גברת נקמה ושות'

מדעני שואה הרגו את מארק אדלמן לאחר מותו, והונדה CRX ניסתה לחסל קשיש מורשה

אירועי ה-70 למרד גטו ורשה אחרינו כבר. והנה, התגלה שגם לאחר מותו של גיבור המרד מארק אדלמן, סגנו של מפקד המרד מרדכי אנילביץ', אנשים קטנים עדיין לא מזכירים את שמו. זאת, כנקמה מטופשת על הביקורת שאדלמן מתח על הציונות ועל מולדתנו, ונקמה על רצונו להישאר בפולין "כדי לשמור על קברי חבריי", כפי שהיה טוען.

מורדים מהכורסה

הכרתי היטב את מארק אדלמן, ואני גאה שכתבתי עליו כאשר אחרים שתקו כמו שפנים. סיפרתי לו, באחת הפגישות בינינו, שבתל-אביב הייתי במסיבת עיתונאים של יהודי אחד החי באמריקה, הטוען כי השתתף במרד גטו ורשה ושרף שם בעצמו שני טנקים גרמניים על צוותיהם. המסיבה כונסה לכבוד ספר עב-כרס שהוא כתב המתאר את עלילות גבורתו.

לא מרגיז אותך, שאלתי את אדלמן, שעשרות אנשים מתחזים ללוחמים במרד שלכם? "נהפוך הוא", הפתיע אותי אדלמן. "בזכותם, ובזכות יחסי הציבור שהם משכו אליהם, אנשים יודעים בכלל שהיה מרד כלשהו בגטו ורשה".

הַשְכָּחָה מכוונת של גיבור המרד בגטו ורשה. ד"ר מארק אדלמן. "החשוב ביותר הוא החיים. וכשהם מוגנים כבר, החשוב ביותר הוא החופש. רק תמורתו שווה לשלם בחיים" – שמעתי מד"ר מארק אדלמן את האקסיומה המעגלית. בשיחות בינינו לא סיפרתי לו שבזמן המרד בגטו ורשה, אשר כל העולם החופשי ידע עליו, היישוב היהודי בארץ חי כרגיל. כדורגל, קברטים, בתי קפה וכל היוצא בזה

גיבור בבור נשייה

אדלמן, אינטלקטואל בעל זיכרון פנומנלי, למד רפואה אחרי המלחמה והיה קרדיולוג מוכשר שהציל חולים רבים בלודז', העיר שבה חי ועבד. והוא היה גם סופר ופילוסוף בגישתו. למדתי ממנו רבות על המרד הטרגי ההוא, עליו עצמו וגם עליי. מותו של אדלמן הוא אבדה קשה ליהדות ולזיכרון המרד, שאת ההשתלשלות שלו הוא תיעד בקפדנות. לכן, חבורת ירושלמים פיקחים, שמצניעים מהדור החדש את דבר קיומו של אדלמן כנקמה על כך שהיה נאמן לתנועת ה'בונד' עד הרגעים האחרונים של חייו – הם לגביי מדעני שואה שהפכו אותה קרדום לחפור בו רדוד. לא מפתיע אותי שאדלמן לא רצה להיות איתם תחת אותה כיפת שמיים.

באופן פרדוקסלי, דווקא אדלמן, שלחם נגד השנאה – נפל קורבן לשנאה. מחפיר, אך המקום היחידי שבו חולקים לאדלמן את הכבוד הראוי לו הוא מדינת הגויים, היודעת כיצד להתייחס לגיבורים.

חברים עם חברבורות

לא רק אנשי אקדמיה וממסד מתנכרים לאדלמן (אף שהוא מעולם לא היה מיסיונר של תנועת 'הבונד' אלא הזדהה איתה בהֵשְקֶט, בצנעה כמעט). להפתעתי, גם חבריו הקרובים למרד, לוחמים אמיתיים, שבניגוד אליו עלו ארצה וזכו בתהילה של אירועי פסח 1943, לא דרשו ששמו יוזכר בטקסים.

קשישים הם מחוץ למוסכמות

אמנם בחברה אנושית על רמה אין מקובל לספר על מקרים אינטימיים המתרחשים בתוך המשפחה הקרובה, אך אספר בכל זאת – בחסוּת מעמדי הנוכחי כקשיש מורשה שקשה לו לשמור את סודותיו בין דל"ת אמות בטנו; ועוד קשיש שיש לו התחייבות מקצועית לשמח, להעציב, לסקרן ולפעמים גם לשמח את אויביו.

חוץ מזה, המוסכמה הסוציו-אלגנטית "לא לספר לזרים דברים אישיים" לא כתובה בחוקה הישראלית, אולי משום שאין לנו כזו. אז הנה הסיפור, במלוא חספוס הדרו:

אתמול בערב היית שונה

על כביש יבש, סתם כך בצהריים המאוחרים – ולא בחצות היום, כך שנשמטה ממני עילה לנופך ספרותי דרמטי – רצתה הונדה CRX שלי להרוג אותי. היא רצתה להרגני נפש ללא צל של רחמים, וללא סקרנות כיצד תסתיים פרשת 'שועל הכסף' וכיצד אשתחרר מחיבוק הדוב של המפיק המנוול גוויזדאווה, האוחז לפיתת-חנק בחומרי סִרטי. CRX החליטה להתנקש בי מבלי להיות מוטרדת בכל אלה. כי כמו בנות גילה, 22, המופיעות אצל טולסטוי, CRX שכחה את מה שהיא רצתה לשכוח.

לא רק מהעסקים הקולנועיים שלי התעלמה הונדתי כאילו הם אינם נוגעים לה כלל, אלא גם מהעניינים המשפחתיים האינטימיים שביני ובינה. CRX שכחה פתאום שבמשך כל חיינו המשותפים דאגתי לה שלא תסבול אפילו משריטה קטנה על שמלתה הכחולה. נו, חוץ מאחת זעירה.

היא שכחה שרחצתי אותה בעצמי, ושניסיתי להחליף בכוחות עצמי גם את חגורת הטיימינג שלה (והצלחתי כמעט). היא שכחה שטיפחתי את עור מושביה ודלתותיה, ושמזגתי למנוע שלה את השמנים הכי משובחים: כאשר האנושות המוטורית גילתה את השמנים הסינתטיים, היקרים, היא הייתה בין הראשונות ללגום מהם.

והנה, חרף מסכת יחסים שחשבתי שהיא אישית ועוד קצת, הונדה CRX שלי רצתה להרוג אותי, וכמעט, ממש כמעט, עשתה את זה. כאילו היא לא זכתה לכבוד להיות היפנית הראשונה בחיי. כאילו לא כתבתי עליה את המאמר "יותר אלפא מאלפא". כאילו לא סיפרתי לה דברים שאינני מספר לעצמי.

היא רצתה כל כך להרוג אותי – שלא היה לה אכפת לבצע חרקירי.

הזירה שבה היא הפכה זרה

הספרות הבלשית לימדה אותנו שלפני העלילה הדרמטית המחבר מתאר את השטח ואת פרטי הטופוגרפיה, שהיא סוג של פסְפרטו (מסגרת) לרצח. אז מי אני שלא אלך במורשתם של הגדולים בתחום, כמו גראהם גרין, שספריו מצאו מקום במזוודתו של עולה חדש לפני 43 שנה.

הנה אפוא תיאור הזירה:

סיבוב חד בעצימות בינונית על כביש דו-כיווני, המרוחק כ-1.5 קילומטרים מהבית. סיבוב שהקשיש המורשה והונדתו מכירים כפי שהשמש מכירה את מבוא החמה.

לפני 20 שנה, כאשר חזרתי לכאן לחיפוש שורשים, היווה כביש זה, המתפתל בין יערות ואגם שקט, פיתוי להתנחל בסביבה. "כאן אתאמן יום-יום בנהיגה כדי לא להזדקן", זרקתי על עצמי החלטה, ואכפתי אותה על אנוכי במשך ארבע עונות, בכל מזג אוויר. אפילו הסברתי פעם ל-CRX שניסיון למִשְטָר אימונים דומה בתל-אביב עלה לי בחודש פרידה מרישיון הנהיגה.

הונדה CRX, תצלום מיום הולדתה ה-18. היום, ארבע שנים אחרי, היא נראית אותו דבר ו-160 סוסיה עודם צונפים ולא מצונפים

רדינו צוף חצוף

אחרי שנה של שינון הסיבוב הכרנו CRX ואני כל רגב בו, ובחוצפתנו כי רבה למדנו לנצל את התופעה הידועה בשם תת-היגוי.

במקום לרסן בתקיפות את התנהגותה הנלוזה של ההנעה הקדמית בסיבוב – עת הגלגלים הקדמיים מתעלמים מהצורך לזרום עם קווי הסיבוב, מחליקים וממשיכים לנסוע ישר – אנו, כלומר CRX ואני, התחלנו לרדות צוף מתוק מהכשל המסוכן הזה: במקום להוריד רגל מהגז, כהמלצת ספרי הנהיגה, המשכנו להעיק על הדוושה הימנית. השינוי היחידי שהכנסנו בנוהל ספורטיבי ידוע זה הוא שבכניסה לסיבוב התארחנו בצידו השמאלי של הכביש, השמור למכוניות המגיעות ממול – כך שהציר הקדמי זכה למרחב אספלט נדיב דיו כדי לחדול להחליק בשלב כלשהו, ולהתחיל להגיב סף סוף למנת התוספת של הדלק!

במציאות, זה נראה כך: אנו, CRX והקשיש הישוב בה, היינו מתקרבים לסיבוב הנ"ל במהירות שיוט, 140-150 קמ"ש בהילוך רביעי, מורידים לשלישי, ואז גולשים לחלקו השמאלי של הכביש בלחיצה קלה על הבלמים כדי שחרטום הרכב יקבל משקל.

בכוח ההרגל, סיבוב זה הפך טבע שני. עד שיום גורלי אחד הפיל עליי תקרית שגילחה מההרגל את קשקשי שאננותו.

חוקי הפיזיקה השתנו?

דבר לא היה שונה, כביכול, באותו יום שבו חזרנו כהרגלנו (בפעם המי-יודע-כמה ועוד קצת) אל אותו סיבוב – למעט פרט אחד: באמצע הסיבוב, בעודנו בצידו השמאלי של הכביש, גילינו גוי מקומי הדוהר אלינו במסלולו החוקי, שאליו פלשנו כדי לבצע את התרגיל. מכונית ממול הייתה חיזיון שגרתי בסיבוב זה, כך שלא נבהלנו. הרי עוד רגע, ידענו היטב, הונדה והקשיש שבה תיזרק לנתיב הימני, בזכות תת-ההיגוי השובב והנאמן שנמצא בעיצומו. הרי בשום מקום לא פורסם בשפה המקומית שחוקי הפיזיקה השתנו.

אלא שהפעם חלפו חלקי שניות יקרים, ותת-ההיגוי בושש מלהגיע ולהציל אותנו, ואנו נותרים על מסלול לא-לנו מול גוי מתקרב! וזה קורה, איזה אבסורד מגוחך, דווקא לי, אדם השב ומתריע שאין דבר מסוכן ואכזרי יותר מהתנגשות חזיתית.

CRX מעוניינת להרוג אותי, הבנתי פתאום בהבלח של תדהמה. אבל למה? בגלל קנאה ביחסיי עם הבווארית Z3M, שהבאתי הביתה ואשר אני מבלה איתה?

במה אני אשם? הרי רציתי ששלוש בנותיי – הונדה CRX, אלפא GTV והבווארית – יהיו חברות. איזה גבר אינו חולם שהנשים בסביבתו הקרובה יהיו חברות עם זו החוקית?

דיכוי ההתפרעויות בגדה

מצאה לה זמן, CRX, להפוך את לבה, חשבתי בעודי מדביק את דוושת הגז לרצפה. ללא הועיל: תת-ההיגוי לא בא וגם לא מתקשר.

הגוי, למרבה האימה, כבר קרוב ממש, ו-CRX עדיין לא מחליקה לצד ימין אלא דוהרת מולו. נשאר לי רק לבזוז במהירות את חוכמתו של הפתגם היידישאי "אם מוחמד לא בא אל ההר, אז ההר בא אל מוחמד". אני מסובב את ההגה לכיוון ההפוך מהסיבוב, כלומר לימין. CRX נזרקת ימינה, מיישרת גלגלים – וחותכת לגדה השנייה, החוקית. הגוי חולף על פנינו מצד שמאל. בבית הוא יספר על אחד שנרדם והיה שיכור ונסע ממש מולו, ורק ברגע האחרון התעורר.

מגפיים, שוכחים מהר

נסענו עוד כמה קילומטרים ועצרנו להתאוששות. אני יוצא מהמכונית, מביט בחלקה הקדמי של CRX, והכול מתחוור לי פתאום: סתם שכחתי ש-CRX לבשה את מגפי הגומי החדשים שלה, טויו פרוקסס R888 בנוסח סליקס הבנויים למרוצים, שמקדם החיכוך הגבוה שלהם מְגַרֵש את תת-ההיגוי.

לפי הדיאליקטיקה של 'טיפ טיפה', לומדים מהמקרה המביך שאסור להתרפק יותר מדי על ההרגל, וכי קרש הצלה – צמיג טוב מדי – מסוגל גם להרוג.

טיפ טיפה

הצמיגאים בארץ, הנוטים לעצלות, מרכיבים את הגלגלים במכונית באמצעות מכשיר פניאומטי. התוצאה: בעל הרכב מתקשה לפתוח את הברגים שנסגרו באופן רשלני זה באמצעות מפתח רגיל. קורה גם שהברגים נשברים וקשה להוציא את החלק שנשאר בתוך הנאבה.

תמוה אפוא שמשרד התחבורה אינו מנחה את הפנצ'רמאכרים שבמכשיר פניאומטי המכוון לסגירה חלשה יש להשתמש רק בשלב הראשון של הרכבת הגלגל. בשלב הבא, יש להדק את הברגים באמצעות מפתח דינמומטרי, בכוח המומלץ בספר הרכב.

שואלים את אדוארד

מיקי, רחובות: לפני כשבועיים נגחה סובארו פורסטר בסובארו אימפרזה (ניו-אייג' 2002) שלי. הסובארו, שאהבתי נורא בזכות אמינותה ותגובותיה, נפגעה קשות ולא היה משתלם לתקן אותה – אף שהביטוח היה נושא בעלויות. נכון לעכשיו יש לנו רכב חלופי לשבועיים, ומכיוון שהזמן דוחק, אני מבקש את עזרתך בהמלצה על רכב שיהלום את צרכינו.

1. אשתי נוסעת כל יום מאזור רחובות לתל-אביב ומדי חודשיים בערך אנו נוסעים לצפון הרחוק (רמת הגולן).

2. יש לנו שתי בנות קטנות (שנה ושנתיים) ואנו חושבים על התרחבות בשנים הקרובות. מכיוון שכך, חשבנו על רכב שיהיה גדול דיו לעכשיו להכיל את המשפחה, ומאידך שיתאים גם להמשך כי לא בטוח שנוכל להחליף אותו, לפחות לא בתקופה הקרובה.

במהלך חיפושיי באתרי מכירות יד שנייה למיניהם מצאתי את השברולט ויוואנט. אני לא מוצא עליה יותר מדי מידע אמין באינטרנט – רוב מי שכותבים הם חברים בפורום שאני לא בטוח עד כמה הם מבינים, בעיקר שרוב התייחסותם הייתה לכיעורה של המכונית בעיניהם. כמו כן חשבנו על מולטיפלה – אבל אני מוצא אותן רק בקילומטראז' גבוה מאוד. סניק של רנו לא מושכת אותי במיוחד. ויש, מבעל המוסך שלנו, סובארו אימפרזה 2007 עם אחריות לתקופה של שנה, אם כי היא עשויה להיות קטנה לצרכינו בעתיד. הדברים החשובים לנו הם אמינות וצריכת דלק נמוכה, וכמובן, שלא יעבור את ה-25 אלף שקלים. אשמח אם תוכל להמליץ לנו על אחד מאלה או על רכב אחר שכדאי לחשוב עליו.

תשובה: אם תמצאו מולטיפלה דיזל במצב ראוי, מטופלת היטב – אין לחשוש מקילומטראז' של 250 אלף ואף גבוה מכך. מולטיפלה היא תופעת פלא שדומות לה לא מייצרים כבר ולא ייצרו עוד. אם יהיה צורך בכך, כדאי לחדש את מרכיביה וליהנות מקדנציה רעננה איתה.

 אלחי, מעלות: התאהבתי. מדובר בלאדה 2104. מודל 1992. סטיישן. ראיתיה לפני כמה שנים אצל שכנים עולים מבריה"מ, פספסתי אותה, וכעת מצאתיה שוב. שאלתי היא, האם אני טועה כשאני חושב לרכוש אותה? האם אני עלול להסתבך איתה באופן קיצוני? האם זו מכונית אמינה בסך הכול? אין לי ידע במכונאות (יש לי חבר שמבין), וגם התקציב שלי מוגבל בדרך כלל. על המכונית מבקשים 4,000 שקלים. האם יש חלפים זמינים? הבנתי שהחלקים של פיאט מתאימים לה – האם זה נכון? דווקא של פיאט 124, או בכלל?

תשובה: לאדה זו היא סוס עבודה ידוע. אמנם לא חסכוני כמו מכוניות מודרניות, אבל פשוט וקל לאחזקה. יודעים זאת היטב הבעלים של אחותה הקרבית של 2104 – ג'יפ לאדה ניבה.