שוגון נשאר מאחור

לתהליך הצליבה של עמנואל רוזן הצטרף 'שוגון', שוטר-בלש מיתולוגי שגם אני זכיתי בקטע איתו

את עמנואל רוזן, גיבור פרשת ההטרדות התורנית, הכרתי אי-אז באמצע שנות ה-80, כאשר טסנו שנינו להשקת מכונית חדשה באיטליה, אינני זוכר איזו. רוזן לא כתב אמנם על מכוניות, אך עיתונו שלח אותו חו"לה כצ'ופר לעיתונאי מצטיין.

מטיול משותף זה זכור לי היטב שניסיתי לשכנע את עמנואל, אז בחור צעיר, נחמד, אינטליגנטי ובעל חוש הומור, שכדאי לו להתאהב במכוניות ולכתוב עליהן. ייתכן שקיננה בי איזו מחשבה לגייס אותו למגזין 'טורבו' שערכתי. בכל אופן, לוּ היה רוזן שועה להמלצתי זו, סביר להניח שלא היה מסתבך כעת בפרשה הנוכחית. כי מכוניות, להבדיל מנשים, לעולם אינן רצות למדיה עם סיפורים אישיים, אמיתיים במידה כזו או אחרת – אלא שומרות על דיסקרטיות בכל הקשור לרומנים שלהן, אלה היפים יותר ואלה היפים פחות. מכוניות לא מלשינות על מטרידן שמגיע אליהן עם מפתח שבדי.

כבר כתבתי די והותר את התזה הזו שלי הגורסת כי אהבה למכונית, בכוחה לרכך ואולי אף לגרש תסביכים אישיים המאיימים על נפשו של אדם. דומה שהפרשה האומללה של רוזן היא עוד דוגמה להחמצת יעילותו הקסומה של הפטנט.

הדברים האמורים לעיל הם בעצם תשובתי למכתב של קורא, שהזכיר לי: "סיפרת פעם שהכרת את רוזן ודי חיבבת אותו. מה יש לך להגיד על השערורייה בכיכובו?"

טיהור או בידור

לוּ היו לי עדיין שאיפות בימוי, הייתי כותב תסריט על הסיפור של עמנואל רוזן, שהפך למין גרוטסקה שכל מיני גיבורים קופצים על עגלתה בחיפוש אחר תהילה. כמו איש התקשורת לשעבר גדי סוקניק, השופך דלק על המוקד של רוזן מתוך מה שנראה כטינה אישית ושאיפה לרשת את הכוכב הנופל.

מעורבת בסיפור גם ענת סרגוסטי, הנראית לי כבר שנים, עוד מימי קפה טעמון הירושלמי, כמין שופט (ודאי לא שופטת) אינקוויזיציה. נראה כי בעבור סרגוסטי – ניצולת 'העולם הזה', המִדרשה של אורי אבנרי לסנסציות – רוזן איננו שמאלני דיו, ואם כך, לא נורא להלשין עליו כדי להפילו.

וכעת ניעורו חברות כנסת, כמו גם 'תא העיתונאיות', בדרישה לקיים דיון במליאת הכנסת כדי "לנקות את המדיה מהטרדות מיניות". וזו כבר הצגת תיאטרון נוסח יונסקו. האם המדיה היא אכן היעד שהכי דחוף לטהר? מה עם הבנקים, חברת החשמל וכמובן צה"ל, זירת ענק למפגש בין בנות צעירות ותמימות ובין גברים בעמדות כוח?

אנטומיה של פחד: בתצלום: ג'נט לי (Leigh) ב'פסיכו', סרט suspense/horror משנות ה-60 בבימויו של אלפרד היצ'קוק. משום מה, המפגש הדרמטי שלי עם מר שוגון, בלש מפחיד בעל מוניטין, הזכיר לי מחזות אימה נוסח היצ'קוק. משהו בין ריאליטי-שואו וחלום מזעזע שמנסים לשכוח מהר ככל האפשר. גם ברדיפה אחר עמנואל רוזן יש משהו היצ'קוקי. לצערי, דומה כי הצדקנים והצדקניות לא למדו כלום מסופה הטרגי של פרשת דודו טופז האומללה

שוגון בשטח, כולם במתח

בין גיבוריה של פרשת רוזן – שאת רובם אני מכיר, במקרה, בגלל גילי המופלג – נמנה גם הבלש האגדי 'שוגון' (חיים פנחס). החוקר המיתולוגי הופיע באולפן הטלוויזיה של ynet כמי שמעורה בפרטי הפרשה, והביע שם את דעתו כי "מצבו של רוזן חמור".

שוגון היה דמות מאיימת עוד לפני עשרות שנים, כאשר שימש ראש מחלק הבילוש והיה אימת העולם התחתון. גם על כרישי הפשע הוא הטיל חיתתו. אין פלא אפוא שכאשר הסתבכתי עם שוטר מפורסם זה – עצביי בגדו בי. ואולי עצביי דווקא הצילו אותי? וזהו הסיפור שלי עם שוגון:

חמור קופץ בראש

הייתה זו שעת אחר צהריים כאשר ירדתי מירושלים לתל-אביב בכביש הישן, לצלילי צביקה פיק, שהיה אז מתנחל קבוע ברדיו שלי. הנסיעה הייתה חלקה, עד שגיליתי לפניי שיירה ארוכה של מכוניות הרובצות במהירות של 75-80 קמ"ש. בתקופה ההיא הכביש היה עדיין צר ודו-צדדי, היום קוראים לזה 'כביש אדום'. מכוניות ממול לא היו באותו רגע, אז התחלתי לעקוף בבת-אחת את כל גוש הפח מפוהק-הקמ"ש.

ואולם, כאשר הגעתי לראש השיירה, עדיין במהירות שעליה המלצנו ב'טורבו', כלומר 120 קמ"ש – גיליתי לחרדתי שהמכונית המובילה, הזוחלת כמו צב ששתה תה ירוק, היא פורד אסקורט לבנה, 'אריקה' בשפת העם, ועל ההגה יושב לא אחר מאשר שוגון, אותו בלש מהולל-לשמצה שתחביבו הוא, לפי השמועה, להתעלל בנהגים פורעי חוק או סתם חצופים.

אפשר לחשוב שאת המפגש שלי עם 'שוגון' ביים היצ'קוק כהכנה לסרט שהוא לא צילם

החוק גועה – הפחד גואה

לפני שחשבתי מה אני עושה, בכוח האינרציה, עקפתי גם את שוגון ומצאתי עצמי נוסע ראשון, לפניו. הורדתי ל-90 הקמ"ש החוקיים וחשבתי שהבלש המפורסם קיבל זאת בסלחנות, אך תוך דקה הוא הפתיע אותי כשהרכיב על גגו פנס קוז'אק ונתן לחיצה על הצופר, אשר געה בקול שור עמוק ומבעית.

כל זה קרה בדיוק כשאותתי ועקפתי איזו משאית. ממול התקרבו כמה מכוניות כך שמיהרתי להשלים את העקיפה ושוגון איבד אותי. לא התכוונתי לברוח, אך בראי שלי נראתה רק המשאית שעקפתי. ודאי שלא חיכיתי ששוגון ידביק אותי, אלא חזרתי למהירות השיוט שלי, 120, והתייחסתי למקרה כאילו הוא סגור. אפילו הפעלתי שוב את הקסטה של צביקה פיק, ששר "הם היו האוהבים הצעיריהיהיהיהים"…

אך האופוריה הייתה מוקדמת, כי כעבור כמה רגעים שוגון כבר הופיע במרחק של כמה מאות מטרים, ללא השיירה, שנותרה מאחור. תפסתי שהסתבכתי קשה, משום שהעקיפה תתפרש ודאי כהימלטות שלי. הבנתי כי במצבי הנוכחי, שהתפתח שלא לרוחי, לא נותר לי אלא לסמוך על עזרתו של מר מזרחי.

איש בחליפה אפורה

מר מזרחי עבד, כמוני, בתחנת הטלוויזיה רוממה, אך בניגוד אליי הוא לא הסתפק בג'וב הממלכתי אלא היה מין כל-יכול מסתורי. מר מזרחי, בעל קשרים חובקי ארץ שטיבם מעולם לא נודע לי, ידע לסדר תוך יום אחד דרכון חדש או משכנתה, לבטל דו"ח חנייה עירוני ולהעביר מכונית מקרטעת בטסט השנתי. גם במשטרה היו לאיש מהלכים, ואפילו ברבנות.

הצופים הוותיקים של הטלוויזיה הישראלית זוכרים אולי שכאשר שודרו המשחקים של בית"ר – בין השחקנים, המאמן ואנשי ההנהלה הופיעה תמיד על הדשא דמות בחליפה אפורה, נושאת תיק פלסטיק לבן. היה זה מר מזרחי, אשר בקרב הירושלמים היה ידוע (ומן הסתם גם מכובד) יותר מאשר סתם קריינים כמו חיים יבין או אריה אורגד.

הַרֶגֶל הושיטה לי יד

בעודי מהרהר במר מזרחי כעל קרש הצלה, לרגלי הימנית היו רעיונות אחרים להיחלצות מהתסבוכת, והיא דרכה על דוושת הגז. כיוון שנסעתי באלפא 33 משופרת למרוצי ראלי-קרוס, התקבצו מיד אל השעון 140-150 קמ"ש, והאסקורט הלבנה של הבלש המפחיד נעלמה מהאופק האחורי.

אם שוגון לא רשם את מספר הרישוי שלי, אז אבוד לו – ואני לא אזדקק לחסדיו המסתוריים של מר מזרחי! יצאנו מזה, נאנחתי בהקלה. יהיה מה לספר לרמי לנדס, להראל ברוידא, לאוהד פרנס ולכל יתר החברה ב'טורבו', כולל הגרפיקאית ג'אנה.

מגלשיים בשוליים

אלא שהחיוך נמחק מפרצופי כאשר לפניי הופיעה עוד שיירת מכוניות הנוסעת לאיטה, ואף עצרה בפקק. לרוב חוסר מזלי, ממול הופיעו תל-אביבים הנוסעים ירושלימה, כך שלא הייתה אפשרות לעקוף אפילו פחית אחת לרפואה. וכפי שחששתי, בראי הופיע שוגון בכבודו ובעצמו, תחת פנס הדולק על גג האריקה ועם סירנה המשמיעה צעקה מצמררת.

הבנתי מיד ששוב הסתבכתי, וייתכן שאפילו מר מזרחי יהיה קטן לגודל הסיבוך, אם הוא יהיה מוכן בכלל לעזור לווזווז במצוקה (ואגב: עד היום אינני יודע מה בדיוק עשה מר מזרחי בתחנת הטלוויזיה רוממה, אף שעבדתי שם במשך 15 שנה. ודאי שלא ניסיתי לפתור את התעלומה כעת, בעודי מתמודד עם שוגון על הגב).

בלית ברירה ובדם קר מפחד, ירדתי לשוליים החוליים והתחלתי לעקוף את הפקק מצד ימין, בעוד שוגון דולק בעקבותיי כמטורף בתוך ענן החול שהפריחה אלפא שלי מאחוריה. הבלש נותר מאחור ונעלם מהראי שלי, כי אלפא שלי לבשה צמיגי פירלי לעפר ששימשו אותה למרוצי הראלי-קרוס באשקלון ולכן חשה בשוליים המעופרים כמו דג במים – בעוד שוגון, ככל הנראה, התחפר בחול.

כך, למזלי, רחקתי שוב מהצייד.

הידד לפיז'מה

ודאי שלא שכחתי אפילו לרגע שמכוניתי אינה רק אדומה, אלא עוד נושאת מדבקות ספונסרים ומספרי מרוצים על דלתותיה, שאותם לא הסרתי. בקיצור, אם לשוגון יש מכשיר קשר – אז בעוד רגע יזהו אותי חבריו הכחולים במחסום הפתע שיקימו לכבודי. אין מנוס, חשבתי, אלא לברוח הביתה מהר ככל הניתן.

תיבת ההילוכים הקצרה, שהבאתי מרומא ממאסטרו אנג'ליני תמורת 4,000 דולר, עשתה את שלה. נשארנו בשוליים, עקפנו את הפקק, הגחנו משם לאספלט ריק וטסנו ב-165 קמ"ש – מהירות מרבית בגיר קצר וב-8,000 סל"ד. הצצה בראי – אין שוגון. מבט קדימה – עדיין אין מחסום משטרתי. לא לוקחים סיכון: שוכחים מהבית ופונים ימינה לקיבוץ גלויות.

מצאתי חנייה באיזה רחוב צדדי, הוצאתי מתא המטען כיסוי בד לבן, הלבשתי בו את המכונית והתרחקתי ממנה רגלית. התיישבתי באיזה ספסל בגינה כדי לפוש קמעה, וכפי שציפיתי, תוך דקות הגיעו ניידות משטרה וחלפו ליד אלפא, החונה 200 מטר ממני, חזרו בעצבנות, ושוב חלפו על ידה.

חיכיתי עד הערב, וכשירדה החשכה הורדתי את הפיז'מה מאלפא ובלב הולם הפלגתי הביתה אשר ברחוב הירקון. לא חניתי ליד הבית אלא ירדתי לחניון של כיכר אתרים, ושוב כיסיתי אותה בפיז'מה.

לילה לא שקט עבר עליי, אך שוגון לא הגיע ולא התקשר. ברוך השם, עד היום, כאשר המעשה המביך שלי נהנה כבר מהתיישנות.

הטעות השנייה של שוגון

טעותו המקצועית של שוגון, שלא הצליח לתפוס אותי, הייתה שבמקום לעקוף אותי כשנסעתי לפניו ולעצור אותי מיד – הוא פתח עליי פנס וצופר ובכך הפחיד אותי וגרם לבריחתי.

אך זה עוד כלום לעומת טעותו הנוכחית: ביושבו באולפן הטלוויזיה של ynet, סיפר בלש הצמרת לשעבר שוגון כי חוקרי משטרה עומדים להיפגש עם הנשים שאינן מעוניינות להיחשף ולהגיש תלונה נגד עמנואל רוזן. החוקרים ישמעו את סיפוריהן – ולרוזן ייפתח תיק על סמך הסיפורים הללו.

וכך, אם רוזן ימצא עצמו בבית משפט, אזי הבנות שסיפרו עליו בתמימותן לשוטרים, מבלי להגיש נגדו תלונה כדי לשמור על פרטיותן – ייתפסו בכל זאת בבית משפט בידי גדודים של עיתונאים וצלמים. הן ייחשבו בעל כורחן כעדות תביעה, ואם יסרבו לשתף פעולה, יוגדרו כעדות עוינות.

במילים אחרות: שוגון, שתיאר את הצפוי לעיתונאיות הצעירות בעקבות ביקור השוטרים אצלן בבית – הזהיר אותן למעשה לבל ידברו עם השוטרים! אתן תמצאו את עצמכן בזרקורים בניגוד לרצונכן, רמז להן. 'שוגון' יפני אמיתי היה מבצע חרקירי בגין פליטת-פה כזו.

בציפורני השוגונים, השוקנים וצדקני צמרת

עמנואל רוזן שבוי כעת בידיהם של שוגונים למיניהם ובידיהן של קרוקודיליות פמיניסטיות מזדקנות, מיעל דיין ועד ענת סרגוסטי. גם שוקן עושה קופה נאה על רוזן: עיתון 'הארץ' הפך את הסיקור להיסטריה-רבתי, צוננת וערכית כביכול – ועוד דורש כסף מגולשי אינטרנט המעוניינים להעמיק בקריאה על עלילות רוזן.

צר לי על המצב שידידי עמנואל נקלע אליו, כי כאמור, אהבת מכוניות הייתה עשויה למנוע ממנו מלשקוע בהסתבכות זו. הנה עוד דוגמה לכך, דוגמה מופתית אפילו:

לפולנייה לא היה סיכוי

הכוכב של דוגמה זו לכוחה המיטיב של אהבת מכוניות הוא גבי גזית (שאף הוא, מן הסתם, אינו שמאלני דיו בעבור ענת סרגוסטי, תלמידתו של אורי אבנרי). את גבי גזית הכרתי בשנות ה-70, כאשר הוא גר בדירה שכורה בירושלים ועבד ב'קול ישראל'. בחדר אחד בדירה גר גבי – ובחדר השני גרה ידידתי סָבִּינְקָה, עולה חדשה מפולין. שאלתי אותה בסקרנות אם שותפה הישראלי לדירה מראה סימנים כלשהם של רומנטיקה. "השתגעת?", אמרה. "הרי גבי מאוהב ללא תקנה במכונית שלו, אלפא רומיאו ג'וליה".

טיפ טיפה

לצד החלפת הילוכים מהירה, לגיר ה-DSG יש יתרון מוחץ נוסף ביחס לתיבות הילוכים אוטומטיות שהכרנו עד עתה: כישרון מיוחד בשימוש במנוע להאטת הרכב בירידות. בדקתי זאת בכביש הררי: DSG עוזר למעצורים גם בלי התערבות ידנית. עם עזיבת דוושת הגז, DSG בוחר את ההילוך הנכון לצורך האטת המהירות.

ואולם, יש להתרגל לכך שגיר ה-DSG מיטפש בנסיעה עירונית ומאבד ראש בסיבובים, שבהם לא ברור לו איזה הילוך לבחור והנהג צריך לגאול אותו ממבוכתו ולדאוג לכך ידנית.

שואלים את אדוארד

יעקב אדר: ברשותי סקודה אוקטביה בעלת גיר DSG. האם גם בגיר זה ניתן להשתמש בהורדת הילוכים כדי להאט בירידות בעזרת המנוע?

תשובה: תודה על השאלה. תשובה נרחבת מופיעה ב'טיפ טיפה' הנוכחי.

דוד: במאמרך האחרון ('המפתחות בפנים' 820) הזכרת לטובה את צמיגי טויו פרוקסס R888. האם יש צמיגים כאלה לקנייה בארץ, ואם כן, היכן? מהי הערכת המחיר לרביעייה?

תשובה: R888 הוא הצמיג הכי טוב שנסעתי עליו עד היום. אינני יודע אם הוא משווק בארץ, יש לבדוק זאת אצל יבואן טויו. רק קח בחשבון ש-R888 הוא חצי סליקס, כלומר מתאים לנסיעה בכביש יבש בלבד – שם באות לידי ביטוי שתי תכונות-העל שלו: אחיזת קרקע לופתנית וטווח עצירה קצר. בשום פנים ואופן לא מומלץ להשתמש בצמיג זה על כביש רטוב.

חגי רויטמן: אחותי רוצה לקנות רכב. הציעו לה טויוטה קורולה 2005 שעשתה 340 אלף ק"מ. המחיר כולל כמובן את ירידת הערך על הקילומטראז' הנכבד. בעל הרכב הוא חובב מכוניות וטוען שטיפל בקורולה כראוי. הוא ייבא אותה אישית כי היא ידנית. השאלה שלי היא, כמה הרכב יכול להחזיק? האם הוא יכול לסחוב עוד 150 אלף מבלי לצרוך טיפולים יקרים? כמה בכלל רכבי בנזין יכולים להחזיק, אם הם מטופלים כראוי?

תשובה: קורולה ידנית, ועוד מהשנתון המדובר, היא סוס עבודה מופתי. אם המכונית שמציעים לאחותך אכן טופלה כראוי, קורולה זו לא תתרשם אפילו מקילומטראז' של חצי מיליון ועוד קצת. צריך רק להתייחס אליה יפה ולדאוג לכל מחסורה.