכתה ב'תחרות הבנות היפות למסך הגדול'?"

"כן, זו היא", אישרתי בגאווה.

אחת שיודעת

למחרת זינקנו לכיוון גן-העדן שבהרי הטאטרה, ואחרי שעה בערך תפסנו פנצ'ר. יצאתי להחליף גלגל ונתתי את מצלמת ה'לייקה' שלי לאיזה כפרי. הוא צילם אותנו עם האוטו, פעם מצד ימין ופעם מצד שמאל. גמרנו את ההחלפה והמשכנו.

עברנו איזה 50 ק"מ ועוד קצת, וסירנה החלה לגמגם. מוניקה קבעה שאנו לא נגיע רחוק. "לאחי יש אופנוע, אני קצת מבינה בזה", אמרה.

"אין בעיה", עניתי. "אולי הדלק דפוק".

נכנסתי לתחנה וביצעתי את טקס הפולחן המיוחד לרכב שתי פעימות: מילאתי דלי מתכת בדלק, הוספתי שמן ביחס של 1:25, ערבבתי בכף ענקית – ומזגתי למכל עד הפקק.

המשכנו בנסיעה. תחילה סירנה הייתה בסדר והסכימה לנסוע במהירותה המרבית, 115 קמ"ש. אך היום הלך וקדר וכאשר הדלקנו פנסים, חזרו שיעולי המנוע וגמגומיו. עצרתי לבדוק אם זו בעיית חשמל או דלק. החשמל היה בסדר, ולא נותר אלא לנקות את המאייד. עשיתי את זה, הרכבתי חזרה את כל הדיזות ואת שלושת המצתים, התנעתי – וכעבור כמה קילומטרים החל המנוע להיכבות לסירוגין.

"סע", אמרה מוניקה, "אולי זה יעבור. לאחי יש אופנוע וגם אצלו זה קורה כשברז הדלק נסתם".

ברז הסבלנות נסגר

משכנו עוד כמה קילומטרים, עד שלסירנה נמאס לגמרי והיא עצרה. "נראה לי שאת צודקת", אמרתי למוניקה. "אין מנוס אלא לבדוק את הברז. אין בסירנה משאבת דלק", הסברתי לה, "כי המכל נמצא גבוה מעל המאייד כך שהדלק מגיע אליו לפי חוקי הפיזיקה, פשוט נוזל מלמעלה. כמו באופנוע של אחינו".

לסירנה היה ברז דלק עם שתי אפשרויות כיוון – רגיל ורזרבה. אנשים טובים במוסך המליצו לי לנסוע עם ברז מכוון על הרזרבה כי "הזיגזוג בין הכיוונים גורם לצרות", אמרו. שחררתי את מכסה המנוע, יצאתי מהאוטו וביקשתי את מוניקה להחזיק פנס, ומיד הבנתי שכדי להגיע לברז לצורך פירוקו וניקויו – אני צריך תחילה לגרור החוצה את מכל הדלק כולו ולהפוך אותו על צידו.

גיליתי גם שמכל דלק זה מוצמד למקומו באמצעות שתי חגורות פח. פירקתי אותן, אך לא ידעתי כיצד לחלץ את המכל הענק, השוקל איזה 50 קילו, כשאין לי גישה אליו.

"נמאס לי", אמרה מוניקה, "קר לי נורא". היא השאירה לי את הפנס, חזרה לסירנה, התיישבה במושב האחורי, התכסתה בשמיכה וביקשה שאעיר אותה כשאגמור לעבוד.

זוג לאור הכוכבים

חלפו כמה דקות, והתברר לי נחרצות שללא עזרתה של מוניקה אני לא יכול לעשות כלום, משום שהנעליים שלי החליקו שוב ושוב על השלג, שתחתיו עוד היה קרח. הצלחתי כבר להניף כמה פעמים את המכל, אך הנעליים החליקו והמכל היה נופל מידיי חזרה למקומו.

בלית ברירה ניגשתי למוניקה ואמרתי שהיא מוכרחה להחזיק אותי בכל כוחה כאשר אנסה לחלץ החוצה את מכל הדלק. "תעשי את זה, יקירתי", ביקשתי, והיא אכן עזרה לי. נעמדה מאחוריי ולפתה אותי בחיבוק, ואחרי כמה ניסיונות המכל היה כבר על הקרקע, לצד האוטו.

מוניקה רצתה לחזור לסירנה, אך אני דרשתי ממנה שתעמוד לידי עם פנס. הפכתי את המכל על צידו כדי שהדלק לא יישפך החוצה, הוצאתי את הברז המוברג, פתחתי אותו, מצאתי גומייה שהתפרקה וגרמה לסתימה – וסגרתי הכול חזרה.

אלא שבינתיים התרוקנו הבטריות בפנס, והחזרת המכל למקומו הייתה צריכה להתבצע לאור הכוכבים וללא עזרת מוניקה הכועסת, שחזרה לישון.

ניסיתי להרכיב בעצמי את מכל הדלק הענק, פעם אחר פעם, ללא הצלחה, כי הנעליים שוב החליקו לי. שוב ושוב נפלתי עם המכל הכבד על המנוע. ידיי היו שחורות מהגריז ואדומות מהדם, כאילו רצחתי מישהו.

בלית ברירה פניתי שוב למוניקה והסברתי לה שללא עזרתה נהיה תקועים פה עד שיגיע מישהו, מה שאולי לא יקרה על הכביש הנידח הזה (נסענו בקיצורי דרך).

זיכרונות מוניקה: זהו התצלום-התאום של התצלום שפורסם  בשבוע שעבר בפוסט 'פרנצ'סקה מוטוריקה', כמין פרומו.  בין דפי הספר 'הזלזול' (il disprezzo) מאת אלברטו מורביה, המתאר אהבה שמתה, מצאתי תמונות ישנות, שבמשך זמן רב חיפשתי אותן בתואנה עצמית בנוסח "צורך מיידי לכתוב על מכוניתי לשעבר סירנה". עכשיו, עם תמונות אלו בידיים, ברור לי שמאחורי החיפושים הנמרצים עמדו זיכרונות מוניקה. קרה אפילו שאחרי איזה ריב משפחתי מטופש, כמעט עדכנתי את בני שלא היה חסר הרבה בכדי שהיה זוכה באמא אחרת.

 עוד נגלוש אל האושר

"אני שונאת אותך ואת האוטו שלך", הטיחה בי הגברת. היא יצאה מסירנה, נעמדה מאחוריי ושוב החזיקה אותי כשניסיתי להרכיב חזרה את המכל. החלקנו שנינו ונפלנו, אך אחרי כמה ניסיונות הצלחנו: מכל הדלק חזר למקומו והחגורות המחזיקות אותו נסגרו. מצאתי 'על עיוור' כמעט את הכלים הזרוקים בשלג ואספתי אותם.

התיישבנו, סגרנו חגורות בטיחות ונסענו. ניסיתי לגלגל שיחה. "בלעדייך", אמרתי, "לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר. תודה, ממש תודה וסליחה", אמרתי לה.

"לך לעזאזל עם הסירנה שלך", ענתה לי יקירתי ברצינות נטולת חיוכים, בקול נמוך ומוזר שעוד לא שמעתי ממנה.

"תוך שעתיים נגיע לזאקופנה", ניסיתי לפייס אותה. "נשכח את הגיהנום הלילי במלון, בארוחה טובה ובאמבטיה חמה, ובצהריים נשכור ציוד סקי ונעלה לפסגת הר הקאסְפְּרוֹבֶה. מגיע לך", המשכתי, "לשבת על כיסא נוח, ללקק גלידה ולראות מה אני יודע בגלישה".

"יש לך כסף לשני חדרים?", שאלה מוניקה. "כי אם לא, אני אלך לישון אצל דודה שלי, שגרה בזאקופנה".

"money is no object", עניתי במה שנשאר מהגאווה הגברית.

עיניים כחולות מדי

למחרת העפלנו לפסגת הר הקאספרובה ברכבל, ושם מוניקה התיישבה כמובטח בכיסא נוח, ליקקה גלידה שהבאתי לה ושמרה על בקבוק הוודקה שקנינו לטיול. ואני גלשתי למטה, חזרתי ברכבל ושוב גלשתי. עד שהתיישבתי לצידה ושתינו בשקט היישר מהבקבוק. פעם היא, פעם אני.

התחבקנו, אך בעיניה של מוניקה, הכחולות כמו השמיים מעל הרי הטאטרה, גיליתי שהידידות בינינו עומדת להיגמר כמו דלק במאייד כאשר הברז נסתם.

הכול המשיך כביכול כסדרו. נשארנו בזאקופנה שבוע, גלשנו, בילינו כהוגן, רקדנו בבר של המלון לצליליה הסנטימנטליים אשכרה של התזמורת, חזרנו לוורשה – ולא נפגשנו עוד.

תסמונת כריסטין

עברו שנים וראיתי את הסרט 'כריסטין' בבימויו של קרפנטר, ובגלל הבמאי המטורף הזה וסיפורו המטורלל הבנתי שסירנה שלי, פולנייה גזעית, התקלקלה בזדון כדי לגרש את מוניקה מחיי!

האם אכן הייתה לסירנה אישיות קנאית וסוערת כמו למכונית האמריקנית 'כריסטין', אותה פְּלִימוּת' פוּרִי אדומה המאוהבת ללא גבולות בבעליה ארני? האומנם רק עקב כוחו של המקרה, הן סירנה שלי והן 'כריסטין' של ארני נולדו באותה שנה גורלית, 1958?

מכונית פלימות' פוּרִי דגם 1958 בשם 'כריסטין' היא הגיבורה הראשית בסרט האימים הנושא את שמה שביים ג'ון קרפנטר

טיפ טיפה

לפי מהדורות החדשות, שלג יורד בהר החרמון, ועוד רגע נשמע על פקקי תנועה של הנוהרים לגלוש שם או לזון את העיניים בלבן. אלו גם תנאי נהיגה הדורשים זהירות, כי כביש מושלג הוא מגרש החלקה טבעי. באירופה, שם שלג הוא מציאות ממושכת לאורך חודשי החורף, מקובל להחליף את צמיגי הקיץ הרגילים בצמיגי שלג. הסוליה המיוחדת של צמיגים אלו מאפשרת לנסוע גם בעליות מושלגות, לשמור על קו ישר ולזנק ולעצור מבלי להחליק. מה שהופך את צמיגי השלג למתאימים לא רק לכוחות הביטחון אצלנו, אלא גם לנהגים המתכוונים לבקר בחרמון יותר מפעם אחת.

שואלים את אדוארד

ברק דמתי: ברצוני לשאול על רעשים בעת סיבובים במאזדה 626 שנת 2001. במהירות של 30 קמ"ש ומעלה, בעיקר בסיבובים מפותלים, ניתן לשמוע רעש חזק מכיוון הגלגלים הקדמיים. הייתי במוסך והם טוענים כי המסבים פגומים וצריך להחליפם. הם הוסיפו כי צריך להחליף גם משולשים ותפוחים.

מה עצתך? האם כדאי ללכת על תחליפי או מקורי (הציעו לי את שניהם)? איך קשורים המשולשים לעניין? ומדוע הם יקרים כל כך ?

תשובה: אבחנת המוסך נראית קולעת, ורק טיפול מיידי עשוי למנוע תוצאות מסוכנות של התקלה. ודאי שמומלץ להשתמש בחלקי חילוף מקוריים כדי שהבעיה לא תחזור על עצמה עקב התקנת תחליפים זולים, שרמתם עלולה לאכזב אחרי זמן לא רב ולחייב השקעה נוספת.

החלפת משולשים היא בלתי נמנעת, בהנחה שהמשולשים של מאזדה שלך אינם בני שיפוץ, כלומר – לא ניתן להסתפק בהחלפת החיבורים השחוקים.

מנחם: יש לך אולי המלצה על מוסך שמתמחה בטיפול בבעיות זיהום אוויר בדיזל? יש לנו מולטיפלה 2002 (נרכשה הרבה בזכות המלצותיך, ואנו מודים על כך). היא לא עוברת בדיקות זיהום וכבר פעמיים נתפסנו ברשת של משרד הגנת הסביבה, וזה ממש לא נעים וגם יקר. המוסך שלנו לא הצליח להתגבר על הבעיה.

 תשובה: אפשר כי בצרות הזיהום של מולטיפלה שלכם אשמה הטורבינה, שאינה מספקת את לחץ האוויר הנדרש לשריפה תקינה. אולי הבעלים הקודמים לא יישמו את ההמלצות לכבות מנועי דיזל מגודשים בהשהיה של דקה אחרי סיום הנסיעה, ולהשתמש בשמנים מומלצים על ידי היצרן.

בכל אופן, לטורבינה, המסתובבת עד 100 אלף סל"ד, יש זכות מוצדקת לחוש תשושה אחרי עשר שנים ולדרוש שיפוץ.