זיהום ממפלט הזמן

בעקבות פרסום המדור "הקטע שלי עם יעל" כתבה לי הקוראת שיר: "מחכה לקטעים המפרכסים האחרים…". הבטחתי לא לאכזב אותה, אז הנה עוד סיפור בלתי מחמיא מאגף הגנוזים

זה קרה בזמן שערכתי עדיין את ירחון הרכב 'קוואטרו', וראיינה אותי כתבת משבועון 'העיר'. כמה ימים אחר כך אמר לי סגן העורך שלי, יוחאי רפאלי, שעשיתי טעות שלא דרשתי לראות את הכתבה לפני פרסומה. עניתי שהכתבת הייתה נחמדה ואינטליגנטית, כך שאין סיבה לחשוד שהיא תכניס משהו נגדי.

"אבל יש לה ממונֶה, מאיר שניצר, העורך הראשי, והוא טמן לך פח", אמר רפאלי בסיפוק, והוסיף ששניצר זה הכין כבר כותרת לראיון איתי: "אטלר נמרח על המדרכה".

ביקור בכלוב הזכוכית

נסעתי למערכת 'העיר', ששכנה אז בשכונת מוניפיורי, ונכנסתי לכלוב עשוי זכוכית שניצב בטבורו של אולם המחולק לקוּבּוֹת כתבים ולגומחות עורכים. שניצר המופתע קם מכיסאו.

"אני מתעניין בכתבה עליי", הסברתי את ביקור הפתע. "תן לי לראות אותה", ביקשתי.

"אין צורך", ענה שניצר. "הרי ויתרת על זכות האישור".

"עזוב את הכתבה", המשכתי. "העניין הוא רק הכותרת שנתת לה. אני לא רוצה שהילד שלי, תלמיד כיתה ה' בבית הספר גורדון, יקרא בעיתון שאבא שלו 'נמרח על המדרכה'. אתה יודע, החברים יצחקו ממנו. אני לא מוכן לזה".

"אתה והילד שלך שווים לי אפס. יושבים לי על ה… (מילה גסה)", גיחך שניצר, ובאותו רגע הרגשתי שהעשתונות שלי מתחילים לעזוב אותי בזה אחר זה.

תפסתי את שניצר והצמדתי את פרצופו הדוחה לקיר. "תן איזו כותרת שאתה רוצה", לחשתי לאוזנו, "אבל בינתיים, תקבל", נתתי לו פליק ביד שמאל. "קח את זה למזכרת, וגם את זה", שלחתי הפלקה גם מימין.

"אני אקרא למשטרה", צעק שניצר כשביצעתי פרסה והלכתי לדלת.

"תקרא למי שאתה רוצה, זאת הייתה רק ההתחלה ביחסים בינינו", אמרתי, ושמתי לב שסביב כלוב העורך התגודדו עובדי המערכת. הם הצמידו אפים לדופנות הזכוכית וחייכו. איש מהם לא רץ להגיש לשניצר עזרה. אחד אפילו צעק אחריי, "פספסת! בלי בעיטה הוא לא מבין".

פולקלור מקומי

אגב, 'העיר' לא הדפיס את הכותרת השניצרית, אך אותי תפס עצב. כי רפאלי, המרחרח בכל מקום בעיר הגדולה, עדכן אותי שאינני הראשון שהעלה ידו על שניצר. "אורי זוהר הרביץ לו, דודו טופז ניפץ לו משקפיים, וגם השחקן יוסי פולק ירד מהבמה למראה שניצר וטלטל אותו", הזכיר. הבנתי בצער שאפילו בלעדיות על שניצר לא הייתה לי.

כנראה, באדם זה יש משהו פרובוקטיבי שאין באף מכונית.

תחרות יופי – עוד בסוף שנות ה-70 גרה איתנו ברחביה שבירושלים, יחד עם שלוש אחיותיה, אלפא רומיאו GTV ברטונה 2.0. הייתה זו משפחתית ספורטיבית נפלאה שהאיטלקים העובדים תחת פיאט לא הצליחו לשחזר; רנו מגאן קופה RS בעלת 265 כ"ס הקוסמת לצעיר שבי; ואלפא 4C שאינה קוסמת לאלפיסט שבי. היא בנויה רק למסלול, ודווקא שם אין לה מה לחפש; Z3M קופה שלי, בעלת מנוע בנפח 3.2 ליטרים ו-321 כ"ס. בגלל האחוריים הבולטים בתצלום, שלפי ב-מ-וו לא היו יפים, ייצורה של הבווארית הופסק ב-2002  

דייקנית או ריקנית?

סגרתי היטב את ארמונותיהן של מכוניותיי. דלת המגורים של ב-מ-וו Z3M נשמטה קצת, כך שהייתי צריך להפעיל מולה כוח סביר ולבקש עזרה של מוט ברזל.

לשדה התעופה לקח אותי בני בהונדה HR-V שלו. תמורת הטרמפ סיפרתי לו שלפי פרסום חדש של הבריטים, דווקא HR-V היא המכונית האמינה ביותר בין כל המכוניות בעולם, וגם הזולה ביותר לאחזקה. "ידעת את זה?"

הוא לא ידע, אבל הסכים עם המגזינים הבריטיים בפה מלא, כי במשך שלוש שנות המגורים המשותפים שלו איתה, הונדתו אכן לא אכזבה אף פעם. "זה מתחיל להיות משעמם", העיר, וגם אני הייתי באותה דעה, כי בעולם הרכב לפחות, צייתנות מאותתת על פגם באופי או על היעדרו.

בחברתן של מכוניות כנועות פחות, הז'אנר החביב עליי, המחשבות והספקולציות אשר מלוות את נפתולי התיקון העצמי, האוף-אוף-מוסכי, מזכירות לי תמיד תחרות שאלונים במשחק השח. שאלות בנוסח "הלבן מתחיל ומנצח בשלושה מהלכים".

איפה הייתְּ כשהייתי צעיר

באולם הנוסעים בשדה התעופה של ורשה התעכבתי על יד רנו מגאן קופה RS שחורה בתחושת החמצה. הנה עוד מכונית שהייתה מתאימה לי לפני חצי מאה בערך, בתקופת רנו R8 גורדיני שלי, כַּשָלָב הבא לחלום עליו ולנהוג בו.

אלא שלפני חצי מאה ואף אחרי כן, מכוניות ספורטיביות של ימינו כדוגמת RS לא הופיעו עדיין אפילו בסרטים עתידניים. וחוץ מזה, קיימת גם אפשרות סבירה שבצעירותי לא הייתי מחליף את ההנעה האחורית של רנו R8 בהנאה הקדמית של RS, שהרי הצרות שהיו לי עם ההנעה הקדמית של מוריס מיני קופר היו צרובות עדיין בעצביי.

סמארטפונים עם אגזוז

אני עדיין על יד מגאן קופה RS, ומישהו העומד לצִדי הצביע עליה וזרק שאלה היפותטית: האם לבחור ברנו זו, שמחירה סביר דווקא ביחס לביצועיה, או באלפא רומיאו 4C החדשה, היקרה יותר באופן תמוה? שאל בפולנית. עניתי מיד שלמזלי אני כבר לא עומד מול בחירה בעוד רכב, וכנראה גם לא אעמוד כבר.

וחוץ מזה, בין שתי האפשרויות הנ"ל הייתי בוחר משהו שלישי. אין לי מושג מה, שהרי מכוניות בנות זמננו, אלה מהמדף העליון, ספורטיביות ואמביציוזיות, הן בעצם סמארטפונים על גלגלים. אפילו בפורשה 911 קאררה 4S חשתי בזמן הנהיגה כאילו אני יושב מול קונסולה של משחק, ולא במכונית אמיתית בעלת אופי הרפתקני כמו פורשה 911 לשעבר, הבודקת בכל רגע אם בעליה רשאי לנהוג בה.

הבנתי שמתכנני הפורשה החדשות קיבלו פקודה לדאוג לבטיחותם המרבית של לקוחות הפירמה, כדי שהללו יקנו עוד רכב ולא ישקיעו את הונם פוסט-מורטום בטקס קבורה מהודר ובמצבה מפוארת.

צייתנות סוטה

רנו מגאן RS שנתקלתי בה בדרכי חזרה ארצה הייתה שחורה מטאל, במקום להיות שחורה מאט כצו האופנה, וישבה על חישוקים שחורים עשויי מתכת קלה, שלא הסתירו את הקאליפרים הצבועים אדום אש של המעצורים.

מצִדן השני של השמשות הכהות בלטו מושבי רֶקָרוֹ ספורט. זה הדבר היחידי שהייתי משאיר במגאן RS, ולא שום דבר אחר מכל סוללת פריטי העיצוב שהצרפתים הסוטים, המצייתים בהתלהבות למשטר המודרנה, התקינו במגאן המסכנה. אפילו גלגל ההגה, שרנו למדה לפסל במשך השנים, הפך ב-RS למשהו המזכיר פיתה שמצליח להסתיר את מד המהירות, את מד סיבובי המנוע ועוד משהו.

למזלה של RS, המודרניוּת העיצובית לא הכתה בה בצורה מושלמת כמו בפיז'ו, שם המעצבים הצליחו להסתיר קומפלט את השעונים של 308, לרבות GT. במגאן RS אפשר עדיין להציץ איכשהו בסל"דים ובקמ"שים. לא בדקתי את הנושא ביסודיות כי הדלת הייתה סגורה.

צפופה, מפוחמת, יפה

אך כן הצלחתי להבחין שב-RS חוגגת צפיפות מפחידה, חרף מידותיה החיצוניות הלא קמצניות ומסורת עיצוב הפנים של מגאן; שקונסולה בצבע כסף משתרעת לה בנחת, לשמחתה של הקלאוסטרופוביה; ושכל מה שבהישג ידו של הנהג עשוי, לפי האופנה, סיבי פחם – והיא בכל זאת יפה!

לגביי, RS זו יפה יותר מאלפא 4C החדשה, הנמכרת בוורשה ב-65 אלף אירו (או ב-75 אלף אירו לדגם לוקסוס, שרבו עליו הקופצים ואי אפשר כבר להשיג).

מגודשת, לוחשת, מייאשת

באלפא רומיאו 4C מפריעים לי חוסר היצירתיות בעיצוב, ההצטעצעות והחשש שמדובר בהעתק של עקרונות הלוטוס מלפני 15 שנה, שהולבשו בשמלה של אלפא. במקום מנוע מתאים הקיים על המדפים במילאנו, כלומר מנוע אטמוספרי שישה צילינדרים בשוּרה בעל סעפות יניקה מצופות כרום, ועוד דובר איטלקית – הותקן באלפא 4C מנוע ידוע בעל 1,750 סמ"ק, אשר לשם השינוי מגודש עד קצה אפשרויותיו. מה שלא מנבא לו חיים ארוכים.

בג'ולייטה חדשה שנהגתי בה למבחן, קולו של אותו מנוע 1,750, רק מגודש פחות, היה מינורי. הוא לא מסוגל לחולל אמוציות כמו מפלטי האלפות האמיתיות של פעם.

השיגעון נפל על חרבו

אחר כך, במטוס לתל-אביב, היו לי שלוש שעות וחצי להידחק למסקנה כי חרף חוצפתי, וחרף העובדה שב-מ-וו Z3M שלי היא עדיפת-סוסים מול אלפא 4C ומגאן RS, לא הייתי מסכים שהבווארית תתחרה מולן על מסלול, כי לנַצֵח את השתיים הללו זה לא ביג דיל, ולהפסיד להן זו בושה נוראית.

וקיים עוד סיבוך לא זוטר: כדי לנהוג חזק צריך פרץ פתאומי של רצון, ועוד בריחה של עשתונות, כפי שקרה לי במפגש עם מאיר שניצר. ואני, בפאזה הנוכחית שלי כקשיש מורשה, נתקף בעיקר פרצים פתאומיים של זיכרונות.

אמנם מצב זִקנה, ואיתו גם צלו של דוד אלצהיימר, לא מפריעים חלילה בנהיגה עצמה. הם לא משפיעים על מהירות החלפת ההילוכים, על אמנות הברקסים (שתמציתה היא לבלום מאוחר ככל האפשר וקצר ככל האפשר) או על בחירה במסלול מטבי. אך זִקנה כן משפיעה על מפלס השיגעון.

והרי הטירוף הוא נשמת-אפה של נהיגה אמיתית. בלעדיו, היא רק מפגן חלול של אֶרוֹס מזויף.

לפני עזיבה לתקופה בלתי ידועה, ממלאים את המצברים של כל המכוניות הנשארות בגולה כדי שהמצברים לפחות לא יקפאו בחורף, ויאפשרו להתניע במפגש החוזר

 טיפ טיפה

המציאות דורשת זהירות מרבית:  אסור לטוס בחברה הפולנית לוט. אמנם צוותיה מאירי פנים, אך הפוליטיקה של ההנהלה שולחת ידיים דביקות לכיסי הנוסעים. מילא שאין אוכל חינם בטיסה, ולוט מוכרת רק כריכים דוחים לבעלי כרטיסי אשראי בלבד. חמור יותר הרעיון החדש, המטיל קנס של כ-100 אירו על מזוודה שנייה, אף ששתי המזוודות גם יחד אינן מגיעות למשקל המרבי המותר, 23 ק"ג.

לא פחות פיקחית מהפולנים היא חברת הביטוח הישראלית 'ביטוח ישיר', זו המתהדרת במספר הטלפון 5555555. הרבה לפני תום פקיעת הפוליסה, חודש ימים ואף למעלה מכך, 'ביטוח ישיר' הממולחת שולחת מדי יום מייל וסמס המתריעים כי הפוליסה עומדת להיגמר, כאילו מדובר בעניין של ימים ספורים. הם ממליצים על חידוש הפוליסה בקליק אחד, ואם אתה נפתה לכך, באותו יום נגבה מחשבונך סכום הביטוח, שהיית יכול לשלם רק חודש אחר כך, ועוד בתשלומים. ראו הוזהרתם.

שואלים את אדוארד

יובל שילה: האם שמעת על 'נוקו' שחוסך בדלק של חברת סטסמ? אשמח לשמוע אם ידוע לך על זה משהו ואם אתה ממליץ או לא.

תשובה: לא נתקלתי בתוסף זה, כך שאין לי עליו דעה אישית. בכל אופן, נראה שאפשר לנסות את התוסף האנונימי, ובלבד שהוא אינו מים, אינו נפט, אינו מתנול ואינו איזה ביו-פטנט, שלא מתאים לכל מנוע ומסוגל לסתום את המזרקים.

אגב, לדעתי, חברות הדלק, כולל הקונצרנים הגדולים, צריכות לפרסם באיזה תוסף בדיוק הן מדללות את הדלק. הרי קיימת אפשרות סבירה שתוסף הדלק אינו מייעל כלל את תהליך השרפה במנוע, אלא נמצא בשימוש משווק הדלק מסיבות כלכליות גרידא.

בלהה קלישר: שאלתי נוגעת לסקודה יטי, מנוע טורבו 1,200, שרכשתי בכסף כמעט מלא, חדשה מהניילון, לפני כ-10 חודשים.שמתי לב שכשמסובבים את ההגה חזק ימינה או שמאלה יש מין רעש שמזכיר לי רעש של צירייה שחוקה (זיכרונות מהעבר הרחוק).

פרט לכך, כשאני מאיצה בבת אחת ממצב של עמידה, האוטו מגיב רק אחרי השהיה של חצי שנייה, ויש מצבים שזה קריטי (אני מדברת מניסיון). האוטו תחת אחריות. הלכתי למוסך, סיפרו לי סיפור שהרעש תוצאה מהמרכב שכבד לסרנים, משהו כזה. אז או שהמוסכניק התייחס אליי כגרז'ניק לאישה (מה היא מבינה), או שיש פגם חמור בייצור שלא לקח בחשבון את כובד המרכב… בקיצור, השארתי את האוטו לתיקון, אבל אחרי כחודש שמתי לב שהבעיות נותרו כשהיו. מה דעתך?

 תשובה: שתי הבעיות שאת מתארת דורשות טיפול מיידי של מוסך מורשה, במסגרת האחריות בוודאי. אמנם מנגנון הטורבו תמיד מרים את הסל"ד באיחור, אך השהות שאת מתארת מוגזמת כבר, ומאותתת על חוסר תקשורת בין דוושת הדלק ומערכת ההזרקה.

הרעש ממערכת ההיגוי מצביע על תקלה מסוכנת, שעלולה להחריף. אינני רוצה להאמין שהמוסך שלך משהה את הטיפול בבעיות החמורות הללו עד לתום האחריות כדי שתשלמי עליהן מכיסך.

טלמור, כפר-סבא: אנו שני פנסיונרים שמחזיקים מכונית אחת, שברולט אופטרה 1600 שנת 2009, מליסינג 0. הגענו כבר ל-90 אלף ק"מ, ואומרים לנו במוסך שזה הזמן להחליף. למה? עם תקציב של 60 אלף שקלים, הכולל את מכוניתנו, הרכב הבא חייב להיות אוטומט ולא מיני, כי אנו מסיעים נכדים. כיום אנחנו נוסעים כ-1,500 ק"מ בחודש.

תשובה: אני מכיר את התיאוריה הממליצה על החלפת רכב מדי ארבע שנים. זו תיאוריה שאיננה נטולת היגיון כלכלי, אך שכרה עלולה להיות בהפסדה. במיוחד אם המכונית המיועדת להחלפה היא בקילומטרז' נמוך ובמצב מעולה. אם טוב לכם עם אופטרה, אין שום סיבה לפתוח במחול הטִרחה של החלפת מכונית, ועוד להוסיף כסף על משהו מיד שנייה שמצבו אינו ידוע וידרוש אולי השקעות טורדניות.

אילן אגינסקי: אני עומד לפני קניית הרכב הראשון שלי. שמתי עין על פולו 2001 דיזל יד ראשונה שעשתה 150 אלף ק"מ. היא נלקחה לבדיקה במוסך (מוסך שמטפל במכוניות כאלו, באשדוד אם אתה מכיר). הבדיקה העלתה שהממיר הקטליטי במצב לא משהו, וכן הקלאץ'. המוסכניק המליץ פשוט להוציא את הממיר ולא להחליפו.

האם יהיו לי בעיות בטסט בעקבות כך? מה דעתך בעניין? ובכלל, מה דעתך על דגם זה? איזה טיפול של יישור קו אתה ממליץ לנקוט ברכב כזה? והאם היישור יכול להמתין לטיפול הבא?

תשובה: אומרים, בצדק, ש"אין כמו פולו דיזל", אז בחירתך הגיונית. המאייד הקטליטי התחליפי (לא מקורי, בוודאי) לא ישבור אותך כלכלית, כך שלא הייתי דואג אם הוא יעבור את הטסט או לא. מומלץ להקפיד על מפלס שמן נאות ועל החלפת כל הנוזלים במועד, לרבות נוזל המעצורים. פולו היא מכונית פשוטה הדורשת טיפולים סטנדרטיים, כך שהמוסכים לא יתקשו בתחזוקתה.