עמלק האישי שלי

אם כותרת זו נשמעת למישהו כמו "My private dancer" של הזמרת טינה טרנר – אז זו בדיוק הייתה המטרה של הקשיש הזועם

פתגם יידישאי ותיק אומר ש"בכל דבר רע יש משהו טוב" (ניש טוּ אָזָלְקֶה שְלֶכְטֶה זאכן ווס קענען נישט זָיין גִיטֶה). אמרה זו הוכיחה את צדקתה במקרה של הפרשה האומללה שנקלע אליה הסרט שלי, 'שועל הכסף של פליציה ט", משום שאני חייב תודה חמה (בלי ציניות) למפיק הרמאי יאצק גוויזדאווה, שפשט רגל ולא סידר לנו תנאים לעריכת הסרט. אגב, פרנויה קלה לוחשת לאוזני שקיימת אפשרות תיאורטית שהאיש הדוחה מהעיר הדוחה החליט לעצור את הפקת הסרט לא רק בגלל בעיות עם התקציב, שנפלו עליו עקב גנבותיו – אלא גם בגלל היותו מִיתוֹמָן אשר חוצפתו ידועה בציבור עירו לודז' (בזכותי היא ידועה גם בוורשה).

בגלל המיתומאניה הזו שלו, הגורמת לו לפנטז על הצלחה חובקת פסטיבלים, הוא החליט כנראה לחכות בסבלנות עד שהבמאי הקשיש יעשה לו טובה וייעלם – ואז הוא, כלומר המפיק, יגמור את בימוי הסרט בעצמו ויגרוף את התהילה.

תודה לך, פושע מלודז'

כך או אחרת, תודתי למנוול, כי בזכות ההפסקה בת השנתיים-כמעט עלו בי פתאום כמה רעיונות עריכה חדשים, שכעת אני מנסה לבדוק את שילובם בגרסת הבמאי של הסרט. זה מין חידוש יקר-ערך שהרי בדרך כלל, רק כעבור שנים מגלה הבמאי מה היה חסר בסרטו כדי לגלול בפניו את השטיח האדום…

אין לי ספק שללא ההפסקה הארוכה שהמפיק גוויזדאווה כפה עלינו, אם בגלל צרותיו הכספיות ואם בגלל מזימותיו בנוסח פושע סדרתי מלודז' – סִרטי 'שועל הכסף' היה יוצא מקובל מדי ברבים. כלומר: מין סתם תרגום של התסריט לשפת הקולנוע. אמנם יצירה מצולם היטב (בידי יולה דילבסקה) וּבָמָה לשחקנים נפלאים כמו יבגניה דודינה, אולג מיצנר, ים ברוסילובסקי ואבישי הדרי – אך עדיין, זו הייתה עלולה להיות יצירה נגועה בקונבנציונליוּת מסוימת.

ובדיוק את הטיפ-טיפה הזו של סטנדרטיוּת אני עומד לחסל כעת.

טסתי להציל את הג'ינג'ית

ודאי שלא אגלה את רעיונות העריכה החדשים בנוכחותו של גוויזדאווה, שיגיע השבוע לבית המשפט בלודז' – שם אתייצב גם אני בשנית כדי להופיע כעד הגנה במשפטה של תפאורנית הסרט, יוּסְטִינָה רוֹכָלָה, אשר המפיק גוויזדאווה מסרב לשלם לה את שכרה בתואנה המגוחכת שאישה צעירה זו "כשלה בעבודתה".

לפני כחודשיים, באותו משפט שבו גוויזדאווה תבע בחוצפתו את התפאורנית שלי, הודעתי כבר לכבוד השופטת שבמשך כל הקריירה שלי בתעשיית הקולנוע, כלומר עד לעזיבתי את פולין הקומוניסטית בסתיו 1969, הצלחתי לעבוד עם אנשי תפאורה רבים, כולל מפורסמים בתחומם – אך איש ביניהם לא היה כישרוני כמו יוסטינה, שהבינה בתסריט שלי גם את המילים שאינן כתובות בו.

כן כך נראית, העיירה שלי

בנוסף לעבודתה על תפאורה ואביזרים, כך המשכתי וסיפרתי לשופטת, הגברת החרוצה יוסטינה השקיעה זמן רב גם בחיפוש לוקיישנים מתאימים ובהכנתם לצילומים. היו לי דמעות בעיניים כאשר יוסטינה הג'ינג'ית שִחְזֵרָה, בדמיון רב, את עיירת הנופש אוטבוצק, שבה גרנו וממנה נסענו לגטו ורשה.

עמלק תמים במקצת

בלהט שנאתו לבמאי, סידר לי המפיק הנוקם גוויזדאווה הופעה נוספת בבית המשפט, שאין בה כל צורך מלבד לגרום לקשיש להוציא פעם אחר פעם, מכיסו הבלתי עמוק, אלפיים שקלים כמעט לטובת חברת התעופה הפולנית 'לוט', כדי שזו תביא את העד המרכזי מתל-אביב ללודז'.

אלא שהעמלק האישי שלי, גוויזדאווה, לא יודע כמה עובדות. ראשית, בית המשפט הודיע לי חגיגית שהמפיק המנוול ישלם על כל כרטיסי הטיסה שלי, אם הוא יפסיד במשפט. חוץ מזה, את השהות בת השבועיים שלי בפולין אני מתכוון לנצל לתיקוני עריכה בגרסת הבמאי, לפי הרעיונות החדשים שצצו בי.

בנוסף, אני מתכוון להמשיך במו"מ עם הספונסר של הסרט, המכון הממלכתי לאמנות הקולנוע בוורשה. המטרה: לשכנע את הפולנים שימסרו את הפקת הסרט לידי המפיק הישראלי הבכיר מארק רוזנבאום.

גם הוא היגר. בבית חולים בניס מת השבוע עוד יקיר שלי, המחזאי הפולני סלבומיר מרוז'ק, מגדולי הדרמטורגים בעולם. לפני כמה שנים ביליתי עם מרוז'ק חודשיים בספרד, שם קשקשנו ועישנו מקטרות והוא לימד אותי לשחק טניס. מאז לא נפגשנו, ולא הספקתי לעדכן אותו שההסתבכות שלי בהפקת סִרטי נראית כאילו הייתה שייכת לאחת מהצגות האבסורד המפורסמות שלו, כמו 'טנגו' ו'מהגרים'

ואף על פי כן, נוע ינועו

אני מכיר רק נייר לקמוס אחד בודד המגלה את אחוז ההזדקנות של בן אנוש: אמנות האחיזה בהגה. וליתר דיוק, מידת שקיעתה.

אמנם קיים מספר רב של אמצעי גילוי אחרים, שאף הם מאותתים לאדם "הנה חביבי, הזדקנת" – אך אפשר להסתגל אליהם בהדרגה וכך להחמיץ את הבשורה שהם נושאים. אני מתכוון לסימנים כמו ראות, עייפות, איזושהי פרנויה קלה, כאבי גב ועוד 101 סימפטומים המלווים את הכרכרה המקרטעת של הזִקנה, ואנו יודעים להדחיק/לתרץ כל אחד ואחד מהם.

אלפי זקנים מורשים מתרגלים לחיות בצוותא עם הצרות הללו, ורק סימפטום קשישוּת אחד, נהיגה פרטאצ'ית, חושף ללא רחמים את התלפפותו של פלצור הזִקנה על צוואר האדם, שחטאו היחידי הוא תאריך הלידה.

גם צעירים חולים בְּקָשֶשֶת

למזלם של בעלי רכב זקנים, הם לא בולטים על האספלט העברי, שהרי הזינוק שלהם משתרע בניחותא על פני כמה וכמה שניות לאחר שהאור הירוק נדלק, ואחר כך, עדיין איטיים כמו ברל'ה מעוך, הם תופסים מיד את המסלול השמאלי, כאילו היה רשום להם בטאבו, או פונים מבלי לאותת.

שותפיו של הזקן לכביש, הנורמטיביים-כביכול, אינם שולחים אליו קללות, שהרי אצלנו, גם צעירים-צעירות רבים נוהגים כאילו היו בני 80 או 100.

חסד של (לא) אמת

למען האמת, ההתקששות עושה חסד עם נהגים רשלנים. כי שותפיהם-לכביש של הרשלנים הזקנים סבורים שהזִקנה האלימה גברה עליהם ולכן הם שכחו כיצד לנהוג כהלכה, בעוד שבעצם, הרשלנים מעולם לא ידעו לאחוז בהגה. כי האמת היא שנהיגה על אוטו לא שוכחים, כפי שלא שוכחים רכיבה על אופניים או צעדי פתיחה במשחק השח.

חסד של אמת

בכל אופן, בזכות סגנון הנהיגה הים תיכוני החוגג אצלנו ברחובות העיר ובכבישים המהירים, הנהג הזקן רשאי להתיישב מול ההגה, לסגור חגורת בטיחות, להתניע את מנוע מכוניתו, לשלב ל-D – ואז להיבלע בין להקות של נהגים צעירים חלטוריסטים כמוהו, כאילו היה אחד מהחבר'ה.

הסיבה הקדמונית

טענתי פעם שהאחראיים לסגנון הנהיגה הים תיכוני אצלנו הם יקירינו ניצולי השואה. ניצולים אלה החלו לקבל את הפיצויים מגרמניה דווקא כאשר שררה בארץ תקופת צנע – מעברות, תלושי מזון וכך הלאה. כך קרה שכאשר העמך הלך עדיין בכובע טמבל ובטי-שירטים בצבע חאקי, ניצולי השואה יכלו לרכוש לעצמם מכוניות.

הם לא היו מיומנים, ודאי, בנהיגה, ועוד חלשים אחרי המחנות והרדיפות, מה שהתבטא בנהיגה פחדנית-תוקפנית, סגנון שהתפשט בהדרגה לאוכלוסייה הנוהגת כולה.

האילן שלא אהב שורשים

כתבתי תיאוריה זו עוד במכונת כתיבה, בחיוך של שמחה על כך שאני הראשון בציון המגלה את הסיבה הקדמונית לסגנון הנהיגה המקומי. ואז, בתמימות מטופשת, מסרתי איזה 300 מילה על "שורשי הנהיגה הישראלית" לעורכת של ירחון משאיות העונה לשם 'טראק', שבו היה לי טור (שנקרא 'החלונות הגבוהים').

ועורכת זו, הנושאת את השם הגברי אילן, קראה את הטור ופתחה בצעקות (בקול נשי דווקא). היא התפרצה עליי ש"הטענות האיומות האלה נגד ניצולי השואה לא יתפרסמו בעיתון שלי". כך קבעה, וכך נפרדנו.

וזה היה מזלי. כי בזכות מקרה מביך זה, הייתי פטור מהחובה ללכת עם זר פרחים אחרי ארגז המתים של ירחון 'טראק', שהתפגר כהוגן זמן קצר אחרי שחדלתי לכתוב בו.

החמיצה את פיל האירוניה העצמית

גברת אילן זו, עורכת 'טראק' המנוח, פסלה את הטור שלי כי לא הבחינה שהטקסט, המאשים את ניצולי השואה בתרבות הנהיגה הלקויה אצלנו, מותח, לפני הכול, ביקורת עצמית על הניצוֹל המטורף שהוא אנוכי.

זהו אותו אנוכי הזוכר את דבריו של נהג הפורמולה האגדי איירטון סנה דה-סילבה, ואימץ אותם כמוטו לחייו. וכה אמר סנה: "אני לא מכיר סגנון נהיגה שאינו נושא בחובו סיכון. כל אחד מאיתנו מוכרח לתקן את עצמו. לכל נהג יש גם גבול של יכולת. הגבול שלי", הפטיר סנה, "הוא קצת יותר רחוק מזה של אחרים".

דג מת לעשירים. נהגתי את פורשה קאררה 4S החדשה מבלי ללחוץ עד הסוף, בגלל מלכודות משטרה וגם לאור העובדה שבעליה החוקיים, מכרי W, נסע אחריי ב-Z3M קופה שלי ולא רציתי שבריצתו אחריי, האיש יבקש מהבווארית יותר מדי. והנה תחושותיי לגבי קאררה: הגרמנייה זזה רק במצב 'ספורט פלוס', שבו מתחילים להרגיש את שקיקתם של 400 כוחות הסוס. היא מצוידת בכל פרט טיפוסי של הפירמה, ובכל זאת, היא פחות פורשה מאשר הכרתי ויותר רכבת אקספרס. במיוחד כאשר משתמשים בתוכנת הזינוק, שבאמצעותה, בריצה ל-100 קמ"ש, היא גוברת על ב-מ-וו Z3M שלי בחצי שנייה.

אלא שבקאררה לא מרגישים סימני חיים, איזו החלקה של גלגל. כלום. היא גם לא מאפשרת לבצע שום תרגיל, כי תכננו אותה לעשירים מפונקים בדאגה לשלומם. אל מול פורשה הוותיקה 964, קאררה החדשה מזכירה דג מת המקבל בעיטה חזקה באחוריים. אגב, ניסיתי בזמנו לשים יד על 964 או 993, אך זנחתי את הרעיון משהתגלה שפורשה 911 מזדקנות גרוע. הן מריחות רע, הכול בפנים שחוק והפלסטיקים רועשים

טיפ טיפה

מקובל לכתוב אצלנו שטויוטה GT 86 וסובארו BRZ הן ממש אותן מכוניות, עד הפרט האחרון. בולשיט. אמנם GT 86 ותאומתה BRZ מצוידות באותו מנוע בוקסר בעל 200 כ"ס, שתוכנן בידי סובארו בליטוש קל של מהנדסי טויוטה, אך בכך (ובעיצוב הכללי) נגמרת הזהות ביניהן.

אני מתקשה להבין כיצד קרה שהבוחנים העבריים לא גילו את ההבדל הממשי שבין שתי היפניות בנסיעה: טויוטה היא רכה כמו משפחתית, נוחה ומפגינה זווית גלגול מרשימה בפניות. כנגדה, סובארו מתנהגת כמכונית ספורטיבית לכל דבר. יש לה מתלים קשים יותר, כולל מוט מייצב ובולמים. בקיצור, BRZ מתאימה למחפשי חוויות ספורטיביות. טויוטה, המפתיעה בנוחותה, מתאימה יותר לנסיעות יומיומיות בעיר.

שואלים את אדוארד

פרופ' גרשון בקון: במאמרים האחרונים שלך דיברת על פגישותיך המתוכננות בעולם האמת. תקוותי שלא תממש את תקוותיך אלה בעתיד הקרוב מדי. איך שלא יהיה, לפני שתיפרד מאיתנו, אני חוזר ומבקש שתנסה לכנס את זיכרונותיך מפולין לפני המלחמה, מזמן השואה, ומחייך בפולין הקומוניסטית לתוך נרטיב ברצף. על פי ההתרשמות מהחלקים הרבים שפרסמת במשך השנים, יש לבטח סיפורים רבים שעדיין לא סיפרת. כהיסטוריון שעוסק בתולדות היהודים בפולין, מאוד הייתי רוצה לקרוא עוד.

תשובה: Mea Culpa, אך בחלוף השנים אני חש פחות ופחות צורך לכתוב זיכרונות. חוששני גם שאין בכוחם של זיכרונותיי להוסיף הרבה לידע הכללי על שהתרחש לפני השואה, בזמנה ואחריה, חוץ מכמה פרטים שלא מעניינים את 'יד ושם', כמו: משקלן ואורכן של האלות של שוטרי היודנראט; מראה האופניים שלהם, שכידוניהם היו מכוונים כלפי מעלה כדי שמר שוטר ירכב בגב ישר; או הלשנה על שני סוגים של טלאי מגן-דוד – עשויי בד לעניים ועשויי צלולואיד מבריק לעשירי הגטו; או תוכן שיחותיי עם מארק אדלמן, גיבור המרד.

ובכל זאת, בסרטי 'שועל הכסף של פליציה ט' אני חוזר לחלק מהאירועים ולתחושותיי ומנסה להצילם משכחה בעזרת השחקנים ואנשי הצוות. אני תקווה שלמרות הקשיים שבדרך, קוראי 'מקור ראשון' והמבקרים בבלוג שלי יכירו את היצירה המוגמרת – הרשמית, או לפחות בתצורתה כ'גרסת הבמאי'.

אני גם מודה שבחרתי בנקמה על פסקי הגורל: במקום להשקיע את מה שנשאר מחיי רק בשוטטות בעבר הכואב, המסוגל עדיין להרוג – אני מנסה לנצל עד תום את זכותי לנוח ולהיות בקרבת נפשות יקרות לי, כולל מכוניות שמחפשות אהבה וכלבים שלִבָּם ועיניהם כשל בני אנוש.

לפעמים מפריעה לי המחשבה שגם האבן הקטנה שלי, בדמות סרט אישי על גורל משפחתי ועל מה שראיתי, תעזור לחבורה של יאיר לפיד לחלוב מהגרמנים עוד כמה מיליוני אירו פיצויים, שגם מהם לא יקבלו ניצולי השואה כלום.

אריה יחזקאל מגבעת-שמואל: ברשותי פולקסוואגן פסאט כ-13 שנה. לפני כשלוש שנים החלה נורית החיווי על תקלה ב-ABS להידלק במרבית הנסיעות, אך הייתה נכבית עם הדלקת המזגן. לפני כתשעה חודשים חל שינוי והנורית ממשיכה לדלוק גם כאשר המזגן דלוק. נטרלתי את הקודן והנורית כבתה ליום אחד ונדלקה מחדש למחרת.

א. האם אכן קיימת בעיה ב-ABS?
ב. האם נורית דלוקה מכשילה בטסט?
ג. האם יש לך טיפ לפתרון הבעיה? (אגב, אני גוזר ושומר את ה'טיפ טיפה').

 תשובה: אני מציע לבדוק בדייקנות את חיישני ה-ABS בכל ארבעת הגלגלים. אפשר כי הצטברו שם לכלוך או קורוזיה, או שאחד מחיבורי החשמל רופף. ייתכן שהרעידוֹת שיוצרת פעילות המזגן 'תיקנו' בזמנו את חיבור רופף זה. לגבי הטסט, לא מן הנמנע שנורית דלוקה עשויה להכשיל, תלוי בבוחן. אגב, לא יזיק לחבר את פסאט למחשב דיאגנוסטי במוסך פולקסוואגן מורשה.