עצב 105 אוקטן

כלבי מקס לא מבין למה אני יושב לי ככה סתם במוסך הריק של אלפא. וגם אני לא יודע למה,  אך ממשיך לשבת. המוסך הריק מזכיר לי דירות ריקות, עזובות, מזמנים אחרים

לילה צעיר. אור הירח עוזר לי למצוא את השביל המתפתל בגינה בין עצי אורן ושיחים. כלבי מקס ובר, בעל הנעה 4X4, הולך בעקבותיי בזהירות, ואנו מתקרבים למוסך הריק של אלפא.

דלת הכניסה למגוריה של GTV ב-15 השנים האחרונות נותרה פתוחה, כמו בדירות העזובות ההן, הנמצאות עדיין בזיכרוני. ואינני מתכוון רק לדירות העזובות בגטו.

טעות א-דירה

ב-1956 זכינו אנוכי ואשתו הטרייה, משוררת, למתנה מידי קברניטי העיר לודז': דירה בת שלושה חדרים שהשאירה משפחה יהודית אשר עזבה את מרחב הגויים ונסעה ארצה.

סיקרן אותנו באיזה פלא זכינו בדירה. האם בחלונות הגבוהים טעו לחשוב שהמבקש (אני) הוא איש מפלגה פעיל? לא הייתה זו איוולת גמורה לחשוב כך, שהרי עבדתי אז כמבקר תרבות בעיתון הקומוניסטי 'קול הפועל'.

נראה שהטעות רצה לכל הכיוונים: עורכיו של עיתון קומוניסטי זה שבו כתבתי הניחו בתמימותם שאני, כרוב הסטודנטים בתקופה ההיא, חבר בסניף המפלגה PZPR אשר באקדמיה לתיאטרון וקולנוע שבה למדתי – ואילו באקדמיה מצידם הניחו שאני חבר בסניף של מפלגה קומוניסטית זו בעיתון.

מהארכיון שלי: דיוקן עצמי עם בת הזוג. את התמונה צילמתי בעזרתה של מצלמת רוליפלקס (Rolleiflex) 6X6 בדירה שנהרסה באופן ברברי, שהנשואים הטריים קיבלו לרגע ועזבו בפקודת קברניטי העיר עוד לפני שהמשוררת הספיקה לכתוב שורת שיר אחת. היסטוריה!

בועט מי שבועט אחרון

הדירה שזכינו בה הייתה הרוסה, כי השכנים פרצו אליה ופירקו את כל מה שאפשר היה לפרק, כולל דלתות, ברזים, צינורות הסקה ואפילו את האסלה. ודאי שזוכים עניים כמונו לא היו מסוגלים להחזיר את הדירה למצב שמאפשר השתקעות ושמירת חפצינו. כלום.

היה חורף, והרוח הקרה ערבלה בדירה את פתותי השלג שחדרו דרך החלונות השבורים. כדי להתחמם הבאנו כדור, הפתח לסלון שימש לנו שַעַר, והשכנים עמדו בחלונות ממול והביטו בנו בסקרנות.

מראה הבעיטות שלנו בכדור חימם את הגויים, שגרו בצפיפות ורצו דירה זו לעצמם. הם הלשינו לשלטונות ש"הזוג הצעיר משתמש בדירה למשחקים ואין לו כוונה לגור בה". בהזדמנות זו התגלה שאינני חבר מפלגה, ועפנו מהדירה כמו טיל.

איבדנו את הזכות למפתח ולמנעול בדלת, שלא היה קיים, וחזרנו לחדר הקטן ששכרנו, ואני לא קמתי ממכונת הכתיבה עד שקניתי לנו מחצית מהדירה ומכונית ראשונה, זוויקאו (Zwikau) P-70.

הראשונה שלנו. זוויקאו P-70 עלתה לי בלא מעט שעות של גו כפוף מעל מכונת כתיבה

ואת אינך

אני נכנס למוסך האלפא, מדליק את הנורה המשתלשלת מהתקרה ומתיישב על כיסא מתקפל. כעבור כמה דקות נמאס למקס ובר להביט עליי בסקרנות. הוא עושה סיבוב במוסך, מריח חפצים שהשאירה אחריה הדיירת GTV, ויוצא מאוכזב לדשא החשוך. הוא לא מבין למה אני יושב לי ככה סתם במוסך ריק. וגם אני לא יודע למה, אך ממשיך לשבת.

אגב, מקס עשה סיבוב פרסה ועזב את מוסכה של אלפא בהחלטה מחושבת היטב, כפי שהמשוררת אליזבט ויתרה עליי, עזבה את מגורינו בלודז' וחזרה להוריה בקרקוב.

טקס טרום-כתיבה

במרוצת הזמן, כלומר במשך השנים שבהן אני נוהג במדינת הגויים, הפכו הביקורים שלי במוסך של אלפא לסוג של טקס תת-מודע, מוזר, מיסטי, פגאני, שאינו שייך למציאות – אשר בה אנוכי, פעמיים בשבוע לפחות, התרגל לבקר אצל האיטלקייה שלו לפני הכתיבה.

הוא אומר לה בעברית "ערב טוב", פותח את דלתותיה הכהות, מתיישב מול ההגה, מדליק את המקטרת או לא מדליק, בהתאם לדרישת הרופא, ורק מחזיק אותה ביד כמו אקדח טעון.

וכך, אישיותו הפגועה של אנוכי התמכרה להנאה ממצולות השקט המוחלט, שבו רק השעון של אלפא, המכוון לפי זמן העיר תל-אביב הרחוקה, משמיע את התיק-תק שלו.

פועה כנגדי 8 וולט

זוהי בדיוק תערובת התנאים המתאימים אשכרה ועוד קצת כדי לצַפות שבעוד רגע, איזוהי מוזה טובת-לב, המופקדת על נפשות של קשישים עבריים אבודים בארץ זרה, תגיח מאי-שם ותופיע במוסך כדי להציל אותי ואת אלפא GTV 2.0 ממצוקתנו המשותפת.

שנינו באותו סיר בדידות, כי נשארתי לבדי במקום מגוריה של GTV צהובת-העין, והיא עברה לטיפולו של מוסך טְבַרְדוֹבְסקי (Twardowski) בוורשה, המפרסם את עצמו כ"המוסך הכי ותיק של הרומיאות". במציאות, התגלה שדגמי 156 הן האלפות הכי ותיקות שהם מכירים, אך בכל זאת השארתי אצלם את בִּתִי הבכורה.

"נסו להתניע אותה", ביקשתי, "אצלי היא סירבה לעבוד גם עם מצבר נוסף, ועל הסליל שלה גיליתי רק 8 וולט. חפשו איפה הנתק, לי נמאס כבר. ובהזדמנות זו כַּוונו את שסתומי המנוע", הנחיתי אותם.

מה שלא סיפרתי הוא ש-GTV סירבה לשתף איתי פעולה לאות נקמה. היא הרי רתחה מרוב בוּעיות קנאה בגלל ב-מ-וו Z3M וזוג ההונדות, CRX וסיוויק האצ'בק, שאני דואג להן. אלפא כעסה במיוחד כאשר הבווארית סיפרה בגאווה שהיא סגרה 250 קמ"ש על האוטוסטרדה A2, שבה נסענו שלשום לבית המשפט בלודז' וחזרנו לסורנו בדרך חזרה.

ארגוב בגוב המטומטמים

אז לפי הטקס, אני במגוריה של GTV, הפעם בלעדיה. אין למי להגיד שמחר בבוקר אנו ניקח את מקס ונטייל. אווירת העצב היא 105 אוקטן, כמו בשיר 'ים של דמעות'.

זה מזכיר לי שבתקופת עבודתי כבמאי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית רוממה, שאלתי את מוחות המקום מדוע הם הכריזו חרם על זוהר ארגוב. הסברתי להם שארגוב, זמר כישרוני בטירוף, מזכיר לי זמר פולני בשם צ'סלב ניימֶן, שבעבור הפולנים הוא מלך השירה, גאווה לאומית כמו אלביס פרסלי לאמריקנים.

והם, גזעני רוממה המטומטמים, ענו לי שזוהר ארגוב הוא "פְרֵח מסומם שהמוזיקה שלו פרחית. שארגוב יישאר עם החברים השחורים שלו בקסטות, בתחנה המרכזית", קבעו.

כדי להרגיז אותם, התווכחתי שאמריקה הגדולה לא פוסלת את סטיבי וונדר בגלל צבע עורו, ומעריצה גם את ג'ניס ג'ופלין הנפלאה, וזה למרות הסמים. אך הרוממאים לא רצו לשמוע, ובמקום זוהר ארגוב, שביקשתי להזמין לאולפן, הביאו לי לבימוי זוג זמרים כשרים למהדרין.

שטיק או שתיקה

צמד הזמרים היו דומים זה לזה כמו אחים סיאמיים, ועוד לבושים באותן חליפות, אותן חולצות ואותן עניבות. "מה זה צריך להיות?", שאלתי למראה קופסה מרובעת שהם הביאו איתם והעמידו על רצפת האולפן.

"בסוף השיר אנחנו שמים על זה רגליים. חברי מניח את רגלו הימנית, ואני את רגלי השמאלית", הסביר לי אחד הזמרים, והשני הוסיף בגאווה שאת התרגיל עם הנעליים המוצבות על הקופסה הם מבצעים דרך קבע כסימן לסוף השיר, וזוכים על כך תמיד במחיאות כפיים סוערות.

"בקטעים שאני מביים לטלוויזיה אין מקום לתרגילים אינפנטיליים אלה", קבעתי, וביקשתי ממנהל הבמה שיזרוק את הקופסה מאחורי התפאורה – מה שזוג הזמרים קיבל בזעם ובאיומים שיבטלו את הופעתם. הם התווכחו איתי קולנית, וטענו גם שבהיותי במאי עולה חדש אינני מבין את הסגנון המקומי.

אלא שבסוף יצא מהם האוויר, הם נשברו מול עקרונותיי האמנותיים (ומול האור האדום שנדלק באולפן), ביצעו איזה קרקור עתיר זיופים, ואחר כך הלשינו עליי לבמאי הראשי, ג'קי גורן.

בטיחות תעסוקתית

– "למה זרקת להם את הקופסה?", חקר אותי ג'קי.

– "חששתי שיש בה פצצה, ולא היה זמן להזמין חבלן משטרתי שיבדוק אותה", עניתי, וחברי ג'קי קיבל את ההסבר בהבנה מוחלטת.

– "כל הכבוד על זהירותך", אמר. "אם הזוג הזה יעלה עם הטענות שלו לקומה חמש, למשרד של המנכ"ל ארנון צוקרמן, אני אגבה אותך, אדוארד", הבטיח לי בחום.

"אני עובד בבית משוגעים", כתבתי לחבר שהתעניין מה אני עושה בארץ.

השקט שאחרי המלחמה: עוד מהארכיון שלי – סדנת המרוצים 'מרטיני' משפרת את פורשה 911 ומתקינה אותן לתחרויות. בפינה השמאלית של התצלום עומדת לה עכברית אפורה, סיטרואן דה-שבו, המחכה כנראה לאחד המכונאים שמתכנן לנוח בה בדרך הביתה, מהרעש והעוצמה המלחמתיים של חטיבות הסוסים הגרמניים המשתוללים

טיפ טיפה

דו"ח תאונת הדרכים המפחידה שפקדה את משפחת אטיאס ז"ל, המתפרסם בימים אלה, מחזק את דעתי על מצבה האנוש של המודעות המוטורית בארצנו.

לדעתי, דו"ח זה הוא כישלון מוחלט של המומחים, כולל אנשי הטכניון הנכבדים, שבמשך שנה חקרו את נסיבות התאונה והגיעו לאן שהגיעו – זאת אומרת לכלום.

מחברי הדו"ח קבעו, בין השאר, שרפידות המעצורים (דיסקיות) התפרקו בניסיון העצירה, אף שהם בדקו אותן שרופות. גם את מערכת ההזרקה הם בדקו שרופה לחלוטין, וקבעו משום מה בנחרצות שהיא הייתה תקינה בעת התאונה.

אי אפשר לעבור לסדר היום לנוכח דו"ח פרטצ'י זה. לכן נחזור בהרחבה לסיבות ההיפותטיות לתאונה המחרידה, סיבות שהמומחים לא הזכירו אפילו בדו"ח, אף שהן היו כנראה האחראיות לשליחתן למוות של שמונה נפשות מאותה משפחה, חסרות סיכוי לשרוד.

שואלים את אדוארד

רוני בן-נעים: אחרי הרבה שנים עם סיטרואן ידנית עברנו לשברולט אופטרה אוטומטית. בתיבת ההילוכים, אחרי ההילוך שבו נוסעים, יש עוד שני הילוכים, D2 ו-D1. הייתי רוצה לדעת מתי נוסעים בהם.

תשובה: לנסיעה רגילה, יומיומית, הן בעיר והן מחוצה לה, די בהילוך D. זוג ההילוכים D1 ו-D2 מיועד לתנאי שטח, אך להילוך D2 יש גם ייעוד אחר, חשוב מאוד: משלבים אותו בירידות ארוכות כדי לרסן את מהירות הרכב (האטה באמצעות המנוע), וכך מקלים על הבלמים.

אריאל: אשמח אם תוכל לחוות דעתך על הג'וק שתפס אותי לאחרונה – פיז'וRCZ . מה דעתך עליה, כרכב שאמור לשמש בעיקר את הנהג לצורכי הנאה?

תשובה: גם אני נהניתי כשנהגתי בפיז'ו ספורטיבית זו, שבהתנהגותה הזכירה לי את הונדה CRX שלי (כן, עד כדי כך). גם הגרסה הרגילה של RCZ, המוחלשת, ללא 200 כ"ס, מספקת הנאת נהיגה למכביר, גם לעוברים ושבים, המסובבים אליה ראשם כאילו הייתה פרארי.

אגב, פיז'ו הכינה כעת לדגם זה גרסת R, שבה נסחטים מאותו מנוע 1.6 לא פחות מ-260 כ"ס.

שמרית פויכטונגר, נגוהות: לפני כשבועיים השתדרגנו מטויוטה פריוויה אהובה ועתיקה לקאיה קרניבל שנת 2007 דיזל. הבדיקה של הרכב הייתה טובה ולא היו שום בעיות. כשבוע לאחר הקנייה עליתי ליישוב שבו אני גרה והרכב החל להאט עד שנכבה בעלייה. התנעתי שוב והוא המשיך לנסוע, אבל נדלקה לי נורה שמעידה על בעיה הקשורה במנוע. אציין כי התקלה קרתה כ-25 ק"מ אחרי שתדלקתי את הרכב (סולר בתחנת הדלק TEN).

נסעתי למוסך מורשה של קאיה באשקלון, ולאחר כ-30 ק"מ הרגשתי שוב האטה והגז לא הגיב (הפעם במישור). עצרתי מהר בצד, כיביתי והדלקתי והמשכתי לנסוע למוסך.

במוסך אמרו שלפי המחשב יש להחליף פילטר סולר, וכן וסת לחץ (העולה כ-3,000 שקלים), ויש סיכוי טוב שזה יפתור את הבעיה, אבל רק לאחר ההחלפה יוכלו לדעת אם לא צריך עוד משהו. מאחר שמדובר במוסך שאני לא מכירה, אישרתי להחליף את פילטר הסולר, אך לא את וסת הלחץ, וחשבתי לחפש מוסך אחר. לאחר מכן ערכתי נסיעה קצרה בתוך העיר ולא נדלקה שום נורה.

שאלתי היא: האם העובדה שהנורה לא דולקת כרגע אומרת שאין בעיה ושאני יכולה לנסוע כרגיל (ואם תהיה בעיה הנורה תאותת לי על כך) – או שייתכן שבמהלך הטיפול במוסך הנורה כבתה/נותקה איכשהו, ואם אמשיך לנסוע מבלי להחליף את הווסת אז בעצם לא טיפלתי בבעיה, וכל נסיעה נוספת תגרום נזק לרכב עד שבסוף חלק רציני עוד יותר ייפגע?

תשובה: כנראה, קרניבל שלך סבלה מתת-תזונה בסולר. למזלך, החלפת הפילטר פתרה את הצרה ללא צורך בהשקעות נוספות. אם המנוע עובד כעת חלק והביצועים חזרו לאיתנם, אז אין מה לדאוג.

ברוך ואפרת שטרן: אנו משפחה של שני ילדים ורוצים לקנות רכב ראשון שלנו. אנו צריכים אותו בעיקר לנסיעה ללימודים, שזה בינעירוני (70-60 ק"מ). התקציב שלנו בסביבות 30-20 אלף שקלים. מה אתה ממליץ?

כמו כן, האם עדיף רכב מסוכנות או מאדם פרטי?

תשובה: מכונית ראשונה צריכה להיות אמינה במיוחד, גם על חשבון הנאת הנהיגה, כך שטויוטה קורולה היא בחירה הגיונית. מאידך, לזוג צעיר מגיעה מכונית פריקית יותר, שובבה במקצת, כמו הונדה האצ'בק. הונדה ג'ז, שניחנה בתכנון פנימי מעניין ובחסכנות דלק, יקרה מדי.

אני מעדיף יד פרטית, רצוי כזו שלא חסכה על אחזקת הרכב.

אוהד לנדנר, אורנית: ברשותי סיטרואן C5 שנת 2007, מנוע 2000 גיר אוטומטי. פעם שבועיים בערך, לאחר התנעת הרכב בבוקר (זה קורה רק בהתנעה ראשונה באותו יום) ונסיעה של 100-200 מטר בעלייה, מופיעה על הצג ההודעה Faulty GearBox, וההילוך נתקע במהלך שלישי. כיבוי והתנעה פותרים את הבעיה עד הפעם הבאה.

בדיקה במוסך מורשה, גם עם מחשב דיאגנוסטיקה, לא העלתה דבר. האם יש פתרון לבעיה שכזו?

תשובה: אני ממליץ על ביקור במכון לגירים אוטומטיים. כצעד ראשון בקש שיחליפו לך שמן גיר, אך רק בסוג שספר הרכב ממליץ עליו. ייתכן שהחלפת השמן תפתור את הבעיה. אם ההחלפה לא תועיל, יש לבדוק את התקשורת בין הגיר והמחשב. גם את זה, בוודאי, יכול המכון לבצע.