למי אוי ולמי אבוי

כבר לא אמכור או אחליף אף מכונית, כי ברצוני להניח למכוניותיי להחליף אותי, בעליהן הבוגד הסדרתי

בשנות ה-70 הנפלאות, שליוו את תחילת דרכי בירושלים, פקדה אותי חוויה חברתית מרתקת. כזו שהייתה מסוגלת לגרום למישהו שאינו ציניקן כמוני, כלומר טיפוס עדין ממני – תחושה של חוסר שייכות לסביבתו הציונית החדשה. וזה המקרה.

דואגים לעולה החדש

זה קרה בצהרי יום חורפי ברוממה, כמה רגעים אחרי שגמרתי את עסקת חיי החדשים עם נציגיו של ליאו גולדברג, יבואן GM דאז, והבאתי לחניון של בניין הטלוויזיה הממלכתית את אופל GT החדשה שלי.

ג'קי גורן, שבהיותו ראש מחלקת הבמאים היה ממונה עליי, ירד מחדרו שבקומה ארבע. "איי איי איי, שרק אלוהים ישמור", הגיב למראה החפץ האווירודינמי שלי, שמספר המושבים בו (שניים) זעום כמו המקום למטען. "איי איי", המשיך ג'קי לשורר את דאגתו. "בסכום שעלה לך הצעצוע הזה היית יכול לקנות וולבו סטיישן, חתיכת סלון על גלגלים".

צרור ההסתייגויות שהטיל עליי ג'קי כלל הערת ביניים שוביניסטית לגבי סגולותיה השימושיות של וולבו סטיישן, שמחמת הצניעות לא אצטט כאן.

עין מִתְאֲווה ומצליפה

"זה לא רכב משפחתי", המשיך ג'קי בתוכחתו, "אתם לא תיהנו ממנה", קבע, וקבוצה רחבה של חבריי החדשים, במאים ועוזריהם, שהתגודדו סביב GT ונעצו בה עין מִתְאֲווה, הסכימו עם נאומו, שעקב קשיי השפה לא הבנתי את כולו, ואף הוסיפו פרשנויות משלהם.
"זה לא מתאים לארץ", לימדה אותי המקהלה, בצוותא ובטעות. בטעות, כי דווקא אז, כאשר סיני הייתה עדיין בידינו, אופל GT התאימה מאוד לארץ, באשר היא הייתה מקרבת אלינו, מדי שבועיים-שלושה, את שארם-א-שייח' ואת נואייבה ומגישה לנו את חוּמָן הזהוב, שנאסף אל חיק זר.

תליתי עצב על פרצופי

ודאי שלא הדפתי את טענות ה"איזה פראייר אתה שקנית את האופל GT הזו, אדוארד". נהפוך הוא: כדי שהקהל ייהנה עד הסוף מצדקנותו הקנאית, תליתי על פרצופי הבעה נעצבת, של אחד המתחרט שלא התייעץ עם חבריו קודם לקניית הרכב ומכיר בטעותו. הנהנתי בראשי למשמע כל מילת גנאי – והיו רבות כאלה. רק להערה "מי יתקן דבר כזה?" לא התאפקתי ועניתי – "זה לא יתקלקל, זה אופל".

ואמירה זו הגשימה את עצמה. כי במשך ארבע שנות ההתרוצצות שלה אצלנו, כ-100 אלף ק"מ, כולל השתתפותה בגרנד פרי אשקלון – לא אכזבה אופל GT אפילו פעם אחת. החלפתי לה רק כמה משאבות מים, עד שגיליתי שמר ליאו גולדברג מוכר משאבות אלו, שעברו שיפוץ, כחדשות.

אנטישמים, אך מנומסים

בעצם, ועוד קצת בעצם, לא הוטרדתי יותר מדי מקבלת הפנים החמוצה שזכתה לה אופל GT שלי ברוממה ובגרורותיה המנטליות. הופתעתי רק שאיש מבין חבריי החדשים, במאים וכתבים עובדי הבניין – לא שמר על כללי הנימוס הבסיסיים ביותר המקובלים בחברה של בני תרבות, מה שניפק לי מידע סוציולוגי מעניין על הסביבה האנושית במקום שבו נפלתי.

כי בגולה הדוחה, העוינת, הקומוניסטית והאנטישמית שממנה הגענו רעייתי ואני, יחד עם עוד 10,000 מגורשים מרצון – היה לפחות טאקט. לא היה מקובל למתוח ביקורת על קנייה של מישהו. הפולנים החרישו ולא צקצקו גם לנוכח רכישה אומללה במיוחד, כמו טרנזיסטור שאינו קולט את 'פריי אירופה רדיו' (תחנת 'אירופה החופשית'). הם שתקו גם לנוכח תספורת איומה. איש לא אמר לבחורה – "וואלה, איזו מסכנה, מי עשה לך את זה?"

סל קליטה חלומי

אופל GT נראית מפונקת במקצת, אך נולדה ממש לנסיעות ארוכות. דבר בה לא הפריע לי, זולת ההתעניינות הציבורית המופרזת שעוררה חזותה. איש לא שאל איזה מנוע יש לה, מה נפחו וכמה כוחות סוס הוא מייצר, או מהי מהירותה המרבית. כולם התעניינו רק "כמה היא עולה?" או "כמה היא שווה?". על כך נהגתי לענות: "אני לא יודע, כי קיבלתי אותה מהסוכנות. רציתי אחת לבנה, נתנו לי אדומה, המנוולים", סיפרתי. "אבל לנהוג באדומה זה גם כן כיף", התרציתי.

אם תקראו באיזה מקום שבשנות ה-70 של המאה שעברה תושבי ארץ הקודש שנאו בלהט עולים חדשים – אז אני הוא שגרמתי לכך.

האופל הכי יפה: אופל GT דגם 1970, נייר לקמוס שבדק את סביבת המחיה הציונית שבה נחתנו. בניגוד לחזותה הפרחחית, הייתה GT כלי תחבורה יומיומי נאמן, לרבות אקספרס ירושלים-הים האדום. אחרי ארבע שנים, אופל נפלה לידיהם הטובות של קלרה ועמוס אהרוני, כך שבמקרה זה, הייתה זו רק חצי-בגידה מצידי במכוניתי האהובה. אגב, מכירתה של GT סימנה את פרוץ עידן האלפות אצלי, ששלהבתו טרם דעכה

המנוע של אופל GT, נפח 1.9, היה מייצר 90 כ"ס, עד ששיפרתי אותו באמצעות מאייד כפול דל-אורטו, גל זיזים 'חם' וסעפת פליטה ספורטיבית

הנאה או הסתאבות?

מפולת של אושר נפלה עלינו. כולם נהנים פתאום. המושג 'הנאת נהיגה' אופנתי מאוד, אך ערטילאי. הביטוי התרוקן מתוכן והפך סיסמה חלולה, שהרי רוב המנופפים בו אינם מתכוונים להנאה מהנהיגה עצמה – אלא להנאה מהנסיעה, כלומר הנאה מהנוחות. אותה נוחות שמספק לנהג/ת וליושב לצידו חלל פנימי מפנק – נוחות שלא באה על חשבון המרחב בשורה השנייה, המאפשרת ליישר רגליים.

ויש עוד פרמטרים ל'הנאת הנסיעה', שהיא נגזרת של נוחות, כמו מנוע שעובד בשקט ומאפשר לשוחח ולשמוע מוזיקה, מושבים שעוטפים אותך גם בנסיעות ממושכות, מתלים רכים ומיזוג נעים.

חבילת נוחות זו (שכאמור, קרויה היום בטעות 'הנאת נהיגה') כוללת גם את התכונות הבאות: תפעול קל של הרכב – תוצאת משקלו הנמוך של ההגה בתמרוני חניה ובביצועי פניות; ראות טובה גם לצדדים ולאחור; תיבת הילוכים אוטומטית שאינה דורשת מהנהג מיומנות והסתגלות כתיבה ידנית; ופיקוד קל על כל המתגים/כפתורים הדרושים בעת הנהיגה – הממוקמים בהישג יד ומאפשרים תפעול אינסטינקטיבי, מבלי לחפש עליהם מידע בספר הרכב.

אכן, תכונות חביבות, אך אין קשר בינן ובין המושג הפועם והאמיתי 'הנאת נהיגה'.

מתיקותו של ההיעדר

אני מודה שבמשך חיי המוטוריים, המתחילים להפחידני באורכו המוגזם של טווחם – בכל פעם שחיפשתי רכב המתאים לי כביכול, ויתרתי (במיאוס ובששון) על רשימת הפרמטרים המקובלים שמכתיבים בחירת רכב בקרב האוכלוסייה המפונקת.

כפי שהמכתב הכי טוב הוא זה שלא שלחנו – כך המכונית בעלת כוח ההגה הכי טוב היא המכונית שאין בה כוח הגה. כמו הונדה CRX שלי.

מועדון הסוררות-מרתקות

במבט לאחור, כל מכוניותיי, מאז שלמדתי לנהוג, היו תמיד דומות זו לזו בקריטריון המכריע (לגביי) שהוביל לבחירה בהן, שהוא: התענוג שמסבה השליטה בהן.

סעיף זה של "הנאה מנהיגה נטו" קינן (ועודו מקנן) בנדיבות בכל אחת ממכוניותיי – והוא קושר ביניהן כמו אותה שרשרת כבדה שבאמצעותה הייתי קושר את ארבע-חמש האלפות שלי שחנו ברחביה, למרגלות בית מס' 8 ברחוב בן-סרוק, כדי שערבים לא יגנבו אותן בלילה.

'המקצוע העתיק' בעד סטוצים

לפני שלוש שנים או ארבע פתחתי בחיפושים אחר מכונית שמסוגלת לרענן את חוויית הנהיגה. רוב הקולגות למקצוע העתיק 'כתב תחבורה' מסתפקים לצורך ההנאה בסטוצים מזדמנים עם מכוניות מבחן, שהם מחליפים מדי כמה ימים. ברם, שיטה זו אינה מתאימה לקשיש המורשה שהוא אני. שהרי למעט דגמים בודדים (ויקרים), התפריט המקומי אינו כולל מכוניות העונות לטעמו של קשיש זה, המחפש הנאה מסוג מסוים מאוד ועוד סולד מגיר אוטומטי, מבלם יד חשמלי וממחסומים אלקטרוניים למיניהם.

חוץ מזה, הקשיש שהתנחל בי אוהב לגור עם האוטו תחת אותה קורת-גג ולקבל זמן בלתי מוגבל שיאפשר לו להכיר את מכוניתו, ולמכוניתו – להכיר אותו. חיים משותפים עם אוטו מאפשרים לבצע ניסיונות. לבדוק מה השתנה בעקבות ליהוק צמיגים שונים, בולמים קשיחים יותר, מוטות מייצבים נוספים, מצמד קרמי ועוד.

ידידוּת והנאה דו-צדדית בין אדם ורכבו צומחות רק בחיים משותפים תחת אותה קורת-גג ואותה קורת-זמן – ולא במפגשים מקריים לצורך מבחן, או שימוש באוטו תמורת כתיבת מחמאות עליו.

הנאה חיננית, הנאה מסוערת

ודאי שהנאה מנהיגה בפיאט 500 הוותיקה, כלומר המקורית (היו לי ארבע כאלה), או בסיטרואן ויזה קלאב 2 צילינדר – איננה אותה הנאה מנהיגה בהונדה CRX או בבוווארית Z3M. בווארית זו מוכנה להתחרות בכל דבר שזז, ולא חשוב באיזו מתכונת – בליץ של 100-0 קמ"ש או מִקצה רבע מייל.

החיסרון הקטן שהכשיל את השידוכים

דרכי אל הבווארית Z3M קופה הייתה רצופה כמעט-רכישות של מכוניות שרציתי דחוף – אך ויתרתי עליהן בגלל סטירת הלחי של המציאוּת. הנה מקבץ מייצג:

את אופל ספידסטר, העתק של לוטוס, אילצתי את עצמי לשכוח כי היא לא אפשרה לצאת ממנה. אין לה ידית כלשהי, ורצפת האלומיניום החלקה היא לא בדיוק קונטרה לנעליים. מרגע שהתיישבת בה אין ברירה אלא להישאר, עד שמישהו יעזור לך להימלט אל החופש.

בסובארו WRX STI נוהגות דמויות גלוחות ראש לבושות טרנינג מבריק. מפחיד להצטרף למועדון חברתי זה.

מאזדה MX-5, חלומם של רבים בתל-אביב ובנותיה, היא מכשיר תנועה שצפוף לי בו, ובגג סגור היא מציעה קלאוסטרופוביה רצופה (וצרופה). זאת ועוד: להנעה האחורית של MX-5 אין ביטוי בגלל חולשת המנוע. אגב, אחרי ב-מ-וו Z3M, בטח ובטח שאי אפשר לגעת ביפנית זו, אפילו אם מצאת אחת מגודשת.

מנוע נכון (cosworth), שהשלדה מתאימה לו, מצאתי בפורד RS 2.0 בת 20 בערך, מטורפת כהוגן. הנאת הנהיגה שפעה ממנה למרות מוט הגה המותקן בין הנעליים, שרוצות להתחלף במקומותיהן כי הן למדו לבלום ברגל שמאל. פורד זו כמעט הייתה שלי.

צדק מאוחר

כבר לא אמכור או אחליף אף מכונית, כי ברצוני להניח להן להחליף אותי. וכאשר ארבע בנותיי, שלוש מהן בוורשה ואחת בתל-אביב, יחליפו את בעליהן, יהיה זה מין טקס של נקמה מתוקה שינקום בי עולם השסתומים, הבוכנות, גלי הזיזים וגלגלי התנופה – נקמה על פִּשְעֵי ההחלפות ומכירות הרכב שביצעתי בחיי, אשר כפו על אהובותיי פרידות פתע.

והיום, מאוחר מדי, מצטער אני על כל חיק זר שאליו הטלתי אותן.

טיפ טיפה

גדודי מומחים מוגיעים את מוחותיהם על סיבות קיקיוניות לתאונות הדרכים. במקום להדגיש את הצורך בלימודי נהיגה אמיתיים – כאלה שמתַרגלים נסיעה ביום ובלילה, בעיר ובכביש מהיר, בישורת ובסיבובים, ובמקום להציע לשלב חינוך מוטורי בבתי הספר, מצאו מומחינו (שלא הייתי מתיישב לצידם ברכב) עוד אשם מופרך בקטל: מוזיקה מזרחית, שקופצנותה גורמת לנהג להתפרע.

אני מצטער אך לגביי, "תגליות המתבססות על מחקרים", שהאחרונה שבהן היא שסגנון המוזיקה משנה את סגנון הנהיגה וגורם להתפרעויות ברבריות – הן טמטום פופוליסטי. במקום להסכים עם 'תגלית' זו, היה הקריין של ערוץ 2, האופנוען קושמרו, צריך להזכיר שאמנות הנהיגה מתבססת על ההבנה ששום התרחשות לא מסוגלת להסיט את דעתו של האוחז בהגה. לא צעקות בטלפון, לא ויכוחים קולניים בתוך הרכב, ובוודאי לא מוזיקה. ג'ים ראסל, המנהל האגדתי של בית הספר למרוצים, ניסח זאת כך: "תהליך הנהיגה מוכרח לנתק את הנהג מכל השפעה חיצונית".

אגב, יש איזו נימה גזענית בהצבעה על המוזיקה המזרחית כמעודדת תאונות. צלילי שיריהם של זוהר ארגוב ואום כולתום, סוג של קונטרה לנוף האירופי – ליוו לא פעם נסיעות ארוכות מאוד שלי, כמו מסלול מונטה-קארלו-לונדון-מונטה-קארלו במכה אחת, ועזרו לי להישאר רענן.

שואלים את אדוארד

צבי, גבעת-שמואל: רכשתי יונדאי i30 cw מחברת אלדן ואני מרוצה גם מהרכב וגם מהטיפול של החברה, לפני המכירה ואחריה. ברכב קיימת מערכת ESP. מהי המערכת הזאת? בחברה אמרו לי לנסוע מבלי להפעיל אותה. מה דעתך?

תשובה: ESP היא המצאת פלא שפוטרת את הנהג מהסכנה של החלקה פתאומית. בשברירי השנייה שבהם המערכת מגלה שהרכב מחליק, נכנסת לפעולה מערכת המעצורים, הנועלת את אחד הגלגלים כדי להחזיר את המכונית למסלולה.

בנהיגה ספורטיבית, המתבססת דווקא על החלקות (מבוקרות), מקובל לנתק את ESP ולוודא בעצמנו שההחלקה שיזמנו לא תיגמר בתאונה. אגב, ברוב המכוניות, ESP שנותקה בכוונה תחילה חוזרת לפעולתה במהירות של מעל 60 קמ"ש.

בשום פנים ואופן לא הייתי ממליץ על ניתוק מערכת ESP הנפלאה ככה סתם, ללא סיבה מיוחדת, כמו נסיעת מבחן ללמידת התנהגות הרכב והשליטה בו או פעילות של ספורט מוטורי.

דוד יבנה: בימים אלו אנו עומדים לפני החלפת רכבנו, טויוטה ורסו, ששירת אותנו נאמנה שנתיים ו-120 אלף ק"מ, עקב עלויות ליסינג גבוהות וצריכת דלק גבוהה (אף שביחס ליתר המיניוואנים, צריכת הדלק שלו טובה). האפשרויות העומדות בפנינו הן כל רכב מקבוצה 3-2 או עד 135 אלף שקלים. אנו מתלבטים בין שלושה דגמים: פולקסוואגן ג'טה 1.2 TSI, סקודה אוקטביה 1.2 TSI, אופל אסטרה ברלינה 1.4 טורבו.

הדגשים שלנו הם על שני פרטים חשובים: תצרוכת דלק טובה ואבזור עשיר (כולל מערכת בלוטות' לשיוט ושליטה מגלגל ההגה על מערכת המולטימדיה). כמו שכנראה הבנת, אנחנו נוסעים די הרבה, 60-50 אלף ק"מ בשנה, כמעט כמו נהג מונית. על איזו מבין השלוש היית ממליץ, או מבין יתר כלי הרכב מקבוצות הרישוי שצוינו?

תשובה: אם הנאת הנהיגה חשובה לכם, האפשרות היחידה מבין השלוש היא אופל, שהמנוע שלה מייצר 140 כ"ס. מבחינת ביצועים, אין להשוות בינה ובין ג'טה או אוקטביה. אך אם מה שחשוב לכם אינו הנאת הנהיגה, אלא תא מטען ענק ומרחב פנימי נדיב, אוקטביה היא המובילה בשלישייה שציינתם. ואם העיצוב החיצוני הוא שיקול, אז ג'טה, מעין פסאט מוקטנת המצוידת באותו מנוע 1.2 TSI שבאוקטביה, מנצחת אותה בסעיף הקנקן.