לא יודעים לסחוב פסנתר ולנגן עליו

הסלאלום עושה למכונית המבחן רנטגן: הוא חושף את בטיחותה ונטיותיה, כלומר את אופייה האמיתי. אך משום מה, כתבי החצר המפונקים כהוגן לא מעיזים לנסוע בזיגזג

מיסטר ביל שאנקלי, המאמן האגדתי של מועדון הכדורגל ליברפול, היה טוען שבקבוצה צריכים להיות שמונה אנשים שמתאימים לסחוב על גבם פסנתר, ועוד שלושה שיודעים לנגן על מפלצת זו.

העיקרון של מיסטר שאנקלי שיחק נר לרגליי 15 שנה לפני סוף המאה הקודמת, כאשר התחלתי לערוך את מגזין 'טורבו' ז"ל. עוד בתחילת עבודתי כעורכו של ירחון זה חילקתי את הצוות לשניים: הקבוצה הרחבה – של כתבים המתרגמים חומר זר ומצלמים, וקבוצת פרימיום – שלחבריה היה מותר גם לכתוב וגם לנהוג.

רק חברי קבוצת העילית הורשו לבצע סלאלום, לב-לִבָּה של נסיעת המבחן. כי הסלאלום ניסח סוג של מילה תחתונה לגבי התנהגות הכביש (או הביש) של הרכב הנבדק, כלומר איזון המשקל שלו ואחיזת הקרקע. במילים אחרות: יכולתו לספק בטיחות אקטיבית.

אין סלאלום מנומס

במשך שנות פעילותו של ירחון טורבו – שהתכוון ולפעמים הצליח להיות יצירת פולחן לצעירים, שבהם ראינו את העתיד של מוּדעות מוטורית בארצנו – היינו מביאים את מכוניות המבחן לשדה תעופה כדי לבצע את הסלאלום התקני: זיגזג בין פילוני פלסטיק המסודרים בקו ישר ומרוחקים כ-18 מטרים זה מזה.

שלישיית הבוחנים המובילים של טורבו, רם לנדס, רוני סמדרסמן ורמי שוכטוביץ, הצליחה להגיע לשלמות בנהיגת סלאלום מרשימה, שנועדה לענות על המטרה שדרשתי מהם: קבעתי שהעיתון יפרסם תמונה מסלאלום אך ורק אם רכב המבחן הרים בין הפילונים גלגל אחד לפחות. ועל העיקרון הזה ניסינו לשמור.

 זיג-ז"ל

 צר לי להיווכח שכיום, כל בוחני הרכב שאני פוגש בשטח, בהשקת דגם חדש ובהזדמנויות אחרות, יודעים אמנם לסחוב את הפסנתר, כפי שביקש מיסטר שאנקלי משחקניו, וכפי שאני, תלמידו, ביקשתי בעקבותיו – אך איש מהם אינו מנסה כבר לנגן כראוי על הכלי המסקרן. דווקא מבחן הסלאלום, החושף כאמור את טבעה האמיתי של המכונית – פשוט יצא מהאופנה, וחבל.

דור הבוחנים החדש חדל לבצע סלאלום אף כי ללא זיגזג מהיר בין הפילונים, אי אפשר לחשוף נטיות של הרכב במצבים קריטיים – תופעות כמו תת-היגוי או היגוי-יתר. נוהל הסלאלום נעלם ממבחני הדרכים לטובת העתקה עצלה של דברי היחצ"נים, או ביקורת ילדותית שנטפלת לזוטות.

אצלי בבית

לבן שלי נמאס לאחרונה להסתפק בהונדה HR-V השחורה שלו, בעלת גיר ידני ו-105 כ"ס. אולי בגלל פער הדורות בינינו, אין לי צל של מושג למה הוא מעוניין להחליף את הונדה זו, שהיא אביזר התניידות במצב צעיר עדיין, ידידותי, אסתטי, נוח ביומיום וגם חסכוני. HR-V זו משרתת את בני וזוגתו במקום הונדה האצ'בק המטורפת שלהם, שמרוב שיפורים מתיישבת קרוב כל כך לקרקע, עד כי קשה להוציאה מהמוסך שלה מבלי לשפשף את הספוילר הקדמי ואת הקרטר…

"אם HR-V צפופה לכם בנסיעה זוגית, אם חסר לכם מקום לחצובות ולתיקי צילום", אמרתי בנימה סרקסטית, "אז תבחר לך, בני היקר, משהו ארוך יותר, רחב יותר וכבד יותר מהונדה". וככה סתם הצעתי לו לבדוק את האופציה של פורד S-Max, שלמרות משקלה וגובהה נוסכת תחושה של נהיגה במכונית משפחתית.

"מה כותבים עליה בארץ?", שאל בני, הנמצא עדיין בגולה, ושמע ממני ש-S-Max נכשלה כאן אצל מישהו במבחן משום ש"המזגן שלה לא משהו".

בלוטת תריס עם עט

"ממתי הכוח של המזגן קובע את איכות הרכב?", התפלא בני, וקיבל ממני הסבר שלבוחן הנ"ל, שהוריד ל-S-Max את רוב כוכבי הדירוג ואף הזהיר מפניה, יש טראומה מסוימת ממזגנים. כנראה אשמות בכך בעיותיו הפרטיות של האיש, ובהן נטייה להזעה כבדה.

בעצם, לא הייתה מכונית, נזכרתי, שדמות זו בחנה אותה מבלי להתלונן על המיקום של פתחי האוורור, או על קושי בניתוב הזרימה של האוויר הקר. כאשר האיש בחן את קיה פורטה החדשה מול אחותה מבית יונדאי, לא עניין אותו שפורטה מספקת מיזוג גם ליושבים מאחור, כי כנראה חשוב לו רק צינון גוף הנהג.

מחפש סוס, לא לוקסוס

אגב, לא מצאתי שום פגם במערכת המיזוג של פורד S-Max, המואשמת בחולשה בסעיף הקירור. אולי החמצתי פרט זה בשל העובדה שאינני מכור למזגנים והתרגלתי לנהוג מבלי להפעיל שום מזגן. הסיבה: בנוסעי אני מחפש כוחות סוסים ולא אקלים של הקוטב הצפוני.

על תענוג הצינון אני מוותר במיוחד במכוניות חלשות, כאלה שאפשר להשתמש במזגן שלהן כמעצור לכל דבר.

z3m קופה. אפילו נסיעה ממש חזקה בב-מ-וו Z3M קופה לא מצליחה לגרש את הצבע השחור שהתנחל בארבעת פתחי המפלט

לנו היה כבוד. להם יש כיבודים

היו זמנים במאה הקודמת, הכלואה במוזיאון זיכרוננו, שאחרי מבחן רכב היינו ממלאים על חשבוננו את מכל הדלק עד הפקק, לפני החזרתה של הקליינטית הרחוצה והמאווררת לידי היבואן, בעליה החוקיים. טקס קבוע זה שימש לנו כסוג של סמל לכך שבוחן הרכב הוא בלתי תלוי, ולא נותר חייב משהו ליבואן. כלום.

המנהג הזה, שהקפדנו עליו ב'טורבו', נעלם ללא הכר. לא רק שבתקופה הנוכחית, המודרנית, בוחנים שגמרו את טיול ההיכרות מחזירים מכונית ריקה מדלק – הם גם מתדלקים אותה כמה פעמים במשך המבחן, על חשבון היבואן. בתמורה ליד הרחבה הם התרגלו לציית ליבואן, הקובע מול איזה רכב יעמוד רכבו להשוואה, ואם בכלל תיערך כזו.

הלארג'יות של היבואן מבטיחה גם שהכתבים לא יפלטו מקולמוסם שטויות מרגיזות, כמו למשל: "היצרן לא צייד את הדגם בגלגל רזרבי", "היצרן חסך על התקנה של מד חום המנוע", או "המתגים של השמשות החשמליות שוכנים במרכז הקונסולה המרכזית במקום בדלתות עצמן, כדי לחסוך בעלויות הייצור של דגמים בעלי הגה הממוקם בצד ימין (שנהגם אינו יכול לשלוח יד למתג שנשתל בדלת שמאל)".

המפלט דיבר אמת

היו זמנים שצבע המפלט היה מלשין על סגנון הנהיגה של האוחז בהגה. אם חלקו הפנימי של צינור האגזוז היה בהיר, היה זה אות וסימן שהנהג יודע ליהנות מנהיגה ומנסה לסחוט מהמנוע את מלוא כוחו. לעומת זאת, צבע כהה של פנים המפלט היה מסגיר לעוברי אורח את אופיו הנוח-נרפה של הנהג, שאינו ממהר לשום מקום ואינו מרשה למחוג הסל"ד לטייל לכיוון ממלכת השֵדִים של השטח האדום.

עם קצת ניסיון, באמצעות צבע המפלט (ומידת הגבשושיות שלו) ניתן היה להבדיל בין נהגים מהירים שרק במקרה עוד לא איבדו את רישיונם, ובין בעלי מכוניות נורמטיביים שסתם נוסעים על תערובת ענייה מדי. חזותו של המפלט אפשרה להבדיל גם בין נהגים המצטיינים בסבלנות וזחילה אינה מציקה להם, ובין בעליהם של מנועים מוזנחים או ותיקים המבזבזים דלק ושורפים שמן.  היו זמנים.

50 גוונים של שחור

כל הקטע הנ"ל של 'הזנב אינו אומר כזב' הפך כבר אגדה אורבנית. זאת, בגלל הדלק הנוכחי המשווק בארץ, שמצבו הכימי מותיר את המפלט בכסות שחורה גם אחרי שעות של נסיעה מהירה. כתוצאה, בחולפנו על פני מכוניות חונות לא נגלה הבדלי צבע בין המפלטים. כולם לובשים שחורים, כאילו בכוונתם ללכת להלווייתה של הנוסטלגיה.

היו ימים שאחרי טיול אקספרס מירושלים לאילת אפשר היה להתכופף בחניון המלון האילתי, להציץ בסיפוק במפלט האלפא, 3.5 אינץ' קוטרו, ולגלות צבע של קפה ביותר מדי חלב – תוצאת נסיעה שארכה שעתיים בלבד.

מה נותר לקשיש חוץ מזיכרונותיו. המה ינחמוהו במסמריהם ובנוצותיהם.

אדמונית מדהימנית: רנו קליאו החדשה היא, לפי דו"ח JATO, הסופר מיני הנמכרת באירופה. לרנו מזמן לא הייתה מכונית שחזותה מעוררת אהדה כה גדולה – תוצאת הימור מוצלח על צוות מעצבים חדש. כמו קיה הקוריאנית, גם רנו החליטה לשנות את סגנון העיצוב והזמינה את לורנס ון דר אקר, שעבד קודם במאזדה. קליאו IV שהוא עיצב טלטלה את הדגם מהמסד עד הטפחות. זוהי דוגמה לאומץ של היצרן, שריטש את הקונספט של מותג הנמצא בשוק כבר 22 שנים ונמכר ב-12 מיליון עותקים.

חוץ מהדלת, שנראית כאילו חטפה מכה, מראה המכונית הוא אכן אטרקציה, עוד לפני נסיעה בה. לא אופתע אם קליאו IV תגיע למקום גבוה בתחרות 'מכונית השנה 2013', תואר שקליאו קטפה כבר פעמיים

טיפ טיפה

מה יקרה למנוע בן 15 אם במקום השמן המומלץ 30W5 הוא יקבל שמן 40W5? תהה קורא. למנוע לא יקרה דבר. אפשר אפילו להעריך שבמדינות חמות כמו שלנו, שמן בצמיגות גבוהה אף מתאים יותר למנוע ותיק.

עם החלפת סוג השמן מומלץ רק לשמור על דרגת האיכות – מה שלא קשה לעשות במקרה של שמנים סינתטיים כמו 30W5 ו-40W5, הדומים באיכותם. שמנים אלו שונים רק בצמיגותם: השמן 40W5 צמיג יותר, מה שמסייע לו לעבוד בטמפרטורות גבוהות.

ייתכן רק שההתנגדות הגבוהה יותר של השמן הצמיגי תעלה את צריכת הדלק במאיות הליטר לכל 100 ק"מ, כלומר, בשיעור מזערי. תופעת לוואי סמלית ביותר.

שואלים את אדוארד

ארי ויילר, גבעת-שמואל: בטויוטה יאריס קיימת שרשרת תזמון ולא רצועה. שרשרת, בניגוד לרצועה, אינה דורשת החלפה, ולמיטב הבנתי החלפתה כרוכה בפתיחת ראש מנוע, דבר שלא הגיוני לעשות באופן יזום. במהדורה העברית (מתורגמת על ידי היבואן) לספר הרכב של היאריס, בטבלת האחזקה, מופיע כי ב-150 אלף ק"מ יש צורך ב"החלפה או סיכה" לרצועת (שרשרת) תזמון, ללא תלות בזמן. בספר הרכב המקורי בשפה האנגלית הדבר אינו מוזכר כלל. בנוסף, אם הייתה רצועה ולא שרשרת, סביר שהיה צריך להחליף אותה בקילומטרז' נמוך יותר בצורה משמעותית או לאחר כמה שנים.

לא נותר לי אלא להעריך שמדובר בכסת"ח של היבואן, או סתם בהמלצה טובה שלו לסיום הוראות האחזקה (הטבלה מסתיימת ב-150 ק"מ).

לאור כל זאת, לא כדאי להחליף את הרצועה, שהיא בעצם שרשרת, ונראה גם שאין צורך להחליף מוסך. ובכלל, כדאי אולי לברר את הנושא לעומק לפני שפוגעים בפרנסתו של אדם.

תשובה: זו בוודאי פשלה. הקוראת השתמשה בביטוי "רצועה", לאחר שהיא שמעה אותו כנראה מהמוסכניקים. ודאי שידעתי כי בטויוטה יאריס מופקדת על תזמון השסתומים שרשרת, ולא רצועה. אלא שבאחרונה נרשמת נטייה לעזוב (שוב) את השרשרות ולחזור לרצועות, כפי שקורה בקונצרן פולקסוואגן. לכן, כשנתקלתי במכתבה של הקוראת במילה 'רצועה', חשבתי שגם טויוטה חוזרת לעידן הרצועות.

עקרונית, אם ספר הרכב ממליץ על פעולה כלשהי, בשרשרת או ברצועה, כדאי ליישם אותה, שכן בהיקרען סופג המנוע תקלה יקרה.

בכל אופן, תודה על הערותיך, למעט אולי ההערה שבתשובתי יש משום "פגיעה בפרנסה". הרי ההחלפה שהמלצתי עליה מספקת פרנסה למי שמבצע אותה.

זאב רוטקופף: התמונה בכתבה האחרונה ('המפתחות בפנים' 815) הזכירה לי בצער את האלפא שהייתה. אוטו ראשון בחיים. המכונאים התחבאו כשהייתי מתקרב והאוטו דעך עד שמכרתי אותו לאספן. במחיר מצחיק כמובן. מצורפות תמונות של האוטו בשלג הגדול של ירושלים ב-1992, וכן של הבן (היום בן 24) בתוך האוטו.

 תשובה: לפי התצלום, הייתה לכם אלפא רומיאו ברלינה 1,750 או 2,000. מכונית נפלאה, ולא רק לשעתה.

 יאיר צור, ענתות: כתוצאה מתאונה הוחלפה הניסאן סירנה בדגם מתקדם/ חדיש יותר (2000). חשבתי לתומי שאני מבין ברכב ובדקתי אותו בנסיעה בלבד, ובמבט על המנוע ועל האגזוז. הרכב סחב טוב יותר מהמודל הקודם, המנוע נראה די נקי ומהאגזוז לא נראו סימנים חשודים. אך בשורה התחתונה, המנוע אוכל שמן (1 ליטר לפחות ל-1,000 קילומטר), יש בריחת קומפרסיה למערכת המים, ואדי שמן יוצאים מנשם מכסה שסתומים. האם במצב זה כדאי לפתוח ראש מנוע ולטפל במנוע, או להחליפו?

איזה מוסך מומלץ באזור המרכז או ירושלים? האם מנועים תוצרת חוץ הם מוצלחים יותר באופן גורף במכוניות ישנות מסוג זה? האם יש להמשיך להשתמש בשמן המקורי או להחליף לשמנים סינתטיים?

 תשובה: אם המזל יאיר לך פנים, כל הטיפול יסתכם בהחלפת סתם ראש (בהנחה שאין סדקים באלומיניום) ובליטוש המשטח. באותה הזדמנות כדאי בוודאי לבדוק את מצב השסתומים. אני ממליץ על מוסך מושיקו, שאני מכיר שנים.

מנועים מיבוא אינם בהכרח מוצלחים יותר ממנועים מפירוק מקורי. העיקרון הוא לחפש מנוע שלא חיכה זמן רב לקונה, ועל כן לא החליד.

באשר לשמנים, יש שתי אסכולות. האחת גורסת כי במנועים ותיקים יש להשתמש בשמן חצי סינתטי, והשנייה טוענת שבכל מצב וגיל של המנוע, שמן סינתטי יאריך את חייו.

 תניה קוחר: לפני כחצי שנה רכשנו קיה פורטה 2012, מכיוון שמשפחתנו גדלה והיינו צריכים רכב שהבגאז' שלו גדול ומקום מרווח מאחור (וגם מכיוון שסבא שלי ז"ל נתן לנו סכום רציני והייתה לו אובססיה לרכבי קיה. "Beggers Can't Be Choosers").

הבעיה הכי גדולה עם הפורטה זה שהרגשתי שהוא שותה המון דלק. בכל מקרה, השבוע הרכב נגנב מהחנייה שלנו והתחלנו לחפש חדש.

אני רוצה רכב משפחתי שיש בו מקום בבגאז', אבל גם חסכוני בדלק. מהסתכלות באינטרנט נתקלתי ברכבי ההיבריד (כמו הפריוס) ובכלי רכב בעלי מנוע TSI (סקודה או פולקסוואגן). האם יש רכב שאתה ממליץ עליו בתקציב של כ-100 אלף שקלים? והאם כדאי להסתכל על רכבי יד ראשונה מליסינג?

תשובה: בסכום שהזכרת, השוק מציע מספר רב של דגמים משומשים מהמדף העליון – או דגמים ממדף נמוך יותר, אך חדשים "מהניילונים". אם בגאז' נדיב הוא גורם מכריע, אז המלכה בתחום זה היא סקודה אוקטביה.

בנוסף, מומלץ לכם לבדוק את האופציות של סיטרואן C-ELYSEE ופיז'ו 301 החדשות, שאפשר להשיגן במחיר של 110 אלף שקלים.