אני כתב חצר

אמרתי סליחה למכוניותיי וטיילתי ב'אוטומוטור' בגני התערוכה בתל-אביב. גיליתי שכמה יבואנים, כמו פולקסוואגן, סיאט, סקודה, אופל, מרצדס ופורשה, החרימו אירוע זה, ושתכשיטים כמו פרארי ומזראטי הוצבו מאחורי גדרות כדי שאצבעות העמך לא יגעו בהם

היה היו זמנים שהייתי מכור נפשית ופיזית לתערוכות רכב כמו לעישון, עד שנפל דבר והחלטתי, להפתעת עצמי וידידיי, לשמור מרחק מאירועי ראווה אלו – בין אם הם נערכים בפאריס, בפרנקפורט או בז'נבה.

הסיבה להתנתקות הייתה הגנה עצמית: מפגשים שנתיים או דו-שנתיים אלו עם תעשיית הרכב החלו להציק לי, באשר הם הפכו לגביי למחזה עצוב כמו דרמה יוונית עתיקה בנוסח 'אנטיגונה' של סופוקלס.

גיליתי שהמוצגים המודרניים, האופנתיים, הנחשפים בתערוכות הרכב – אשר לנו, העיתונאים, מותר לשבת בכל אחד מהם, להציץ תחת מכסה המנוע ולסובב הגה – החלו לשכנע באופן ברור ואכזרי שהמכוניות הנמצאות בשבי של זמננו המודרני איבדו את האיבר שהתרגלתי לאהוב בהן: את נפשן.

כמו בשיר של מאיר אריאל על האנושות הפגומה, תעשיית הרכב העולמית ויתרה על הלב.

לא תנאף בחו"ל

חוץ מזה, הביקור בתערוכות הרכב הנוצצות גרם לי להרגיש כבוגד בזכרן של מכוניות שהיו לי, כמו גם בכבודן של אלה הנמצאות במחיצתי. וכך, מכיוון שוויתרתי על תערוכות כה רבות, התפנה לי זמן להבין שאני למעשה כתב החצר של מכוניותיי האהובות, אלה שהיו ואלה שעודן.

חניון, מלשון 'חן'?

הגמילה מתערוכות רכב הייתה קלה יחסית, שהרי במקרה או לא במקרה, החצר הביתית שלי מַרְווה – בשפע ועוד קצת – את געגועיי לעולם המוטורי היפה, זה שהיה מצויד באיבר התרי"ד: נפש. תערוכת הרכב האחרונה שנתקלתי בה הייתה חחניון הסמוך למסלול המרוצים נורבורגרינג, לפני כחודש ימים. במגרש זה לא הייתה חסרה אף נציגה של פרארי, למבורגיני ופורשה.

טעות לעולם עוזרת

בחניון זה עמדה ב-מ-וו Z3M קופה בת ה-12 שלי לצידן של מפלצות-התהילה ללא רגשי נחיתות, ובחוצפתה אף חשה עליונות. כי לבווארית זו יש קלף מנצח: בגלל טעות של היצרן, ב-מ-וו, היא יצאה מפסי הייצור עם אלקטרוניקה שמסתפקת במערכת ABS, ארבע כריות אוויר (שאינני מתכוון להשתמש באף אחת מהן) וכיוון חשמלי של המראות והמושבים.

בזכות ה'פגם' הזה, שגרם להפסקת ייצורה, מְסָפֶּקֶת Z3M את עונג הנהיגה של פעם, כאשר הנהג היה השליט ולא סייעניו-רודניו האלקטרוניים.

מתאבדת תוך כדי ריצה

בתערוכות שאורגנו מתחילת המילניום ואילך, נעדרים מהמכונית שלושה רכיבים: נפש סוערת, אישיות ופשטות. תעשיית הרכב טשטשה את הייחוד בין הדגמים, וחדלה לפיכך לסקרן.

את המכונית המודרנית קברו, לגביי, גם שלל נטיות התאבדותיות – ובהן ריצה מטורפת אחר הקטנת נפח המנועים המלווה בפתרון פז, מגדש טורבו – שמסופק בכפייה לכל נפש, מבלי לדאוג אם נפשות אלה יודעות בכלל להסתדר עם מגדש.

מס מותרות

ודאי ש'אוטומוטור', המשתרעת מדי שנתיים בגני התערוכה בתל-אביב, חיזקה את התנכרותי לתערוכות, עוד לפני שחדלתי לפקוד אותן. הרי הייתי עדיין חסיד תערוכות מושבע, כאשר החלטתי שרגלי לא תדרוך עוד בתערוכה התל-אביבית.

להסכמה זו הגעתי כשנתקלתי במקרה מזעזע: מארגני 'אוטומוטור' דאז דרשו קנס של 20 שקלים מהורים שרצו לצלם את ילדיהם או את עצמם לצד איזה פריט מפואר. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הייתה זו איטלקייה אקזוטית, למבורגיני לבנה.

הריגוש הפיק לקחים

חוץ מזה הפריע לי שההפנינג התל-אביבי נשא (ועודו נושא) אופי מסחרי, באשר הוא מנוצל על ידי היבואנים ליחסי ציבור אגרסיביים. מה בכלל החידוש שמציעה 'אוטומוטור', המתיימרת להציע "חוויית ריגוש", כאשר רוב המוצגים ה'נחשפים' בה מוכרים לנו מאולמות התצוגה ברחוב המסגר?

למען ההגינות יש לציין ש'אוטומוטור' הנוכחית, הנערכת בימים אלה, הפיקה לקחים והרחיבה את מוטת-העניין שלה, באשר היא מציעה עולמות תוכן עשירים יותר. אחד מהם הוא מכוניות מפורסמות מהקולנוע כמו החיפושית 'בארבי', מיני קופר (לצערי, לא זו מסִרטי 'קראקסה' – תאונה), וקוברה שבחרה לשמלתה את השחור מאט של אלפא GTV שלי. ודאי שחסרה לי בין כוכבות הקולנוע המוסטאנג של 'בוליט' או איזו אסטון-מרטין של בונד, אך התנחמתי בפתגם היידישאי "כשאין דגים, גם סרטן הוא דג".

בתערוכה יש גם כלי רכב צבאיים, תצוגה גזעית של מועדון הארלי דיווידסון ואטרקציות אחרות.

לעוס במקום לעוף

המשפחתיוֹת, כידוע לכל בר-עין, איבדו סופית את חתימת-הסגנון של הפירמה, כאילו תוכננו על ידי אותו מחשב (קשה כבר להבחין ביניהן ברחוב, למעט מקרים בודדים כמו ניסאן ג'וקה ויונדאי ולוסטר).

לנוכח אחידות מרדימה זו, תמוה שמארגני התערוכה התל-אביבית לא מציגים בה דגמים שעשויים לסקרן את המבקרים: דגמים שהיבואנים, בעזרת גדודי כתבי החצר שלהם העובדים על רצועה קצרה, מנסים להסתיר מהציבור כי החליטו כנראה שלא כדאי לשווקם.

והנה, הפלא ופלא: נטייה זו של 'אוטומוטור' להיצמד לתפריט הלעוס נותרה בעינה, וגם בתערוכה הנוכחית אין לראות אסירות-ציון. למשל, סוזוקי סוויפט ספורט, שהיא המסקרנת בין הסוויפטים ומצוידת במנוע 130 כ"ס.

מסורבת העלייה סוויפט ספורט פופולרית מאוד בקרב נהגים צעירים באירופה. נכון שזהו אינו טיל יבשתי המסוגל להתחרות בקליאו ספורט, אך בכל זאת, מכשיר יפני זה הוא בחירה הגיונית לנהגים החותרים תחת רוח תקופתם ומחפשים עדיין הנאת נהיגה.

היבואן צבי נטע משווק אמנם מכוניות כיף אמיתיות, ובזכותו רואים ברחובות מבחר רחב של פורשה – החל ב-911, דרך קיימן ועד פנאמארה, אך תכשיטים אלה מיועדים, מטבע הציוויליזציה, לעשירון המעושר. חיכיתי לג'סטה של היבואן, כלומר שיווק של סוזוקי ספורט או לפחות הצגתה בתערוכה – וגורנישט.

גם UMI, בעקשנות יוצאת דופן (ולדעתי בטיפשותה), עדיין לא משווקת בארצנו את דגמי קורבט או קאמארו (Camaro), המסוגלים להתחרות בפורשה בזכות מחירן המתכופף אל בני האנוש.

הנדסת עֱנוש

קשה לי להתפעל מ"העיצוב החדשני" של המכונית המודרנית, כהתמוגגותם של חבריי למקצוע, שכן עודני מעדיף קווים ברורים, נקיים מהאסתטיקה של machbox.

זה לא רק עניין של יופי, אלא גם של בריאות הנפש. הרי העיצוב ההנדסי העכשווי כופה על הרכב לגרום לנו תחושה קלאוסטרופובית, כאילו הלבישו אותנו בביגוד תחתון צמוד מדי – או שהוא זורע בנו את התחושה ההפוכה: שאנו מעבירים איתנו ממקום למקום יותר מדי אוויר.

הוד כיסאותו

תערוכות העבר סיפקו לי זיכרונות בלתי נשכחים. בז'נבה למשל, מוקדם בבוקר, כאשר המכוניות היו מכוסות עדיין שמיכות, ראיתי נכה מבוגר שכיסא הגלגלים שלו נתקע בערימת כבלים זרוקים ברצפה. עזרתי לו להשתחרר מהמלכודת וניתבתי את כיסאו לכיוון רצפה חלקה, והוא הסכים בחיוך.

"אתה רוצה לקפוץ לדוכן מרצדס?", הצעתי. "מגישים שם ארוחת בוקר על רמה". אך הוא סירב. "רק לא מרצדס", ביקש. "אז אולי נשתה קפה אצל רנו?", המשכתי בפיתוי, וברגע זה קפצה עלינו להקת צלמים, שסנוורו אותנו בפלשים.

"מי זה האיש?", שאלתי אחד מהם, והוא פער את עיניו לנוכח בורותי. "זה סר פרנק וויליאמס, הבעלים של קבוצת וויליאמס בפורמולה 1".

נימוס ישראלי

הזיכרון הבא. פרנקפורט. אני על יד איזדרה (Isdera) ספיידר פרי דמיונו של קוסם העיצוב שולץ, יצור דו-מושבי מצויד במנוע מרצדס בעל עוצמה. לצידי עומד אדם אפור משהו, ללא מצלמה או תיק עם קטלוגים כמו רובנו. "נו, מה אתה חושב על זה?", הוא שואל, ואני עונה לו שאביה הרוחני של איזדרה הוא גאון עיצוב, ושבכל התערוכה הזו אין דבר דומה לספיידר זו.

"שמי שולץ", אומר האיש. "אברהרט שולץ. וזו האיזדרה שלי…"

אברהרט שולץ, אביה של 'איזדרה'. חברי החמור מתל-אביב החמיץ אותו

המום, אני הולך אחריו לקופי-בר הסמוך. אנו מתיישבים, ואני מספר לשולץ על כתב ישראלי אחד שמאוהב באיזדרה ומת להכיר אותו, מה שלמזלי קרה לי דווקא. בעודי מספר לשולץ על דמות זו המעריצה אותו, היא חלפה בסמוך לנו. "הנה האיש", אני אומר לשולץ ומצביע על הישראלי העובר על ידנו. "בוא לרגע", אני צועק לו מרחוק, אך האיש עונה לי בתנועת זלזול וממשיך בדרכו.

אחרי יומיים, במטוס, אותו איש מדבר שוב על איזדרה, שמקרוב עשתה עליו רושם חזק עוד יותר מהתצלומים, ומתגאה שישב בה. "רק חבל שאת שולץ עצמו לא פגשתי", הצטער."דווקא ישבתי איתו", אמרתי. "שוחחנו, והוא הזמין אותי לסדנה שלו ב'הילדשיין'. קראתי לך, אבל עשית ביד תנועה כאילו אתה מגרש זבוב והלכת".

"למה לא אמרת עם מי אתה יושב?", התווכח איתי הטיפשון המאוכזב.
"איי אם סורי, וינֶטוּ", עניתי. "ביזנס איז ביזנס. תלמד את תורת הנימוסים".

לא בא לה להזדקן: איזדרה ספיידר נולדה ב-1983 בסדנת איזדרה, שייצרה אז את המכוניות המהירות בעולם. כמו דגמי ספיידר ואימפראטור, גם דגם קוֹמֶנְדָטוֹרֶה מצויד במנוע מרצדס. בשנות הזהב של דגם זה, היה קומנדטורה מהיר יותר מפרארי F-40, למבורגיני דיאבלו, ואפילו מקלארן F-1. שאלתי את מעצבה של איזדרה ובעל הסדנה, אברהרט שולץ, אם העסק שלו מצליח לשרוד מול הגדולים, והוא ענה בחיוך שהוא מתפרנס מהג'אנטים שהוא מעצב לפולקסוואגן

פיסול אישיות

כדי להמליץ על מכונית מסוימת או להזהיר מפניה, אני צריך לשכוח מי אני (כלומר: בעליה המאושר של להקת 901 סוסים מכניים המחולקים בין חמש מכוניות ושני כלבים) – ואז לדמיין שיש לי משפחה בת כך וכך נפשות (תלוי מי השואל), שאני גר בפריפריה, מבקר את ההורים באשדוד או בחיפה, שחשוב לי החיסכון בדלק, שאני אוהב לשבת גבוה, שאני מעדיף תיבת הילוכים אוטומטית ושהמשפחה שלי עומדת להתרחב, בעזרת השם.

לחבריי למקצוע, לעומת זאת, אין צרה כזו. הם לא מוכרחים לבנות לעצמם אישיות אחרת כדי לכתוב על מעלותיה של המכונית העכשווית. הרי רובם ככולם (חוץ מיואב קווה, משורר בודד) ממליצים ללא נקיפות-עט על דגמים אופנתיים, בהתאם לדרישותיהם המנומסות (והמנוסות) של היחצ"נים המפעילים אותם.

אפרופו יחצ"נים

אפרופו יחצ"נים, באחרונה כבש את לבי יחצ"ן פיקח אחד, ששילב בפרסומת של קאדילק את דבריו של כתב חצר מנוסה, דניאל שמיל מ'דה מרקר', שקבע: "הקאדילק שתנצח את ב-מ-וו". תראו תראו, הלוגו 'דה מרקר' עוזר למכור קאדילקים, כאילו היה מדובר בפסיקה מחקרית של איזה 'קונסומנט רפורט' אובייקטיבי.

ואתמהה: במה בדיוק קאדילק מנצחת את ב-מ-וו? במשקל שלה, או במספר הפרות שעורותיהן מרפדים את מושביה?

טיפ טיפה

קיימים תוספים לשמן היודעים למשוח את חלקי המתכת בשכבה שמפחיתה את השחיקה. תכונה זו מאפשרת, במקרה של חולשת מנוע ותיבת הילוכים עייפים משימוש ממושך – להחזירם לשימוש מבלי לבצע תיקונים יקרים. בין התוספים המובילים בתחום זה ומשווקים אצלנו אפשר למנות את קסאדו, המנסה לשחזר את היחס הנכון בין הטבעות ודופנות הצילינדר. יחס שגוי ביניהן אחראי לאיבוד כוחו של המנוע, לאכילת שמן ולעשן כהה מהמפלט.

קסאדו, כך דווח לי, עוזר גם במקרה של סינכרוניזטורים פגועים בתיבת ההילוכים, ומרכך לא רק את פעולתם אלא גם את הצליל הצורם המלווה את החלפת ההילוכים.

שואלים את אדוארד

משה דולב: ברשותי הונדה סיוויק 2010 ואני מעוניין להחליף את צמיגיה. הנני מחפש צמיג איכותי, שקט מאוד, רך מאוד לנהיגה, בעל יכולת בלימה טובה ואחיזה טובה. כל זאת במחיר של כ-500 שקלים לצמיג. המליצו לי על קונטיננטל פרימיום קונטקט 2, או לחילופין מישליןPrimacy3 , טויו פרוקסס FC2 ופירלי P7. אבקש את חוות דעתך, במיוחד לגבי קונטיננטל, או כל המלצה אחרת.

תשובה: כל הצמיגים שציינת שייכים למדף העליון, ולכל אחד מהם חסידים משלו. קונטיננטל מנצח ברוב המבחנים ההשוואתיים בין צמיגי קיץ, מישלין ידוע כבעל חיים ארוכים, וטויו מוביל ביחס שבין המחיר והאיכות. שֶקֶט? זו כבר תכונה של פירלי. אגב, הונדה האצ'בק של בני (שעברה בינתיים אליי) לובשת גודייר F1, שהתמחותם היא נסיעה על כביש רטוב.

שרי: אני מקווה שאתה בטוב למרות עוגמת הנפש שמלווה את הפקת סרטך. אני עוקבת אחר המדור שלך אף שאני ממש לא מתעניינת במכוניות, כי אני מתעניינת בבני אדם, בסיפורים אנושיים, בדרכי התמודדות וביצירתיות, ואותם אני מוצאת בשפע ב'המפתחות בפנים'. ובכל זאת, אני פונה אליך בשאלה בנושא רכב. אני נוהגת במאזדה לאנטיס מודל 2005 שנקנתה מחברת אלבר מליסינג. כיום עומדים לזכותה 250 אלף ק"מ והיא עדין מתפקדת היטב, אך לדעתי היא לא מצטיינת בהנדסת אנוש.

מאחר שעבודתי כרוכה בנסיעות הוריי הפצירו בי לקנות וולבו, בשל היותו רכב חזק שבמצב של תאונה (חס וחלילה) יכול להיות מציל חיים. להוריי וולבוS80 2.4 משנת 2001 וממש תענוג לנהוג בו. אני מבינה שבשל משקלו צריכת הדלק שלו גבוהה וכן חלקי החילוף שלו יקרים. אשמח ואודה על המלצתך לרכב בעלות של 60 אלף שקלים לערך, כאשר הבטיחות מהווה שיקול ראשון והנוחות שיקול שני.

תשובה: אכן, בסעיף הבטיחות אין לוולבו מתחרות. במקרה שלך, חפשי אולי וולבו קטנה יותר, S60 או V60 – שתיהן בעלות אותן איכויות משפחתיות של S80. אם לא תמצאי את המועמדת הנכונה, אני ממליץ לך על רנו מגאן הקודמת (זו שצורתה כמגהץ), שזכתה בזמנו בחמישה כוכבי בטיחות במבחני הריסוק והיא באמת בטיחותית לעילא, הן אקטיבית והן פסיבית.

גלעד שומאכר: יש לי יונדאי אקסנט שנת 97'. באיזה שמן מנוע כדאי להשתמש?

תשובה: בשמן החצי סינתטי LM (ליקוויד מולי) 40W10, או בקסטרול החצי סינתטי באותה דרגת צמיגות.

משה: ברשותי ונדורה דיזל מסחרית 1996. הגיר האוטומטי שופץ לאחר שהוא נתקע בהילוך נמוך, במיוחד בימים חמים. גם לאחר השיפוץ התופעה חוזרת על עצמה: מדי פעם הגיר נשאר תקוע בהילוך נמוך. כיבוי המנוע והתנעתו מחדש כמה וכמה פעמים פותרים את הבעיה זמנית. החיישנים הוחלפו וכוונו שוב ושוב. הוחלפו גם מחשב גיר, שמן גיר ורדיאטור, לאחר ניקוי צנרת ופילטרים. תמיד כשהרכב במוסך הכול תקין והמוסכניק חסר אונים, אבל הגיר לא סובל חמסינים! (הוא אף פעם לא נתקע בלילה). מבקש את עזרתך הדחופה כי פרנסתי נפגעת.

תשובה: נסה את תוסף קסאדו (ראה 'טיפ טיפה' הנוכחי).