הכול מוגזם, חביבי

עכשיו אני צריך להחליט אם לתת סיכוי להינצל מהגרדום לאיש שהיה משפיל להנאתו אנשי הפקה שדרשו תשלום, לא שילם לשחקנים, שיקר ועצר את הפקת סִרטי

כאשר הגעתי לוורשה היא הייתה עטויה כולה לובן שלג, שפתיתיו ריחפו עדיין מעדנות באוויר, כמו מתלבטים אם לנחות או לא. הגעתי מהפריפריה שלי לפגישה חשובה במכון הפולני לאמנות הקולנוע, השוכן כמה מאות מטרים ממקום מגוריי לפני 45 שנים. נעצרתי מול הבניין, מביט מלמטה על דירת הגג 'שלנו' לשעבר, ולא הרגשתי דבר זולת טפיחתם הרכה של פתותי השלג על פניי, הנמסים על הלחי כאילו היו דמעות. המקום הזה ריגש רק במעט את הקשיש שבי. ממש לא יותר ממעט.

עמדתי במדרכה ונזכרתי בהחלטה לעזוב את דירת גג זו ואת פולין כולה ב-1968, עקב גל האנטישמיות, פוגרום כמעט, אשר בוים בידי השלטון הקומוניסטי. בעוד רגע, כאשר אצא מן המכון הממלכתי לקולנוע, אעמוד מול דילמה חדשה: מה להחליט לגבי סרטי. המכון הפולני פסק שמפיק הסרט מוכרח לגמור את עבודתו, אך האיש מנצל את האולטימטום שהוטל עליו לצורך מזימת-פז: הוא זומם לקבל ממני את גרסת הבמאי, שעה וחצי של 'שועל הכסף של פליציה ט", שערכתי יחד עם בני ללא שום עזרה ממנו, כלומר המפיק והאולפן שלו בלודז'.

ודאי שאם אסכים, מנוול זה יגיש את גרסת הבמאי שלנו למכון כאילו הוא הפיק אותה! בכך הוא לא רק יימלט מהסנקציות המשפטיות המצפות לו – אלא עוד יזכה בנתח הסופי של התקציב, בגובה 300 אלף זלוטי (כ-100 אלף דולר).

פטריית הרעל מלמלה

הוזמנתי למכון בידי הסמנכ"ל שלו, מר יז'י בארט. תחילה קשקשנו על מקטרות, תחביב של האיש, ועל כלבים, אף זה תחביב של שנינו, ורק אז עברנו ל-meritum (ליבה) של הפגישה. היה ברור שהמכון החליט להביא את הפקת הסרט לידי גמר ויהי מה, ולצורך כך זימן את הבמאי והמפיק כדי לשמוע את טענותיהם, בניסיון לגשר ביניהן. כך הגענו למעין-שימוע הזה, באותם צהרי יום נטולי צהריים.

אך פתחתי פי לדבר, וגיליתי מיד שמהמפיק, יאצק גוויזדאלה, יצא האוויר. כמו הפטרייה ההיא ביער הפולני שכאשר דורכים עליה נפלט ממנה ענן קטן של צחנה. דבר לא נותר משחצנותו של המפיק, מהטרוניות שלו כלפי הצוות, מהאיומים, ההשפלות וההכרזות על הפסקות בצילומים. מי שזרק ללא נקיפת-חמלה אנשי הפקה שדרשו ממנו את שכר עבודתם, יושב כעת מולי במבט שמתחנן לרחמים.

האיש כה להוט לקבל ממני את הדיסק של הסרט המושלם-כמעט, שעליו עבדתי בקיץ-סתיו האחרונים יחד עם בני, עד כי במשך השעתיים וחצי של השימוע הוא רק מלמל "נא לשכוח כל דבר שהיה ונא להתרכז בעתיד", בניסיון לגייס את אהדת חברי הדירקטוריון של המכון, כלומר הספונסר.

כה משתוקק להניח ידו

כמעט ריחמתי על המפיק, הצנוף בכיסאו נזוף ועלוב, אלא שאז נזכרתי בגורלו של ידידי, האמן הישראלי אבישי הדרי. גייסתי את אבישי לצוות סִרטי כעוזר במאי מוכשר, עד שיום אחד המפיק גוויזדאלה ביטל את ההסכם איתו "כדי לחסוך בהוצאות". אבישי קיבל קשה את הפיטורים, התמוטט ומצא את עצמו בבית חולים עם אינפוזיות ועזרה פסיכולוגית. עמדתי לעצור את ההפקה, אך אבישי ביקש שלא אעשה זאת כי סרטי היה חשוב לו כפי שהיה חשוב לי.

וכעת, גוויזדאלה כה משתוקק להניח את ידו על גרסת הבמאי שלי, עד כי באותו שימוע במכון הוא היה מוכן לספוג בצייתנות את צרור האשמותיי כלפיו, מבלי לנסות כמעט להתגונן. הבנתי שברגע זה, הקלפים נמצאים בידיי. נזכרתי בפרשת אבישי הדרי ובאחראית על התלבושות, שגם אותה זרק המפיק כדי לא לשלם לה – ולנגד עיניהם ואוזניהם של בכירי המכון לא הפסקתי לגולל את מעלליו בפרוטרוט דוחה.

לבסוף הודעתי לקברניטי המכון הממלכתי לקולנוע שאינני מעוניין ביחסים כלשהם עם האיש. "זו לא הייתה הפקה", הסברתי להם, "אלא פרשה אומללה עם סימנים ברורים לשוד הכספים. המפיק עשה הכול כדי לעצור את התקדמות הסרט, וגם על אדמת פולין המשיך לא לענות לטלפונים שלי, כפי שלא ענה כאשר צלצלתי אליו מהארץ. הוא לא הגיב למיילים ולקריאות בסקייפ, כאילו נחטף בידי המאפיה".

"לא חיכיתי עד שיחזור מהשבי או יתעורר", המשכתי בנאומי לפני אנשי המכון, "אלא התיישבתי וערכתי את גרסת הבמאי של הסרט, יחד עם בני. אתה היית מוסר את זה לגוויזדאלה?", שאלתי את הסמנכ"ל. "מה, מגיעה לו גרסה שבנינו בדי-עמל מחומרי הגלם הפיראטיים? במשך חודשים עבדנו על החומרים הללו, עם מספרים של 'טיים קוד' הרצים בתחתית התמונות ועם צבע שפעם יש ופעם אין, ועם צלילים שהוקלטו רק על ידי המסרטה – כי המפיק המנוול סירב לספק לנו את ההקלטות המקוריות, הכוללות את התמונות והסאונד האיכותיים".

גוויזדאלה. האיש 'שכח' לשלם גם לילד הכישרוני אוסקר, המגלם את גיבור הסרט בצעירותו. מעשה נתעב זה של המפיק העציב את הילד, שהוא חסר משפחה וחי בבית יתומים בעיר לודז'

האיש שנשלח לספאם

"גוויזדאלה לא יקבל לידיו את גרסת הבמאי, ואפילו לא יזכה לראות אותה", קבעתי. "הַחְלָטָתִי זו לא תשתנה גם אם הוא יתחייב ששמו לא יופיע בכותרות הסרט, כפי שהוא מציע כעת".

"האיש הזה מחוק אצלי", סיכמתי, יצאתי מחדר הישיבות וחזרתי אל הכפר. ושם, בצמוד למוסך של הבווארית והונדה, בניתי לי צריף קטן, אף הוא מעץ, שאני מכנה 'בית יצירה'. אשב לי בו עוד שבוע, כמה שעות מדי יום, עד שהמטוס ייקח אותי חזרה הביתה, לתל-אביב.

אגב, המכון ביקש ממני להחליט סופית עד 4 בפברואר אם אני מעוניין לשתף פעולה עם גוויזדאלה, אך מצידי כלום לא ישתנה. בדיוק כמו פעם, כאשר גמלה בי ההחלטה לעזוב את כיסאי כעורך המגזין 'טורבו' (הז"ל בגללי), מגזין שאהבתי, משום שהדמויות שהיו בעליו עוררו בי שאט נפש.

גורלית לייט

ההחלטה שלא לעבוד עם גוויזדאלה תהיה עוד החלטה עצמית כאילו-חשובה שלי, אך רחוק לה מלהיות גורלית כמו ההחלטה לברוח מהגטו, שאבא החליט במקומי. מאז, הייתי כבר מוכרח להחליט על כל דבר בעצמי.

חמש שנים עם השועל

עברו כבר חמש שנים מהרגע שאזרתי די אומץ כדי לכתוב את הנובלה 'שועל הכסף של פליציה ט", שבמשך הזמן התגלגלה לעיבוד קולנועי. תאריך הלידה של הטקסט רשום בזיכרון של המחשב הוותיק שלי ThinkPad baby X31.

והנה הפתעה: במהלך גיחת נוסטלגיה למחשב זה, גיליתי שאפשר לאפסן אותו בתוך קופסה של מכונת הכתיבה אריקה 5, אחת מהרבות שנותרו באוסף שלי.

דור לדור יביע חומר: התגלית שאפשר לאפסן מחשב לא חדיש בתוך מזוודה של מכונת כתיבה עתיקה הוא בסך הכול שעשוע בזוג אביזרים השייכים לעבר. אמנם ThinkPad X31 הוא מכשיר צעיר יותר מאשר אריקה 5, שאת קופסתה הוא ירש – אך שניהם גם יחד נשכחו כבר לטובת הטאבלט, ובעתיד הם יתרחקו מאיתנו עוד יותר, לנוכח האפשרות הווירטואלית שאנו נכתוב באצבע על שמשת החלון, על מפת השולחן או על צלחת

איך בגדתי באריקה

אוסף מכונות הכתיבה שלי שייך לסיפור ממצולות האי-אז, כאשר בגלל סיבות שקשה לי עדיין לתאר החלטתי להפסיק לכתוב. ההחלטה נולדה עקב משבר שכעבור שנים איבד את הרלוונטיות, אלא שאז הוא פגע בי קשות.

נשארתי בלי כסף. מכרתי כל דבר, כולל את המכונית, עד שהגעתי למכונת הכתיבה, וגם אותה הבאתי לבית ממכר לחפצים משומשים, komis בשפת המקומיים. התעוררתי למחרת ורצתי לבטל את העסקה, אך אריקה 5 שלי נמכרה כבר למישהו.

חיפשתי כבר בכל הירידים

חלפו שלושים וכמה שנים, והתוצאה היא 1990 בערך. חזרתי אז לוורשה לתקופה קצרה לצורך 'חיפוש שורשים' (בשפת היורדים הערכיים), ותכף התחלתי לחפש את אריקה האבודה שלי.

הסתובבתי בין חנויות ושוקי פשפשים וקניתי כל אריקה 5 שמצאתי, עד שצברתי מספר רב של אריקות. באותו הינף קניתי גם מכונת כתיבה 'קונטיננטל פורטבל' אחת, כדי לבדוק אם צדקו בזמנו חסידיה השרופים שהיא גוברת על אריקה.

ניסיתי את קונטיננטל, וההחלטה שלי היא תיקו עם יתרון קל לאריקה 5. כי הצליל שמנפיקה קונטיננטל אינו מעורר אסוציאציה למכונת ירייה.

שקט הוא רפש

והרי צלילים הם סוג של passé partout (מסגרת) לחיינו. נוכחתי בכך ביתר שאת במהלך נסיעתי הקצרה בשקע-מוביל רנו פלואנס – ששכנעה אותי כי רכב נטול צליל הוא עינוי לנהג, ולא רק סכנה להולכי רגל. בהחלט אפשר להבין את המהנדסים שמזרימים באופן מלאכותי לתא הנהג את צליליו של מנוע בנזין שעבר סירוס בשיטת הדאון-סייזינג. זה דווקא עובד לא רע בפורד פוקוס ST, שאיבדה צילינדר אחד מהחמישה שהיו לה, ובמקומו סידרו לה צינור אקוסטי ה'שופך' את רעש המנוע אל תוך חלל הפורד.

קשה לי לתאר את אלפא הקשישה שלי ללא צליל המנוע שלה, נדבך חשוב בעטרת הגאווה האלפיסטית. אבל זה עוד כלום. הבווארית שלי, Z3M, לא הייתה קיימת, לוּ היו לוקחים ממנה את תִנְהוֹמֶת ששת הצילינדרים הממושטרים בשורה.

מה התפוגה של פוּגָת הזעם?

כעת אני מבקר את הבווארית במעונה, שם קר לה, ומתיישב על מושב הנהג כדי לטכס מחשבה מה להגיד למכון ביום הגורלי של 4 בפברואר בקשר לסרט. האם אהיה עדיין די זועם?

ובינתיים, אני רק מדמיין לי לחיצה על דוושת הדלק, שבעקבותיה Z3M קופה שלי מזנקת בפראות, חרטומה הארוך עולה, גופי נצמד למושב, צמיגיה של המטורפת, פירלי 0 Red בחתך נמוך בין הנמוכים, מותירים פסים שחורים על האספלט, וארבעת צינורות המפלט, בקוטר של טיל נגד טנקים כל אחד, משמיעים לי את הפוגה של יאן סבסטיאן באך.

טיפ טיפה

אם המגבים מותירים על השמשה כתמים והחלפתם אינה מועילה, האשם בכך הוא בדרך כלל לכלוך עבה שדבק בשמשה. הבעיה מופיעה בדרך כלל בעקבות ביקור במכון לרחיצה אוטומטית, המכבד את הרכב במשיחה בווקס.

הפתרון: ניקוי השמשה בעזרת מגבים רטובים, או רחיצתה היסודית במים חמים וסבון. אם גם זה לא עוזר, אפשר כי הקפיצים המצמידים את המגבים לשמשה נחלשו.

שואלים את אדוארד

שלום קלנר: גם אני אוהב מכוניות ובעברי היו לי שתי מכוניות ספורט MG. אך לא בעניין זה אני פונה אליך כי אם לצד הקולנועי שלך. נולדתי ב-11.11.1937 בעיירה בפולין על גבול אוקראינה בשם טומשוב לובלסקי. בזמן המלחמה משפחתי ברחה לרוסיה – סיביר – קזכסטן – וחזרה לפולין אחר המלחמה. גרנו בלודז' עד עלייתנו ארצה ב-1950. בשנים האחרונות אני מוצא עניין בקורות עיירת הולדתי והווי היהודים בה. לאחר עבודות מחקר וחיפוש באתרי אינטרנט רבים השגתי חומר מספיק כדי לשחזר את העיירה. על סמך מפות, תוכניות בניין ותמונות שחזרתי באמצעות תוכנה תלת-ממדית את העיירה על רחובותיה ובניניה העיקריים.

בכוונתי ליצור סרט דוקומנטרי המתאר אורח המבקר בעיירה, רואה את הבניינים של היהודים, פוגש את אנשי העיירה ולבסוף יוצא עם התרשמות עמוקה על חיי היהודים בה לפני המלחמה. אני מודע לכך שמה שבניתי זו רק התחלה. לזה צריך להוסיף תסריט-תוכן, עריכה, בימוי, מלל, מוסיקה ועוד דברים שאין לי בהם ידע. ניסיתי לעניין בעלי מקצוע אך ללא הצלחה. אודה לך אם תוכל לעזור ברעיון או בעצה כיצד להתמודד עם אתגר זה.

תשובה: בחודש הקרוב אני אמור לחזור ארצה ואשמח להיפגש איתך. בינתיים אני יכול לקשר אותך עם במאית-תסריטאית צעירה ומוכשרת, בתקווה שהיא תירתם לפרויקט.

שרה: ברשותי מזה שנה סוזוקי יורוסוויפט משנת 2001 שעברה השבוע 90 אלף ק״מ. לקראת טיפול במוסך רציתי לדעת אם יש המלצות מיוחדות: טיפולים, בדיקות או שמנים מיוחדים שבהם כדאי להשתמש כדי לשמור על איכות חייו של הרכב הנחמד והטוב.

תשובה: אם חגורת הטיימינג של סוזוקי שלך לא הוחלפה עדיין, יש להחליפה מיד. סוויפט שהייתה ברשותי אהבה את השמן ליקוויד מולי (LM) חצי סינתטי 40W10. מומלץ לכוון שסתומים, לבדוק את מצב הבלמים ולהחליף את הנוזלים בסוג שהיצרן ממליץ עליו בספר הרכב.

בקרוב אפרסם בהרחבה מדריך לטיפוח מכוניות בנות עשר ומעלה.

נעה פרי-רייבנבך תקשורת, משרד יחסי הציבור של קרסו: בגיליון האחרון של דיוקן ('המפתחות בפנים' 807) פרסמת אייטם על רנו קליאו. ראשית, תודה רבה. ושנית, כתוּב כי הקליאו החדשה נמכרת ב-65 אלף שקלים וזו טעות, הרנו קליאו מהמודל הלפני חדש נמכרת בסכום הזה. תוכל בבקשה לפרסם תיקון?

תשובה: הנה פרסמתי.

חן קוזולין: רציתי לשאול לדעתך על פולקסוואגן ג'טה (נובמבר 2011) בעלת סטאז' של 14 אלף ק"מ. האם היא תחליף ראוי לפורד פוקוס 2008 (שלצערנו כבר ז"ל)? מה יכולות להיות נקודות התורפה שלה?

תשובה: מכונית טובה מאוד, נוחה וחסכונית. יש רק לשמור מרחק מהמנוע TSI 1.4, שקונצרן פולקסוואגן מפסיק לייצר אותו כדי להחליף את שרשרת הטיימינג המאכזבת, הנוטה להתרופפות – לטובת חזרה לרצועת טיימינג.