יום וחצי ברייך הרביעי

ניסיתי להתעשת ולא להטביע את נפשי בטירוף של ההיסטוריה, אלא להתרכז בחיפושים אחר חוט אריאדנה כדי להסתדר במבוך של מסלול נורבורגרינג כמו תזאוס במיתולוגיה היוונית

במלון גרמני, בלילה ההוא שחיפשתי באינטרנט איך לנהוג בנורבורגרינג ולְמַה לצפות ממזג האוויר מחר, שמעתי פתאום פעימות לב כאילו זרות, לא אופייניות לי.

זה לא קרה בגלל מתח לקראת המבחן העצמי על המסלול, אלא בגלל השוטטות שלי באינטרנט, שם מצא אותי דיווח על סרט תיעודי פולני המתאר את זריקת הילדים מהרכבות שהובילו יהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה. תומאס וישנייבסקי, במאי סרט זה הקרוי 'נזרקים' (Wyrzutki), תפס אותי עם סיפורו הצנוע, המבוסס על תחקיר שנמשך שנתיים. וישנייבסקי לא שקט ולא נח עד שהקליט את כל העדים הכפריים הפולניים, כיום בני 90 ומעלה.

הסרט מספר שהיהודים המובלים לטרבלינקה ברכבות המוות ניסו להציל את ילדיהם באמצעות השלכתם מהקרונות. חלק מהילדים שנחתו בשולי המסילה נפגעו אף כי נעטפו בכמה שכבות בגדים או בשמיכות, וחלקם שרדו את החבטה אך נרצחו באכזריות בידי הגרמנים שתפסו אותם. הסרט מתאר, בין השאר, את גורלה של ילדה יהודייה ששרדה אמנם את ההיזרקות מהרכבת כי נפלה על ערימת חול, אך קצין גרמני שהגיע בכרכרה עצר לידה וירה בה באקדחו פעם אחר פעם.

בעיירה לאפֶּה, שבסמוך אליה עברו פסי הרכבת המובילים לטרבלינקה, ובכפרים שבסביבה, המקומיים קראו לקצין הרוצח "איש על שש רגליים" – כי הוא היה מלווה תמיד בכלבו.

גם השומרים מהוורמאכט שנסעו ברכבת התחרו ביניהם בקליעות מדויקות מרוביהם, כאשר ירו בילדים הנחבטים בשולי המסילה.

התשליך: הראיונות שערך במאי הסרט 'נזרקים', תומאס וישנייבסקי, עם כפריים פולניים זקנים משולבים בסרט כאילוסטרציות גרפיות, פרי עבודתו של הצייר הנאיבי סטניסלב זיוָלֶבסקי, אף הוא תושב הכפר היינובקה (Hainowka). הצייר מתאר בסגנונו את זריקת הילדים היהודים מרכבות המוות

הגוף ניצל, היהדות התרסקה

מהאינטרנט למדתי ש'נזרקים' הספיק כבר להשאיר רושם בכמה פסטיבלים. עוד למדתי שאחת מהילדים המעטים שניצלו, בזכות כפריים פולניים שלקחו אותם הביתה חרף סכנת עונש המוות – נשארה בכפר גם בבגרותה ומסרבת להכיר ביהדותה. יתר הילדים נאספו ממאמציהם הפולנים בידי יהודים, שהגיעו מוורשה לאחר המלחמה כדי "להציל נפשות יהודיות".

נזכרתי שבבית היתומים היהודי בקרקוב שבו גרתי היה אגף ילדים קטנים. "maluchy" (קטנים), היינו קוראים להם. נאסר עלינו לשאול ילדים אלה על עברם, איך הם ניצלו ומהיכן הגיעו לבית היתומים, כי לפי המדריכים, הם היו קטנים מכדי להבין. אולי היה ביניהם איזה ילד רכבת?

מישהו ער שם, בשגרירות?

והנה אני במלון גרמני, מנסה להבין איך קרה שסרטו של תומאס וישנייבסקי עוד לא הגיע ארצה. איך זה ששגרירות ישראל בוורשה לא איתרה את 'נזרקים' ולא שלחה עותק ל'יד ושם'. סתם רשלנות או חוסר עניין?

ולמה גם המכון הפולני בתל-אביב שומר שתיקה לגבי 'נזרקים'? האם המכון מבין שרוחם של המארחים הישראלים מסתייגת מהסרט – משום שהוא פוגע אולי ביוקרתם של מומחי השואה שלנו, בעלי המוניטין העולמיים, שלא הקדישו לנושא זרקור אקדמי?

נזרק מקרון הרייטינג?

ומה לגבי הטלוויזיה הישראלית? האם ייתכן שסרט זה נפסל לשידור באיזו רשת/קשת כיוון שהזכייניות לא מצאו בו עניין ציבורי רב, בדיוק כפי שהן מנסים למַעֵט מאוד בשידור נושאים הקשורים בניצולי שואה?

אגב, פחות מפתיע אותי ש'נזרקים' עדיין לא הוקרן בערוץ הראשון, האינפנטילי עדיין כפי שהכרתי אותו מקרוב בין 1969 ל-1985.

גרמנים חדשים, מהניילונים?

בכל אופן, אני מנסה לעצור בחריקת בלמים, ולא לדמיין שהגרמנים העכשוויים שהכרתי הם ילדיהם או נכדיהם של הפושעים הנאצים. הרי גם הג'ינג'י השמנמן שהתיידד איתי אתמול באולם התצפית על מסלול נורבורגרינג עשוי להיות קרוב משפחה של 'הקצין על שש רגליים' הנזכר לעיל. לך תדע.

מדוע גיבורי הגטו לא היו יצירתיים

נושא רכבות המוות, שהסרט 'נזרקים' מתאר מזווית מוכרת פחות, הזכיר לי שיחה שלי עם גיבור מרד גטו ורשה מארק אדלמן, שבה שאלתי אותו למה המחתרת היהודית לא עשתה דבר בנידון.

"אם כבר הייתם מוכנים ליפול בקרב במקום להיחנק בתאי הגזים", אמרתי, "אז מדוע, לכל הרוחות, לא שלחתם עשרה חבר'ה לאומשלאגפלאץ שיתפסו מקום בקרונות, יגיעו לרציפים בטרבלינקה, במיידנק או באושוויץ, ובזמן הסלקציה יוציאו את אקדחיהם המוסתרים ויהרגו כמה שיותר קצינים גרמנים?"

"קל להיות חכם לאחר מעשה", ענה לי אדלמן בדיוק כפי ששיערתי שיענה, ולא המשכתי להקשות עליו.

טירוף מוקפד

גם האמרגנים של 'יום נסיעה פרטי על מסלול נורבורגרינג' עשויים להיות נכדיהם של הנאצים, הרהרתי, כאשר הם ביקשו ממני לפרק את המסרטה הצמודה לשמשה הקדמית של הבווארית. Verboten"" (אסור), אמרו כמו פעם.

אך אין מקום לדמיין קרבה בין הימים שעברו והימים של היום, כי על מסלול נורבורגרינג צריך לחשוב רק על נהיגה ועליה בלבד. במסלול תעתועים זה צריך להיות מרוכז באותה מידה שצריך להיות מטורף ולנסוע בצמוד לגולף GTI R הנוסעת חזק. צריך להיות מרוכז ומטורף בו-בזמן כדי לא להוריד רגל מהגז גם כאשר הנהג המוביל נזרק בסיבוב וממשיך בדריפט, ואתה בולם ברגל שמאל כדי לא להיכנס בו. הבווארית מצידה לא מתעייפת אלא מנסה שוב ושוב לזרוק אחוריים בהיגוי יתר.

ויהי בהגיענו לשני שלישים של המסלול נאלצנו לעצור בפקק עקב התהפכות של מישהו. אך הפרוטוקול אמר
כבר את דברו: עד לעצירה השתמשתי רק בשלושה הילוכים, שני, שלישי ורביעי – אשר בו נותר מחוג מד הטורים בשטח האדום בקצת יותר מ-210 קמ"ש.

עבודה זרה

בחרת לא רע, טפחתי על שכמו של הקשיש המורשה שקנה בווארית, וכעת עוד נהנה איתה מעבודה זרה. הרי כשאתה לא מכיר את המסלול ונוסע רק לפי הנהג המוביל – כלומר, בולם כפי שהוא בולם ומחליף הילוכים בהתאם לנסיבות כדי לא להישאר מאחור – אז קשה לדבר על תוצאה אישית שלך, שהרי נהג אחר, זר לגמרי, עובד במקומך בכל כוחו.

למעשה, לולא ההפסקה בנסיעה בגלל הפקק, אז בזכות גרמני זה הייתי רושם את זמן ההקפה שרשמה גולף מטורפת ואמביציוזית זו! זאת אומרת, הייתי מגיע לתוצאה שלפי סבינה שמיץ, הייתה מכניסה אותי בזכות גילי המופלג לספר השיאים של גינס. מה שלא השגתי כי האירוע הופסק לצערי. ובכל זאת, כאשר עצרנו ופתחנו דלתות, ניגשתי לנהג הגולף להגיד לו תודה.

האיש התעניין אם הכנתי את ב-מ-וו Z3M למסלול, ועניתי בחיוך שרק הרכבתי לדוושת המצמד גומייה נוספת, עבה, המאפשרת להחליף הילוכים ביתר מהירות. "אנשים מבוגרים לא אוהבים ליישר את רגליהם עד תום, כי אחר כך קשה לקפל אותן", הסברתי.

בשם מי, בשם מה

חקרתי את עצמי אם נהגתי במסלול נורבורגרינג בשם כל הזקנים הנוסעים על כיסאות גלגלים דחופים בידי עוזריהם התאילנדים, או שבסך הכול רציתי לבדוק את יכולותיי ואת ביצועיה של ב-מ-וו Z3M הסדרתית שלי.

ואולי עשיתי 1,200 ק"מ מוורשה, ומתעתד לעשות עוד 1,200 ק"מ חזרה הביתה, לגינה הירוקה ולכלבי מקס ובר – כדי להרגיז את אויביי בתל-אביב הרחוקה? אם זה היה העניין, הצלחתי בכך לא רע: דמות אחת השייכת לעבר, אך פעיל עדיין בעריכת אתרו, שמע בתדהמה שהשגתי לי בווארית Z3M קופה בריאה, ועוד כובע כחול של הפירמה – ומאז חדל לכתוב באתרו צרורות תשבחות על ב-מ-וו, תשבחות שעד עתה הוא נהג לכתוב במהירות ממוצעת של שש פעמים בשבוע.

בבא-רנטגן הגרמני

בכל אופן, היה זה מפגש חיובי ותורם, סיכמתי את הטריפ של נורבורגרינג, שבו למדתי את Z3M וזה העיקר.

לא הפתיעה אותי הנטייה ההיסטרית של הבווארית להיגוי יתר. כולם כתבו על כך כבר, כולל ג'רמי קלארקסון מ'טופ גיר' ועמיתו טיף נידל (Tiff Needell) חובב הדריפטים. ודאי שגם עליי עשתה רושם הקלוּת שבה מטפס מנוע ה-S50B32 של הבווארית למרומי הסל"ד, אך באותו מבחן אכזרי נגלו לפניי גם כמה חסרונות מלהיבים פחות של הגרמנייה – ובבהירות רבה, הם נגלו. כך התחוור לי לָמָה כל רכב חדש בעל יומרה ספורטיבית שעומד להיכנס לשוק, מפרארי ופורשה ועד פיז'ו 208 GTI, נבדק על מסלול נורבורגרינג דווקא – ועובר שיפורים בהתאם להתנהגותו שם.

מה מצא אצלי בבא-רנטגן הגרמני? אז ככה: זווית הגלגול של Z3M לא גורמת איבוד אחיזה, אך יודעת להפחיד. צמיגי הפירלי 0 של ב-מ-וו די רחוקים באחיזתם מטויו R888 שהרכבתי להונדה CRX. מעצורי הבווארית מתחממים מוקדם מדי, חרף צלחות משוכללות טורבו grove ואולי דווקא בגללן, כתוצאה פרוזאית מכך שלא החלפתי את נוזל המעצורים הרגיל 5.1 במוטול, הרותח מאוחר יותר. גם המושבים הפוטוגניים של Z3M התגלו כמאכזבים בשדה הקרב, כלומר חלקים מדי, ואינם לופתים את הנהג כמו מושבי אאודי TT קוואטרו שסידרתי לאלפא GTV שלי.

הופתעתי לא מעט גם מהחולשה בכושר הנהיגה שלי. "חצי מחולשה זו הוא תוצאת חוסר אימונים, והחצי השני הוא סתם הזדקנות", רשמתי לעצמי הערה ביומן המסע המרובב בְּכֵנוּת.

לא חיפשתי את סבינה שמיט לצורך ראיון, כפי שהתכוונתי. היא אמנם אישה נהדרת, אך אחרי שנתקלתי בסיפור הילדים הזרוקים, לא מצאתי בי כוח להיתקל בחיוך גרמני רחב. ברחתי הביתה

 טיפ טיפה

בתי ספר לנהיגה מתקדמת פותחים את הלימוד בהסבר על ישיבה נכונה, בדגש על מרחק נכון בין גוף הנהג וההגה. מורים אלה שוכחים להזכיר שלא פחות חשוב לדאוג לכך שרגלי הנהג הלוחצות על הדוושות לא יהיו מתוחות, חלילה, אלא כפופות מעט, גם כאשר הדוושה לחוצה עד הרצפה!

הסיבה: במקרה של תאונה, רגליים ישרות אינן יכולות לספוג את המכה כמו רגליים כפופות, מה שעלול לגרום נזק חזק לעצמות האגן ואף לחוט השדרה. יש אפוא לכוון את המושב בהתאם, ולהתייחס בחשדנות לקביעת המדריכים כאילו עיקר הישיבה הנכונה מוגשם כאשר פרק יד של התלמיד מונח על חלקו העליון של גלגל ההגה.

במכוניות המאפשרות להזיז את ההגה לכיוון הנהג (או להרחיקו ממנו) קל לשמור על מרחק נכון – הן למטה, באגף הרגליים, והן למעלה, באגף הידיים. אם ההגה מסרב לזוז, יש לחפש פשרה באמצעות כיוון המושב.

שואלים את אדוארד

רועי גלעד: בקרוב אני מתחיל עבודה חדשה הכוללת רכב צמוד. באפשרותי לבחור כל רכב (חדש) שארצה בסכום של עד 70 אלף שקלים + מע"מ. עליו להיות כמה שיותר מרווח (בגאז' גדול/סטיישן) מכיוון שיש לי ילדים. אשמח אם תוכל להציע אופציות.

תשובה: הסכום שנקבת והצורך בבגאז' גדול מובילים לשוק היד שנייה. הייתי מצביע על סקודה אוקטביה סטיישן ועל פורד פוקוס סטיישן בעלת מנוע 2.0.

יצחק פוגל: ברשותי פיז'ו 306 שנת 2002 מנוע 1.6, אוטומטית סדאן. בטורי סרק, בעמידה ברמזור או בכניסה לחניה, הטורים מתחילים מדי פעם לעלות ולרדת ללא סיבה. כשהתופעה מוגזמת אני מוציא את הידית ל-N ואז, למרבה

הפלא, התופעה נעלמת. בנסיעה רצופה אין שום בעיה. במוסך החליפו לי מנוע צעדים, ולמרות זאת התופעה חוזרת מדי פעם. מה עושים? דבר שני: הגיר האוטומטי במכונית זו הוא סגור, אי אפשר לבדוק שמן גיר או לטפל בו. אמרו לי שאחרי 160 אלף ק"מ השמן מאבד תכונות והגיר עלול ללכת. האם זה נכון? האם אפשר להחליף לגמרי את שמן הגיר, כמו שאמר לי המוסכניק במוסך פיז'ו?

תשובה: בקש במוסך שינקו את המצערת ויעדכנו את מחשב הרכב. בנוסף, יש לבדוק במערכת ההזרקה את מצב הסתמים (האם הם אטומים דיים?). אם האשֵמה בתקלה שציינת היא התקשורת שבין תיבת ההילוכים ומחשב הרכב, אז בשלב ראשון הייתי מציע להחליף את שמן הגיר – הליך שמוטב לבצע במכון מנוסה לגירים אוטומטיים.

יונתן: אני סטודנט ומחפש מכונית קטנה, חסכונית ואמינה. אשמח מאוד לקבל ממך המלצה, היות שהידע שלי בתחום טעון שיפור.

תשובה: אני מציע לך לבדוק מה כתבו אורחים בבלוג שלי, ובמיוחד 'אנונימי', כשהם התייחסו בהרחבה לסיטרואן AX 1.4 ולאחותה 1.1. מדיון זה עולה כי אפשר להשיג בשוק במחיר צנוע מאוד את אחת היצירות הללו, שתהילתן כוסתה בשמיכת אבק. בזמנו, הוזמנתי לצרפת על ידי סיטרואן כדי לערוך מבחן לשתי גרסאות אלה של AX, ולהפתעתי, מכונית זו התגלתה (בשני מופעיה) לא רק כנוחה וחסכונית, אלא גם כקרן שפע של הנאת נהיגה.