ורשה, וינה, קוּקוּלנד

תזכורת: כאשר הרב אורי זוהר קם ועזב את הבמה החילונית שהוא חגג עליה – התַרבות הציונית התפנצ'רה. איבדה אוויר כמו צמיג מנוקר. חלטורה, זיופים ורצינות גרפומנית מילאו את החלל הריק. זה מה שלמדתי בארץ

שנה אחרי מלחמת ששת הימים ישבו אנוכי ואשתו ברכבת המובילה לווינה.

זה קרה בסופו של תהליך שנמשך כחצי שנה, שהיה גדוש ויכוחים עם חברים שהמליצו לנו לא להגר. נסענו אחרי אינסוף התבטאויות בעד ונגד עזיבתה של פולין הקומוניסטית, עד כי גל אנטישמיות אָלים, אשר אורגן על ידי השלטון – הכריע את הכף.

ישבנו ברכבת עם כרטיס לכיוון אחד, על מדף המשתרע מעל ראשינו מונחות שתי המזוודות שלנו ומכונת כתיבה. במזוודה הראשונה הברחנו שתי תמונות שמן מגולגלות של חברי הצייר יז'י נוֹבוֹשֶלְסְקי, אוסף תצלומים, וגם פסלים קטנים ולוחיות מתכת – מזכרות מפסטיבלים ומתחרויות ראלי.

במזוודה השנייה היה רק קומץ ספרים, שבחרנו מאוסף ביתי של כמה מאות פריטים. בין הספרים שמצאו מקום במזוודה – שוב, אחרי התלבטויות רבות – היה ודאי 'קאפוט' של קורציו מָלָפַּרְטֶה, שתמיד קסם לי וניסיתי כבר אז, ללא הצלחה, לכתוב בסגנונו, ו'האדם השלישי' של גרהם גרין הבריטי.

מתוך הסרט 'האדם השלישי' בבימויו של קרול ריד. חשתי כנוכֵח לצידם של גיבורי הרומאן והסרט. יש לי כנראה נטייה כזו 

ספרא וכספיא

נשמעה שריקה, והרכבת זזה מהתחנה. קומץ ידידים ואחותי אירנה נשארו על הרציף בוורשה. אישה לבושה במדי המכס בדקה את מטעננו בזלזול. "זה כל מה שלקחתם?", חייכה.

"אכן", אישרתי. "אנחנו נעבוד ונקנה מה שצריך".

פחדנו שאשת המכס תגלה את הסוד: בגוף מזוודת הספרים הוסתרו 500 ועוד קצת דולרים. לא לבגדים חדשים ולנעליים אלא למכונית שאנו נקנה בווינה, כדי להגיע ארצה לא ככה סתם אלא על גלגלים משלנו.

נוף רגיל, תעריף מפיל

נסענו למקום בווינה הנקרא שֶנָאוּ (Schenau), שם הקימה הסוכנות תחנת מעבר לפליטים. הייתי סקרן אם בדרך לארץ הקודש, כלומר בתחנת הביניים שבבירת אוסטריה, אנו נזהה את הנוף הווינאי המסתורי והמדכא שגרהם גרין סיפר עליו. אלא שאת וינה לא מצאנו חשוכה ועוינת. סתם עיר אירופית. אין זכר לאדם השלישי. אכזבה.

חוץ מזה, נחלנו עוד אכזבה: המחירים של מכוניות משומשות היו באוסטריה גבוהים כפליים מאשר בגרמניה. ביקשנו מידידתנו ברברה נַבְרָטוֹבִיץ', שחקנית קברט מוכשרת שברחה מפולין ועבדה כשדרנית בתחנת 'אירופה החופשית', שתקנה לנו במינכן חיפושית ב-500 דולר כמו זו שקנתה לעצמה. היא הבטיחה לעשות את זה.

יום בהיר, רעיון מזהיר

ביושבנו בשֶנָאוּ נקרענו בנפשנו בין שליחי סוכנות שדיברו ציונות, ובין פקידי הארגון האמריקני הייס (Hayas), שניסו למשוך את היהודים עוזבי פולין לארצות הברית.

היינו מטרה לשני כוחות אלה הלוחמים זה בזה, כי נשארנו בשנאו כמה וכמה שבועות. חיכינו לביקורה של ברברה עם החיפושית, ומה שחשוב יותר – חיכינו גם לסרטים שלי, אשר חברי, עובד בכיר בקונסוליה הצרפתית בוורשה, היה מביא איתו בתיק דיפלומטי קטן, כל כמה ימים קופסת פח אחת.

וביום בהיר אחד הגיעה ברברה. "לא הצלחתי לקנות לכם אוטו", אמרה. "זו בכל זאת אחריות להחליט. במינכן יש אינסוף הצעות, יותר מדי הצעות. התבלבלתי", הודתה במבוכה.

"איך הגעת לווינה?", שאלתי.

"מה זה איך? בחיפושית שלי", ענתה.

"יש לי רעיון", אמרתי. "תמכרי לי אותה!"

היא הסכימה, עשינו עסק, ורק אחר כך ירדתי לראות מה קניתי.

חיפושית במקום פסנתר

הייתה זו חיפושית כחולה בעלת מנוע חדש ושני מאיידי סולקס, שהרכיב למען ברברה ידיד שלה. בדיוק מה שגם אני הייתי עושה. מסרנו את החיפושית לסוכנות כדי שישלחו אותה ארצה באונייה, כפי שעולים חדשים אחרים היו שולחים לחיפה קונטיינרים עם מטענים של רהיטים ופסנתרים, אשר לנו לא היו. ואחר כך באנו ארצה.

גג פתוח, ים פתוח, עתיד פתוח: במרכז קליטה בחיפה, במקום להתייצב באולפן עברית, טיפלתי בחיפושית. מהירותה המרבית הייתה 120 קמ"ש, ואותם 120 חיפושית זו פתחה גם לאחר החלפת המצתים ופילטר האוויר. פירקתי את המאיידים, החלפתי דיזות, שיניתי את מפלס הדלק, טיפלתי בכיוון ההצתה, והוספתי לדלק אוקטן בוסטר מתוצרת ארה"ב. התוצאה – 120 קמ"ש. התאכזבתי, הפסקתי לטפל בחיפושית, וחזרתי לכיתה. כעבור חצי שנה החלפנו אותה באופל GT חדשה, וחטפנו מיד עונש על הבגידה: לצ'ק שמסר לנו הקונה תמורת החיפושית לא היה כיסוי. בצילום: הזוג אטלר.

שילון, בירון ואקורדיון

כשבאתי ארצה, כל גדולי תרבות הטלוויזיה המקומית הציונית ישבו עדיין על העצים. דן שילון, שהיה דומה אז לאורסון וולס בסרטו של קרול ריד 'האדם השלישי', ישב על יד אלכס גלעדי, חיים יבין על יד אריה אורגד, ודן בירון, בעלה של שרי רז, ניגן להם על אקורדיון. יש לי הוכחות, כי הסתובבתי עם לייקה וצילמתי אותם.

כנראה הם נשארו על העצים גם כאשר פרצה מלחמת יום כיפור, כי הם לא התגייסו. מכל הבניין ברוממה, על חמש קומותיו ומאות עובדיו, התגייסה רק קבוצה מצומצמת: עוזר הבמאי זאב, שנפל בתחילת הקרבות, אדיר זיק, דן בירון, אנוכי, צלם האולפן עמוס שחר ומנהל המשק, אשר את שמו לא אגלה בגלל הסיפור הבא.

רוממאי ענק ונסער

אני בחזית הצפונית. נהג. איזשהו חייל גילה שאני מהטלוויזיה הממלכתית, וסיפר ש"קרוב לכאן, בדרך לקונייטרה, יש יחידת טנקים שמוצב בה איש רוממה כמוך. הוא בטח חבר שלך, כי כמה אתם שָם בכלל".

אני נוסע לראות מי זה ופוגש רוממאי בגודל מרשים, מנהל המשק. הוא קופץ עליי בנשיקות אף כי בבניין, במזנון ובמעלית הסתכמה ההיכרות בינינו ב"שלום שלום".

"איזו דרמה", אמר לי, "איזו דרמה".

"מה קרה?", שאלתי, והוא סיפר לי בהתרגשות שחברנו עמוס שחר איבד יד. נפל פגז והרסיסים חתכו לו את יד ימין כולה, שנפלה לאדמה. כמויות דם פרצו ו"האצבעות של עמוס, המוטלות על הקרקע, היו עדיין נפתחות ונסגרות. לעולם לא אשכח את המראה", המשיך האיש, כולו רועד מהתרגשות. "עמוס המסכן. איך הוא יעבוד כצלם אולפן בלי יד ימין?", דאג ובכה, בכה ודאג.

"ומה איתו?", שאלתי.

"אני לא יודע, לקחו אותו פרמדיקים", סיפר.

התיאור של האיש היה מדויק כל כך ונטורליסטי כל כך בקולות הרקע ובצבעיו – הדם שנשפך, היד שניתקה מהגוף – שעברו ימים עד שהצלחתי להשתחרר מההזיה המטורפת שגם אני ראיתי מקרוב את המקרה הנורא.

כנראה, יש לי נטייה לרגשות דמיוניים אלה. כפי שחשתי כנוכֵח לצידם של האדם השלישי וחברתו שלא ידעה עליו כלום, וכפי שהייתי נושם וקיים בתוך סיפוריו של מלפרטה.

לשקר אין ידיים

אחר כך נגמרה המלחמה, חזרתי לרוממה, והאיש הראשון שפגשתי בבניין הטלוויזיה היה עמוס שחר בכבודו ובעצמו, עם שתי ידיים בריאות וחיוך רגיל.

"דאגתי לך, עמוס", אמרתי. "כי שמעתי סיפור מזעזע על היד שלך שנפגעה".

"היד שלי? איזו מהן? מה פתאום?", התפלא עמוס. "אהה, כן", נזכר. "התקרבתי לאגזוז חם ונשרפתי קצת. לא משהו רציני. שמתי פלסטר על האצבעות. על זה דיברו?"

ברווז בשביל מואר

בימים שאחרי הנחיתה במרחב הציוני גיליתי רק שני בני אדם – כי היו רק שניים: הרב אורי זוהר ואריק איינשטיין, זמר שקנה אותי בקולו. הבנתי למה לי לקחת ללב, הבנתי את אמא אדמה ומי ישבה בחלון, הזדהיתי עם אני ואתה ועם עוד משהו. אני אלמד עברית, החלטתי, כדי להבין את כל מה שאריק שר.

הרב אורי זוהר היה עושה בגלי צה"ל את 'ציפורי לילה'. ואצלי הוא היה חי בטרנזיסטור, כשהייתי במילואים ועשיתי פטרולים במחנה, צועד בשביל עם רובה צלפים M14 ארוך, שהטרנזיסטור הקטן התנודד על קצה הקנה שלו. כיוון שמרוב פחד הייתי בהשפעת ברנדי אקסטרה-פיין, הלכתי בַּשביל בעיניים סגורות, לכיוון הבדיחות של הרב זוהר ולכיוון השירים של איינשטיין שליוו את הרב.

ממה פחדתי? פחדתי מרוגטקה, שהרי כל מחבל מתחיל המתקרב למחנה בחושך היה יכול לדפוק אותי, המפטרל בשביל מואר שמעליו דלוקות, מדי 20 מטרים, נורות 60 ואט קשורות בחוט ברזל. מבקש רעתי יכול לראות אותי מפטרל בין הצריפים שבהם ישנו החיילים ובין הזלדות החונות, ורק אני לא רואה דבר וחצי דבר, כי העולם שמאחורי השביל חשוך.

ואולי הצבא הטוב בעולם לא טעה וחיי אינם בסכנה? תהיתי, אך בכל זאת, ליתר ביטחון, שיניתי את עיסוקי הצבאי והפכתי ש"ג.

תּוּפִּי אוֹר נוֹט תּוּפִּי

מדי לילה ישבתי שמונה שעות בתוך בוטקה קטן בלב יער, צמוד לדרך המובילה למחנה, ארבעה-חמישה ק"מ מהסדירים הישנים במיטותיהם. היה לי טלפון בעל מנואלה שלא עבד, וכמובן רובה M14 הדומה באורכו לרובה הרוסי מוֹסִין, שהכרתי כאשר נסעתי לברלין כילד גדוד. ודאי שהיו לי גם בקבוק וטרנזיסטור.

לילה אחד, בין הקטעים של זוהר המתפרע, הגיע מכיוון הכביש הראשי קומנדקר צבאי. השתקתי את זוהר לרגע, ומרחוק שמעתי שסתום אחד דופק. שני אנשים בלבוש אזרחי צעקו "חייל, חייל!" ודרשו מהש"ג, כלומר אני, לפתוח להם את השער.

"אסור", הסברתי. "בלילה איש לא נכנס ואיש לא יוצא. פקודה".

"תתקרב, חייל", אמרו לי, "תקרא, יש לנו אישור".

השארתי את ה-M14 שעון על הבוטקה והתקרבתי לקומנדקר לאט, ידיי בתוך כיסי המעיל. האיש היושב ליד ההגה אמר שיש לי מזל. "זיהינו אותך", צחק. "אתה מהאלה ב'טעמון', במאי הטלוויזיה עם האלפא האדומה", קבע. "אם לא היינו מזהים אותך, היינו קופצים עליך עם אזיקים והיית יושב בכלא שש. השארת את הרובה על יד הבוטקה והתקרבת לזרים. כל השגיאות האפשריות. אנחנו קציני ביטחון שדה", הזדהה בגאווה.

"תודה לאל שלא קפצתם עליי", עניתי. "הרי פחדן כפייתי כמוני היה מוכן לאפשרות כזו", המשכתי. "בגלל זה עזבתי את הרובה, כי הוא לא היה עוזר לי כמו חברי", אמרתי, ושלפתי מכיס המעיל אקדח תופי קולט 357 מגנום, מהדורה מיוחדת שיוצרה במלאת 200 שנה להיווסדה של ארצות הברית. הפטיש שלו היה במצב ירייה.

"אם היית רק פותח את דלת הנהג שלך, חלילה, אלוהים ישמור מה היה קורה. לשנינו היה מזל", הבהרתי.

"תפתח את השער", ביקש הקצין, קצת עיוור וקצת מגמגם. "אנחנו רק ניכנס לבצע פרסה. בואו נשכח כולנו את המקרה", הציע.

פתחתי את השער לרווחה, הם הסתובבו, חלפו על פניי ועזבו.

טיפ טיפה

מנוע 1.4 TSI, החדיש ביותר של פולקסוואגן, קיבל אמנם את פרס מנוע השנה, אך התגלה כבעייתי, במיוחד בגרסת הטווין-צ'ארג'ר. מצמד הקומפרסור סבל מתקלה, ואף היו מקרים שהבוכנות נמסו. אלא שהבעיה הנפוצה ביותר במנוע מהולל זה היא הימתחותה של שרשרת הטיימינג ופקיעתה ממקומה.

מאותם ליקויים סובל גם מנוע ה-1.8 TSI של אותה פירמה, שאף הוא יצא לשוק בשנים 2008-2010. לאחר מכן בעיות אלו נפתרו.

בכל אופן, מנוע ה-1.4 TSI טווין-צ'ארג'ר אינו מופיע עוד בתפריט של גולף. לתשומת לבם של רוכשי פולקסוואגן יד שנייה.

שואלים את אדוארד

עזרא היידו, קטיף-אמציה: אני עצמאי (מרצה) ונוסע בטויוטה קורולה מודל 2007 בערך 70 אלף ק"מ בשנה, לרוב לבד ובדרכים בינעירוניות. התשומה היקרה ביותר שלי הינה עלות הדלק, ולכן חשבתי לשמור לרעייתי את הקורולה ולרכוש רכב חסכוני כמה שיותר.

קיבלתי הצעה מ'אוטו סנטר' להונדה אינסייט הייבריד שנת 2009: יד ראשונה מפרטי שעשתה 112 אלף ק"מ ב-68 אלף שקלים (פלוס טרייד-אין על הרכב הישן של אשתי ומימון ללא ריבית). האם אתה ממליץ על הרכב או מזהיר ממנו? האם אתה יודע אם יש עלויות שאין לי כיום? (הטויוטה חסכונית מאוד באחזקה). האם יש לבדוק משהו מסוים לפני הקנייה? (סוללה וכו').

תשובה: קניית מכונית משומשת כרוכה תמיד בסיכון כלשהו, וכך גם במקרה של הונדה אינסייט. אמנם למכוניות היברידיות יצאו מוניטין של אמינות, אך יש בכל זאת לבדוק את מצב המעצורים, להחליף נוזלים ואולי גם צמיגים ובולמי זעזועים.

ודאי שצריך לבדוק בדייקנות אם המכונית לא עברה התנגשות כלשהי, כי המחיר שלה נשמע לי הזדמנותי מדי.

הונדה זו היא אכן חסכונית מאוד, במיוחד בעיר, ומתאימה לך, הנוסע לבד או עם נוסע יחיד. באשר למצב הסוללה, כדאי להיכנס למוסך שבו טיפלו באינסייט ולבקש שיציצו בה.

אבישי ד': ברשותי קיה פרייד משנת 96'. בזמן האחרון הרכב החל לעשות בעיות – טורים לא יציבים בסרק, מצבר נגמר במהירות (שבועיים בחוסר הטענה והוא נגמר).

בטיפשותי הרבה, בדרכי לתחנת הדלק נגמר הדלק אז השארתי את הרכב בצד הדרך והלכתי למלא אותו בעזרת בקבוקים. לאחר המילוי הרכב התניע לכמה שניות, נסעתי כמה מטרים והוא נכבה שוב. ניסיתי להתניע בכבלים ובדחיפה והרכב לא הגיב, אז גררתי אותו בזהירות חזרה לביתי והתחלתי לאבחן את הבעיה. בדקתי אם דלק מגיע למנוע – מגיע. החלפתי פלאגים – הרכב מתקתק ולא מתניע. האם יש לך רעיון מה יכולה להיות הבעיה? חשמל? בעיה מכנית?

תשובה: אם אתה מתכוון לחפש את התקלה בעצמך, מה שגם אני הייתי עושה, אז השלב הראשון הוא לחזק את המצבר באמפרים. מצבר חלש מסובב אמנם את הסטרטר, אך הניצוצות שהוא תורם למצתים דלים מכדי להתניע. בכל אופן, בדוק אם יש בכלל ניצוצות. לצורך כך מסירים מראש המנוע פלאג אחד, מרכיבים אותו לכבל ההצתה שלו, מצמידים לחלק המתכתי של המנוע – ומפעילים את הסטרטר. אם אין ניצוצות, האשם בכך הוא בדרך כלל הקויל (סליל). אם יש ניצוצות והמכונית בכל זאת לא מתניעה, סיבה אפשרית היא חיישן קראנק שהתקלקל או סובל ממגעים רופפים, אם בשל הידוק בלתי נאות ואם בשל קורוזיה. במקרה כזה מופיעים ניצוצות – אך לא בעיתוי הנכון, ולא ניתן, לצערי, להמשיך בבדיקות ללא עזרת מוסך.

אברהם צוקר: עזבנו את המושב למגורים בעיר. הפכנו פנסיונרים. אנו מעוניינים לקנות רכב משפחתי חסכוני, שיהיה בטיחותי לקחת נכדים וגם לטיולים. הסכום העומד לרשותנו הוא כ-100 אלף שקלים. מהי הצעתך? האם יונדאי i30, פורד פוקוס, הונדה וכו' מתאימות? אין לנו הרבה מושג בנושא.

תשובה: לרגל הפאזה החדשה בחייכם נכון יהיה לחפש מכונית לא קטנה, כדי שהנכדים לא יהיו בסכנה כמו במיני. כך שהמועמדות שציינתם הגיוניות בהחלט. אלא שאישית אני חושב שלפנסיונרים מגיעה מכונית צעירה דווקא, ואף ראוותנית מעט, מה שעשוי לשעשע את הנכדים (והוריהם). הצעתי היא ניסאן Juke, שאצל היבואן עולה 104 אלף. צריכת הדלק שלה לא עולה על זו של פוקוס וסיוויק.

אגב, Juke מכוערת כל כך, שהיא כבר יפה ואופנתית. לשיקולכם.