פורשה דגם 'כמעט'

אינני יודע מה מעציב אותי יותר – שמכרתי מכוניות אהובות, או שלא הצלחתי לקנות אותן

לוּ המילים שכתבתי על מכוניות שהיו לי היו מונחות על משקל בבית מרקחת, המחוג היה מצביע על "בלי עין הרע וחצי". אך כיוון שיהודים אוהבים להתפלש בכישלונותיהם, תמיד היה לי פיתוי לכתוב גם על המכוניות שרציתי להשיג ולא הצלחתי. רשימת המוחמצות אינה ארוכה כמו אוסף הדגמים ששמתי עליהם את ידי – ולכן קל לי להעניק לכל אחת ממכוניותיי הנכזבות אפיטפיום (הספד) קצר.

פורשה עם חיים של טנדר

תמיד רציתי למשל שתהיה לי פורשה. המשיכה לפורשה התעוררה, בעצם, תכף כאשר התחלתי להבין משהו בתחום הזה של ארבעה גלגלים. ברגעים אלו של שחר קיומי המוטורי, שבהם הייתה לי פולקסוואגן אמפיביה אקס-צבאית – פנטזתי על פורשה 356 (הפורשה של אותה תקופה), אך במדינה שחייתי בה אז היה זה רק חלום נואל, חסר תקווה כמו עש במעלית.

חלפו כמה שנים, ואני כבר במרחב הציוני, ירושלים של 1974 בערך. נזכרתי בהרהוריי על פורשה כאשר נתקלתי ב-911 שעמדה למכירה ברחביה או בבית-הכרם והייתה שייכת לאיזה צייר מקומי שנמאס לו ממנה. היא הייתה מודל 1967 בערך ועייפה למדי, כי בעליה הרכיב לה גגון והיה מעמיס עליה עשרות תמונות כבדות שהוא צייר על דיקט. כתוצאה, המכונית התיישבה חזק על הקפיצים גם כאשר היתה ריקה לגמרי.

פורשה זו, שצִבעה היה כצבע חביתה מִשתיים, הייתה מוזנחת להדאיב. על הפח שלה נראו סימני חבטות רבות, קטנות אמנם אך כאלו שמזמינות חלודה. מצבה העגום הפתיע אותי, כי תמיד חשבתי שהזנחת אוטו לא יכולה לקרות כאשר הבעלים הוא אמן, ובמיוחד צייר, שעבודת כפיים אינה זרה לו.

"קצת הזנחת אותה", טענתי, והאיש הסביר לי ש"לגרמנייה הזו" לא מגיע יחס טוב יותר. "אתה יודע", הצטדק, "שפרדיננד פורשה היה חבר של היטלר?". שתקתי את דעתי, ולפיה מכוניות אינן אשמות בפשעי גזענות, במלחמות וברצח עם. במקום להתווכח עם האיש, דרשתי לבצע סיבוב היכרות.

הצייר הסכים, התיישב לצדי – והחל לצעוק. התגלה שבמשך תקופת בעלותו על פורשה, האיש לא נסע מהר יותר מ-100 קמ"ש. הצמיגים הקדמיים של 911 לא חיככו מעודם את כנפי המכונית (הצהובה, כפי שציינתי, ישבה נמוך על הקפיצים) – ולכן בכל סיבוב שנכנסתי אליו הגומי ניגף בכנף ונחתך, וכל המכונית רעדה.

חלום במצב סיעודי

ובכל זאת, אפילו לפורשה קשת-יום זו הייתה נפש קרבית, שאיכשהו שרדה חרף משטר האיטיות שכפה עליה הצייר וחרף ההזנחה, אשר נאכפה בקפדנות לפי קוקטייל של אידיאולוגיה נקמנית, טיפשות האמן ועצלנותו. החלטתי: אציל אותה מגורלה כחמור גרם.

כיוון שבירושלים של אז לא היה מכון שהתנדב לבדוק אותה, לקחתי את המועמדת לְכַהֵן כ'גברת פְרָאוּ אטלר' לתל-אביב, אל 'מכון הדרום'. שם, להפתעתי, התגלו למעלה ממאה צרות מכל הסוגים: עסיסיות, יובשניות, צעקניות ושקטות. בכל צילינדר נמדד יחס דחיסה אחר (אחד מהם לא עבד כלל), המסבים על הקראנק השמיעו נקישות, השמן נזל מכל מקום אפשרי, מערכת המעצורים הייתה גמורה, הציריות התחננו להחלפה, וכך גם הקפיצים, בולמי הזעזועים והמפלט.

"תעשו משהו עם ההיגוי לפני שאתם חוזרים לירושלים", דאג לנו הבוחן, והוסיף כי בדו"ח הרשמי הוא רשם רק חלק מהליקויים. ברגע זה, בעליה של 911 היה מוכן למכור לי אותה בחצי מהמחיר שהוא דרש קודם, אך אני נשברתי. הבנתי שכל הכנסותיי (עבדתי כבמאי בטלוויזיה הממלכתית) לא יאפשרו לי להעמיד את פורשה נדכאת-גורל זו על רגליה. במיוחד שבתקופה ההיא לא היו בארץ חלקי חילוף של פורשה ו-e-bay עוד לא הומצא, אפילו לא כניסוי סובייטי סודי.

תפסתי שהיא עברה יותר מדי התעללות, ולא אני האיש שיגאל אותה. לעולם כבר לא תהיה לי מכונית שבה מושכים את מוט ההילוכים אלינו כדי לשלב לראשון, וההילוכים שני-שלישי גרים זה מול זה, שיערתי בצער. ופה טעיתי: אמנם לא קניתי לבסוף את 911, אך תיבת הילוכים כזו בדיוק הייתה לי אחר כך בלנצ'יה פולביה HF 1.6 ראלי.

הסבתא שלא רצתה בי

שנים הרבה חלפו עליי בלי פורשה, עד אשר בקיץ 2002 קניתי לי פורשה 928 – סבתהּ הרוחנית של דגם 'פאן-אמריקה' המודרני. ואולם, 928 לא רצתה להיות איתי, וכיבדתי את רצונה אחרי יומיים. היום, כשאני מטייל עם כלבי, הציפורים בגינה מצייצות ביניהן: "זה האיש שקנה מהמכס הישראלי פורשה תמורת 700 שקלים ולא הצליח להתניע אותה". גם המלצרים בקפיטריה -Press Coffee שברחוב קפלן פונים אליי בסרקסטיות: "איפה הפורשה שקנית? אגודת העיתונאים סידרה לך חנייה, למה שלא תביא אותה?"

כן, פרשת הפורשה שלי נקלטה כבר היטב, הן בעיר והן בפריפריה, זולת כמה פרטים שהצלחתי לשמור בסוד, מטעמי כבוד עצמי, וכעת גם אותם אני מדליף:

מטרוניתות בין הטרנטות

את המכרז בלוד שבו רכשתי את פורשה 928, המאורגן בידי המכס, גילה בני, שהוא פריק של אינטרנט. "בין כל הטרנטות שלא שוות שקל אחד הם מוכרים פורשה 928, אלפא GTV ונגררת קמפינג מפוארת. למה שלא נקנה אחת מהן?", שאל.

"למה רק אחת?", עניתי. "למה לא ללכת על כל השלישייה? הרי פורשה ואלפא נראות טוב בזוגיות, ואנו נישן טוב בנגררת הנחמדה".

נסענו למגרש של המכס לראות על מה מדובר, מילאנו את טופסי ההשתתפות במכרז, והתחלנו לדמיין שאנו מקבלים את כל השלישייה, שעמדה למכרז זה כבר זמן רב, מפליגים איתה לאיטליה (שהרי גירוש המכוניות לחו"ל הוא תנאי שהמכס מציב לקונה המאושר), מסדרים לפורשה וו גרירה (כדי שתסחב את הנגררת) – ואז ממשיכים לוורשה לאט, כאשר הנגררת משמשת לנו מלון דרכים מהודר.

ואולם, זכינו רק בפורשה ובאלפא. הנגררת הלכה עם מישהו אחר. נסענו ללוד, לרחוץ ביסודיות את זוג הבנות שקנינו. לא רצינו לגרש מהן את שמיכת האבק קודם לכן, כדי לא למשוך לפורשה ולאלפא גדודי מתחרים נוספים.

מישהו מזהה אותה? כמה קוראים כתבו לי שהם הופתעו לראות מספרי רישוי ישראליים מתנוססים על אלפא GTV שלי, השוהה בפולין לאחר גירושה מהארץ. תודה. מכתבים אלו מוכיחים שהשיטה עובדת: אני מרכיב את הלוחיות הצהובות לפני כל צילום בכוונה תחילה, בתקווה שמישהו יזהה את הרכב ויספר לי למי הייתה שייכת GTV לפני שהמכס שם עליה אזיקים. אגב, עם אותן לוחיות ישראליות, GTV הופיעה גם בסִרטי, 'שועל הכסף של פליציה ט", כמכונית השייכת לתייר יהודי, ניצול שואה, המחפש זיכרונות ושורשים

יפהפייה נמה זה מפחיד

הבאנו מצבר ודלק. אלפא התניעה אחרי ויכוח קצר (כולל איומים), אך פורשה, כפי שחששתי, סירבה. כנראה היא שמעה שאנו עומדים לקחת אותה למדינה של שלגים וקרח. לא עזר שהבטחתי לה שבעוד שנה-שנתיים הילד שלי, כתושב חוזר, יביא אותה שוב לתל-אביב! המכס לא יתאושש ממכה כזו, חייכתי.

אך החיוך היה מוקדם מדי, כי פורשה 928 סירבה להתעורר. אין קול ואין נוהם. אפילו אחד משמונת הצילינדרים שלה לא הגיב, מה שיצר מצב דרמטי, כי צופר האונייה שחיכתה בחיפה נשמע כבר היטב באוזנינו.

בלית ברירה, החלטנו להעמיס אותה רדומה על האונייה לאיטליה, ושם, תכננו, נסדר וו גרירה לאלפא כדי לגרור את פורשה זו לוורשה, למוסך מתאים לה. אלא ש-928 הייתה אוטומטית, כך שכדי לגרור אותה צריך לפרק את הדרייבשאפט – אחרת, גוד-ביי גיר. מפחיד גם לעבור איזה 2,200 ק"מ על כבל גרירה כשהמעצורים התפגרו (שהרי המנוע לא עובד).

סיפרתי לבני על סרט אימה ישן שנותר בזיכרוני. זה קרה כאשר מוריס מיני קופר שלי התקלקלה. צלצלתי לחברי, נהג ראלי בעל הכינוי Mruva (נמלה), שהגיע עם פיאט 132 כדי לגרור אותי. הוא הגיע שיכור כי תפסתי אותו במסיבה. קשרנו את קופר לפיאט – ונסענו. תחילה זזנו לאט, אך כאשר עלינו על הגשר (שבו, לפי החוקים הפולניים של אז, לא הייתה הגבלת מהירות), חברי שכח שהוא גורר מישהו ופתח ב-120 קמ"ש, ואחר ב-140. מעולם לא פחדתי כמו על גשר זה, עד שלמזלי כבל הגרירה נקרע ופיאט הדוהרת נעלמה.

למחרת 'נמלה' התקשר. "גררתי אותך אתמול, אבל אני לא זוכר לאן", אמר מוטרד. "הכול בסדר? סידרת את קופר, או ששוב צריך גרירה?"

עזבתי אותה מתבוססת בשמש

חוץ מהבעיות המצפות לנו בגרירה של פורשה 928, גם כוחות המשטרה האיטלקיים, האוסטריים והצ'כיים צפויים לקפוץ עלינו, המשכתי להפחיד את בני. שהרי פורשה האדומה נראית כאילו נגנבה, וכך יתגלה באותה הזדמנות שאין לנו ביטוח בינלאומי, לא ל-928 ולא ל-GTV. ניסינו לסדר את הביטוחים הנדרשים דרך מועדון ממס"י, אך לא הצלחנו. "המכוניות ישנות מדי", ענו בטלפון.

וכך, בלב כבד ובהיגיון קל, השארנו את פורשה בחניון המכס, וחבר ממרוצי אשקלון, אהוד לביא, לקח על גררו את GTV לנמל חיפה, כי לאלפא אסור היה לנוע בארץ על גלגלים או להיכנס לאיזה מוסך בדרך.

הפלגנו. הפרֵדה מפורשה הייתה קלה יחסית, כי אחרי הרחיצה גילינו בה שמשה קדמית שבורה הדורשת החלפה כבדת-ממון. בנוסף, כל המנעולים רוסקו אחרי שטיפל בהם, בפטיש ובלום, מנעולן מוסמך שהמכס המליץ עליו, כך שאפשר היה להיכנס ל-928 רק דרך הדלת האחורית (ראו תצלום).

מוורשה התקשרתי לידידה שלי בתל-אביב, משוררת בפוטנציה. "תיקחי מהמכס חזרה את 700 השקלים שלי", ביקשתי. היא הלכה אליהם, ודרשה את החזרת הכסף ששילמתי על… פרארי. "לא מכרנו שום פרארי", ענו לה המוכסים.

– "איך היית יכולה להתבלבל בין פורשה 928 לבין פרארי טסטה-רוסה?", תמהתי.

– "שתיהן אדומות ונמוכות", קבעה הגברת, "אפשר להתבלבל".

פורששש… פורשה 928 במגרש המציאות של המכס. לוד 2002. היום, אני כבר יודע לאיזה מחבריי העיתונאים הייתה שייכת 928 האדומה אשר המכס חסם את כניסתה מארה"ב לארץ, החרים אותה בגסות רוח – ואז ניסה למוכרה בפרוטות. צנעת הפרט דורשת ממני לשתוק

טיפ טיפה

צמצום השימוש בבלם יד להאטת המכונית בירידה, לבל תידרדר, או סתם לחניה, הוא בוודאי חילול של פריט חשוב זה העוזר בנהיגה מתקדמת.

כידוע, באמצעות בלם יד אפשר, ואף מומלץ, לבצע סיבוב פרסה מרשים בג'ימקאנה (ספורט פעלולים), או בעיר, כאשר עינו של השוטר אינה פקוחה. אלא שיש גם נהגים ממש מטורפים לבלם יד המנצלים אותו כדי להשתחל לפיסת חנייה כה קטנה, שהשיטות המסורתיות המקובלות בציבור אינן מועילות בה.

אלא שאת חשיבותו האמיתית של בלם היד מעניקים לו נהגי ראלי. בעזרתו הנדיבה של בלם זה (ולא, חלילה, הפריט המודרני-חשמלי המטומטם!) מבצעים אמני הראלי תרגילי היגוי-יתר מבוּקר, המאפשרים החלקות ארוכות בנוסח 'דריפט'. אמנם זה לא תמיד חוסך זמן בתחרות, אך לפחות נראה תמיד פוטוגני ומרשים את הקהל.

שואלים את אדוארד

אברהם חסדאי: האם מכוניות המצוידות במערכת 'עצור וסע' יקרות יותר לאחזקה שוטפת ממכוניות שאין בהן המערכת הזו?

תשובה: מכוניות שמותקנת בהן מערכת 'עצור וסע' הן דבר חדש יחסית בשוק, כך שקשה לקבוע אם החיסכון בדלק שהן מבטיחות (ואמנם מקיימות) מיתרגם, בסופו של דבר, להפחתת עלויות האחזקה הכלליות של הרכב. חוששני שמחיר החלפים המיוחדים למכוניות אלה, ובהם מצבר וסטרטר יקרים כפליים ממקביליהם הרגילים, כמו גם תוחלת החיים הקצרה של גלגל התנופה המפוצל ('דאבל מסה') ומערכת הטורבו – הם שני גורמים העשויים לכרסם בחיסכון לטווח הארוך יותר.

משה מאיר, שערי-תקווה: עם הפיכתנו לאימפריית גז מתגברים הדיבורים על הכדאיות של הסבת הרכב לשימוש בגז. אני נוהג ומחזיק מזה שנים רבות מאוד ברכבי דיזל ממגוון דגמים (פולקסוואגן, סיטרואן, אופל, רנו, קיה ועוד), ובאופן כללי מרוצה מאוד וחוסך הרבה בעלויות הדלק. יחד עם זאת, נראה שדברים מתחדשים בתחום האנרגיה.ידוע לי משיחות עם בעלי מכוניות כאלה וממכונאים שישנם סוגי רכב שההסבה לשימוש בגז במקום בבנזין גורמת להם לנזקים, בעיקר בראש מנוע העשוי מאלומיניום. לעומת זאת, יש יצרנים שמייעדים את מנועיהם מלכתחילה לשימוש בגז ולכן הם מאריכים ימים כמו כלי רכב אחרים. שאלותיי הן: א. האם זה נכון? ב. אם כן, האם אתה יכול להמליץ על דגמים מתאימים להסבה ועל אלו שלא ג. מה דעתך באופן כללי על ההסבה לגז, ומה אמורים להיות השיקולים שלנו לעשות זאת?

תשובה: באופן עקרוני, משתלם לעבור לגז כאשר הכוונה היא להחזיק ברכב זמן רב. לפי העיתונות הלועזית, המרבה לעסוק בנושא, מערכת גז מתאימה ביותר למנועים בעלי תזמון שסתומים הידראולי. זאת, משום שהמערכת חוסכת להם את הצורך לכוון את השסתומים. מנגד, המנועים המודרניים, כמו TSI של פולקסוואגן ודומיהם בעלי ההזרקה הישירה, אינם מתאימים להסבה לגז. אמנם מנועים אלה אינם דוחים כליל את ההליך, אך הסבתם מסובכת, ויקרה בהתאם. ועוד לא הזכרנו את העובדה שבסופו של דבר, במנועי ההזרקה הישירה הדלק נשרף עם הגז בו-זמנית; אמנם בכמויות קטנות יותר מאשר במנועי בנזין רגילים, אך בכל זאת. אם אתה זקוק להכוונה פרטנית ומקצועית יותר, אני מציע לך לפנות למומחים בעניין זה, שלומי ופיני ממוסך 'גז חיש' בקריית-אריה פתח-תקווה, טלפון 03-9190617.