לקראת ספירת מלאי

אני עוקב אחר כתבי החצר כי זה משעשע. אלא שכתב חצר אחד הגזים עם הלחימה בשם פטרונו-אדונו היבואן, וגינה את שר התחבורה על שאיפתו להוזיל את דגמי פורד

מי שנכנס סתם כך לרכב, מתניע וזז, עשוי להחמיץ מנגנון פרוזאי ששורשיו נטועים בפסיכו-סוציולוגיה, בפראפסיכולוגיה, בדיאליקטיקה ובעוד כמה שטויות בורגניות דומות.

המתניע וזז עשוי לפספס את העובדה שלעשרות או מאות פרטים יש השפעה על הנהיגה: אביזר שחסר פתאום, נוכחות של מישהו או היעדרו, אירוע מהעבר שצץ דווקא כעת, ללא סיבה נראית לשֶכֶל, וכמובן צלילי מוזיקה, אלה שנשמעים סביבנו ואלה שבתוכנו, פיסות נוף או רצף תמונות מעבר.

ובתוך כל הבלגאן הזה המציאות דורשת מהאיש הזז, או מהאיש כותב על זזים ומכשירי התנועה שלהם – תוציא, חביבי, את הכבל מהשקע ותתרכז בנהיגה, במחילה מנפשך ההומייה.

איטר לא יכול לאתר

במחצית השנייה של שנות ה-80 גיליתי שהכפפות הכי טובות לנהיגה הן אלו המיועדות לשחקני גולף, באשר הן עשויות זמש מעודן בתכלית העידון. איך אני אנהג בלי זוג כזה, דאגתי, וזו הייתה הסיבה שהסתובבתי במָרְבֶּיָה (Marbella) הספרדית בין בוטיקים לאביזרי גולף בחיפוש אחר כפפה שמאלית, שהרי בכל מקום מצאתי רק כפפות ליד ימין. "ומה אם שחקן הגולף הוא שמאלי?", שאלתי וקיבלתי רק חיוכים.

כעת, כאשר ידי השמאלית נתונה עדיין בגבס, הייתי מסתפק בכפפה ימנית גלמודה, שבוודאי לא קניתי אז כי רציתי זוג קומפלט. העיקרון 'הכול או לא כלום' עשוי להיראות מטופש, כשאנחנו מחליפים קידומת או שתיים.

הטייקון העברי נראה אפרורי

הכול מתחיל ונגמר בנסיעה משפחתית לחו"ל – שהיוותה בעצם מבחן לטווח ארוך, חודשיים וחצי, לראנצ'רובר שהייתה שייכת לידידי סטיב מורל. ידיד זה היה בעל אחוזה אנדלוסית רחבת ידיים השוכנת לא רחוק מהעיירה הציורית מָרְבֶּיָה. בתקופה ההיא הייתה מרביה זירת נופש שמשכה אליה את עשירי אירופה בחופיה שטופי השמש. במרינה שלה עגנו יאכטות לרוב ועל סיפונן של שתיים מהן, מפוארות, עמדו פרארי אדומות.

זיכרון מרביה מלשין כי הטייקונים העבריים המסכנים, הסתם עשירים, עוד לא למדו לחיות על רמה.

מגלגל עסקאות וסיגריות

לפני הנסיעה על ראנצ'רובר, שחיכתה לי בפאריס, פנה אליי דבל'ה פרידמן, החצי היפה של בעלי 'טורבו' (לחצי השני היה אף ערמומי כמו של שמשון ויובב מ'פינוקיו') בבקשה הקבועה שלו: "אל תשכח להביא לי מחו"ל ניירות לגלגול עצמי של סיגריות", ביקש.

הייתי מביא לו ניירות אלה מכל נסיעותיי לתערוכות ולהשקות של דגמים חדשים, אף שלא הבנתי מדוע דבל'ה אינו קונה אותם בתל-אביב. הרי אמצעים לא חסרו לו, בזכות המכירות המשגעות של הירחון, עסקאות בארטר יוקרתיות שהוא גלגל ועוד פעילויות מניבות.

עיניים צהובות

אז אני באחוזה של סטיב, בסוף הטיול, מתכונן כבר לחזור הביתה, לוקח את ראנצ'רובר לנסיעה אחרונה לעיירה מרביה. המטרה: איסוף כפפה שמאלית שהבטיחו לשמור לי באיזה בוטיק, ובאותה הזדמנות קניית ניירות לדבל'ה. אני חונה ליד חנות "טבק, סיגרים וכל אביזרי העישון" ומבקש נייר. הספרדי מחייך, נעלם בחדר אחורי, חוזר לדלפק ומבקש "עוד רגע סניור". אני מחכה, אך תוך דקות פורצים לחנות שני שוטרים עם כלב ענק, משהו בין זאב לפינלנדי. הם לא אומרים מילה, ורק הכלב הענק מתקרב אליי ומרחרח את גופי מלמטה עד למעלה, מניח את כפותיו על כתפיי, תוחב את אפו אל אוזניי ואל הצווארון.

לא אשכח לעולם את עיניה הצהובות של חיה מפחידה זו מול פניי, בעת שהיא הריחה אותי ואני, בלית ברירה, הרחתי את פרוותה. אני זוכר גם את המוכר הספרדי שעוקב בסקרנות אחר המחזה המביך. לבסוף הכלב האימתני ירד ממני והשוטרים שאלו איפה המכונית. הצבעתי על הראנצ'רובר והם ביקשו שאפתח אותה, כדי שהכלב יעשה סיבוב בין המושבים ובתא המטען. פחדתי מהמחשבה (המופרכת למדי) שסטיב, או איזה נהג שלו או אשתו שמרו, חלילה, באיזה מקום משהו שהכלב יגלה, אך דבר מעין זה לא קרה, למזלי. השוטרים התנצלו בספרדית וחזרו לניידת, ואני חזרתי לחנות וביקשתי שוב ניירות.

"הנה הניירות שלך", אמר המוכר והוסיף בהתרפסות – "און דה האוס, סניורה, און דה האוס. גרציה".

התחייה: 15 שנה אחרי ההלוויה של דגם אסקורט, שנקבר לטובת פוקוס, מחזיר קונצרן פורד את אסקורט לחיים בתצורת סדאן. ואולם, גם הופעתה הסנסציונית של אסקורט החדשה בתערוכת שנחאי לא מצאה מקום ברשימתו של הלל פוסק ב-ynet

פציינט של אורי

גיבור סיפורי, דב פרידמן, מוכר לציבור מהסרט שבו הוא שיחק, 'מציצים'. זהו הבלונדיני הרזה שמתחיל להטריד את אשתו של אריק אינשטיין וחוטף סטירה מהרב אורי זוהר, בגלגולו הקודם כחילוני יחפן.

מחמאת פיפיות

העובדה שהמשפחתיות בנות זמננו הפכו דומות כמו שתי טיפות אוקטן, מה שמַקשה על תיאור צורתן, עושה צרות לכתבי החצר. משפטי ההתמוגגות שלהם (מחזותה של המכונית התורנית) נראים כאילו קורצו מאותה עיסת-מלל, וההבדל היחידי בין מבחן דרכים אחד למשנהו הוא שמו של הדגם.

עובדה זו אינה מפריעה ליבואנים להמשיך ולהחזיק כתבי חצר, ולוודא שהם יהיו שבעי רצון מהיחס החם כלפיהם, כולל בוודאי נסיעות לחו"ל.

גם לכתבי החצר לא מפריע לחזור על אותם מושגים ואותן מחמאות, כמו "כרית הישיבה נוחה ומספיק ארוכה" (אם כרית זו הייתה בלתי נוחה וקצרה מדי, כפי שהיא בדרך כלל, הכתב לא היה מציין זאת).

מחמאה רווחת נוספת היא – "עמודי השמשה הקדמית מסיביים, מה שיוצר הרגשת בטיחות בתוך הרכב". מה שבוודאי לא מוזכר הוא שעמודים חזקים אלו פוגעים בראות. מסתירן נוסף הוא ראי הצד, המתואר על ידי כתבי החצר כ"רחב, ענק, הנותן מידע מרבי על מה שקורה מאחור". אך באיזה מחיר ניתן המידע הזה? ששש… לא יפה להעליב את הפטרון.

עוד מחמאה אהובה היא "במושב האחורי יש מספיק מקום לשלושת הנוסעים, ראשיהם ורגליהם". הכתבים לא היו מזכירים את המושב האחורי, לוּ היה צפוף שם כמו בקופסת סרדינים.

אפאתי בשנחאי

היחסים שבין היבואנים והיחצ"נים הבלתי רשמיים שלהם לובשים לעתים ביטוי קומי, ואף גרוטסקי. כך קרה כאשר כתב ynet הלל פוסק, בעל ניסיון דו-ספרתי בחבורת כתבי החצר, נסע לתערוכת שנחאי כאורחה של יבואנית פיז'ו-סיטרואן, חברת לובינסקי.

אפשר היה לחשוב שהלל פוסק קיבל את כרטיס הטיסה לשנחאי כדי שיכתוב על ההסכם שנחתם בין לובינסקי הישראלית ובין יצרנית המכוניות הסינית 'סאיק' (SAIC), שתייצר את רובר – הסכם המאריך את שיתוף הפעולה ביניהן בחמש שנים נוספות. אך בכתבתו על תערוכת שנחאי, פוסק לא הזכיר כלל את החוזה הלז, כאילו התבייש לספק את הסחורה שמצפים ממנו לספק.

אז אולי פוסק נשלח במסגרת העשרת האופקים של כתבי החצר? זה ייתכן, כי הוא בוודאי לא נשלח כדי לכתוב על התערוכה עצמה. שהרי לא מצאנו בכתבה שלו ב-ynet שום מידע על המכוניות המוצגות בשנחאי. חוסר המידע היה גורף: לראשונה בהיסטוריית הסיקור של תערוכות רכב, הופיעו בכתבה של פוסק תמונות חובבניות בלי אף מילת הסבר מה רואים בהן. כל שנכתב לצידן הוא "צילום: הלל פוסק".

בִּמקום מידע כלשהו על התערוכה, קראנו אצל פוסק ב-ynet כמה חידושים ובהם החידוש המסעיר "סין ממש גדולה – התערוכה בהתאם". ויש לפוסק סקופ נוסף: הסינים העתיקו מהאירופים והאמריקנים את המנהג להציב לצד המכוניות דיילות יפות.

הריקוד הסיני של הלל פוסק הגיע לשיא האפאתיה שלו כאשר הוא צילם את סמארט הקטנה המצוידת בכנפיים – שוב, ללא מילת הסבר שמדובר ביצירה של ג'רמי סקוט, אמן-מעצב אובססיבי לכנפיים המצמיד אותן לכל חפץ אפשרי: שמלות, נעליים, תמונות (ואפילו לטוסטרים, אני חושד).

חביבתי שלי, לבנת כנף: מרצדס שלחה לתערוכת הרכב בשנחאי את הסמארט שלה בגרסה מיוחדת, בתכנונו של המעצב האמריקני הידוע ג'רמי סקוט. לסקוט, המעצב בגדים לליידי גאגא, קייטי פרי וריהאנה, יש חולשה מוזרה לכנפיים המוצאת את ביטויה גם בסמארט שהוא עיצב לבקשת מרצדס. הסדרה היוקרתית של סמארטים מכונפות תתחיל לחפש קונים (עשירים למדי) בסתיו 2013. סמארט הרגילה (כאן, באדום) לא השתנתה, למעט כמה פרטים זוטרים וכוח מנוע מוגבר במקצת. תיבת ההילוכים של סמארט נותרה עצלה וקופצנית כשהייתה

חיבוק דובי

להפתעתי, מצאתי את עצמי מעתיר שבחים מכל הלב על שר התחבורה ישראל כץ, אף כי מֵי הירקון לא שינו את כיוון זרימתם. הסיבה לפרץ החיבה הפתאומי: השר כץ מאיים להפסיק את יבוא דגמי פורד, אם יצרנית-ענק זו תמשיך לטרפד את שיווק דגמיה בישראל בידי סוכן-יבוא נוסף, הפועל במקביל ליבואן הרשמי.

זעמו של השר כץ על פורד התעורר לאחר שהקונצרן אסר על היבואן הישראלי הנוסף להעניק הנחה על דגמיו (כלומר, למכור אותם בזול). ככל הנראה, הקונצרן נעתר בכך לבקשתו של הארכי-טייקון הרשמי המוכר פורדים בארץ.

ומה אומר על כך כתב הרכב דובי בן-גדליהו, אף הוא בעל ותק דו-ספרתי בחבורת כתבי החצר?

יכולנו לחשוב שהכתב בן-גדליהו ישבח את ניסיונו של השר כץ להגביר את התחרותיות בענף הרכב ולהוזיל את דגמי פורד. ואולם, בן-גדליהו ('גלובס') לא רואה שום דבר חיובי באיום של השר כץ על חברת פורד. הכתב קובע כי פורד היא "חברת ענק" (סקופ שמזכיר את "סין ממש גדולה" של הלל פוסק), ולכן לשר ישראל כץ אין סיכוי לפגוע בבלעדיות של יבואן פורד הרשמי בישראל. בן-גדליהו זה אף יוצא להגנתו של היבואן הרשמי, וטוען כי יבוא מקביל עשוי לפגוע במוניטין של הפירמה, פורד במקרה זה, משום שאין לדעת אם התמיכה שיעניק ללקוחות סוכן-היבוא הנוסף תהיה על רמה.

וגלובס מפרסם את דברי השטות הללו של בן-גדליהו, שדבריו משרתים את הארכי-טייקון הישראלי. אולי משום שחכמי גלובס יודעים הכי טוב מהם ממדיו האמיתיים של הארכי-טייקון, ששיווק פורד בארצנו הוא רק חלק מעסקיו. הרי פגיעה בעסקיו של אביר פיננסי זה עשויה לעורר את זעמו, וכמהלך נקמה הוא יכול לפורר את הפירמידה הכלכלית שאנו גרים בה.

טיפ טיפה

הנה מרשם של ראונו אלטונן (המלמד משוגעים בלבד) כיצד לבצע סיבוב במקום מבלי להשתמש בבלם יד:

בנסיעה רגועה, עוצרים פתאום את המכונית בלחיצה חזקה על דוושת הבלם. בעוד הגלגלים הקדמיים מחליקים יש להמשיך ללחוץ על דוושת הבלם – ובו-זמנית לסובב את ההגה שמאלה או ימינה עד הסוף. אם המכונית נטולת ABS, ESP ומערכות דומות, היא תיסע ישר, כי הגלגלים המחליקים לא ישנו את כיוון הנסיעה. או-אז נשחרר את דוושת הבלם ונרשה למכונית לבצע 'צלחת' שלמה או חלקית, כרצוננו. מומלץ להתאמן על התרגיל במגרש ריק ורטוב. לא במהירות גבוהה מדי, המאיימת להפוך את הרכב על גגו.

שואלים את אדוארד

השם שמור במערכת: השבוע רכש ממני רכב אדם בשם א"ש. לאחר שבדק את הרכב בעצמו (והציג עצמו כאילו אינו מבין במכוניות), סיכמנו מחיר וקבענו להיפגש בבנק הדואר לשם העברת בעלות. למחרת נפגשנו בבנק כאשר אני עם תינוק בן שלושה חודשים על הידיים, שכן חשבתי שאני באה רק להעברת בעלות ולמסירת הרכב. הקונה אמר שאחרי ההעברה הוא צריך שאני אקפיץ אותו למכון רישוי, כי ביטוח ישיר דורשים תעודה ביטוחית לפני שהם מנפיקים לו ביטוח חובה. בנוסף הוא רצה לראות את הרכב עוד פעם (כי הוא לא קונה רכב כל יום והוא לחוץ). במעמד ההעברה הוא מסר לידי את כל הסכום כמעט, במזומן, ואז יצאנו למכון רישוי. בדרך לשם האוטו החל לפתע לרעוד והחלו להידלק נורות. הרכב ממש לא תפקד ולא סחב, וא"ש החל להתעצבן ואמר שהוא לא יוכל להגיע ככה לחיפה ושאשתו תהרוג אותו שהוא לא לקח את האוטו לבדיקה. הצעתי שניקח את האוטו למוסך שלי (חשוב לציין שיום קודם הוא שאל אותי היכן אני עושה טיפולים לרכב). כאשר הגענו למוסך השעה הייתה כבר אחרי שלוש. התריס היה חצי סגור כך שלא היה ניתן להיכנס, אז הוא השאיר אותי ברכב עם התינוק ואמר שהוא הולך לקרוא למישהו מבפנים. לאחר כמה דקות יצא מישהו מהמוסך ובדק את הרכב ואמר לי ש"הלך הראש מנוע". הוא הראה לי שאין מים ואמר לי בצד שהתקלה נגרמה בגללי ושזה משהו שלא קרה היום אלא בשבועיים-שלושה, והנזק הוא 5,000 שקלים.

כל אותו הזמן הקונה התעצבן ודרש לבטל את העסקה. אמרתי לו שאי אפשר לבטל עסקה כי העברנו בעלות, אז הוא ביקש ממני את עלות התיקון. לבסוף, לאחר הפעלת לחצים, כאשר אני עומדת עם תינוק קטן בחום של 35 מעלות, נתתי לו את הכסף לתיקון ונפרדו דרכינו. לאחר כמה שעות הרגשתי לא טוב עם הסיפור ובדקתי על א"ש באינטרנט, וחשכו עיניי. גיליתי שהוא סוחר מכוניות נוכל שמרמה אנשים באופן שיטתי ושיש לו שותפים בכך. למעשה, מצאתי כמה פסקי דין שבהם נקבע כי הוא אחראי לשורת מעשי הונאה דומים. השיטה: א"ש מנתק איזה כבל בזמן שהוא בודק כביכול את הרכב. התקשרתי למוסך שלי ותיארתי מה קרה, והם מסרו שאין להם מוסכניק בתיאור הזה. בקיצור, התברר שהכול היה תרמית. הרכב היה במצב מצוין וא"ש הביא שותף שהתחזה למוסכניק. מחיפושים ברשת ומשיחות התברר לי שיש עוד עשרות נשים וגברים, ואולי יותר, שנפלו בפח הזה, אבל אנחנו שותקים מבושה או חשש ואומרים "זה רק כסף".

הגשתי תלונה במשטרה, אבל אני מפרסמת את הסיפור כדי שכולם ידעו על הנוכל הזה. זה לא רק כסף, זה גם צדק וגם הביטחון העצמי שלנו. ובעיקר, זה סוג החברה שבה אנו רוצים לחיות.

פ': ברשותי גולף אוטומטית משנת 1997. עד עכשיו היא הייתה אצל אחי. במקרה דיברתי איתו והוא אמר שצריך למלא ברדיאטור מים אדומים. מה זה מים אדומים? האם הם שונים באיכותם ממים רגילים?

תשובה: אין מדובר במים, אלא בנוזל קירור שעובד בטמפרטורות גבוהות ומונע חלודה. נוזלי הקירור מופיעים בצבעים שונים, תלוי בפירמה, ולא מומלץ לערבב ביניהם, גם כשהיצרן מציין שזה מן האפשר.

יצחק בר-און, רחובות: חלפה שנה מיום התקנת המנוע החדש לאופל אומגה 2002 בנפח 2,600 סמ"ק, ואני נהנה מאוד מהרכב. המנוע עשה 7,500 ק"מ בלבד כי 90% מהנסיעות הן בתוך העיר (בית-עבודה) – כך שהמנוע לא מגיע כלל לטמפרטורת עבודה!

כתבת באחד המאמרים: "לנסיעות קצרות תופעת לוואי… הדלק שאינו נשרף מדלל את השמן". היות שבכוונתי ליהנות מהרכב לאורך שנים, אני רוצה לתחזק אותו במיטב (כמו שאני מחזיק כבר 25 שנה את הרכב השני – אופל רקורד 1984). לכן אבקש המלצתך ל:

1. שמן המנוע הטוב ביותר (הרולס רויס) לתנאים שהבאתי לעיל.
2. דברים חשובים להקפיד עליהם בתחזוקה השוטפת.

תשובה: יש להחליף מיד התרמוסטט. השמן הסינתטי המומלץ למנוע שלך הוא קסטרול Edge 5W40. התחזוקה תיצמד לספר הרכב של אופל, בדגש על החלפת נוזלים ממושמעת.