סיאנס בכפר פולני

במקום שבו התנחלתי במשך חודשיים שמרתי על נרות דולקים, כפי שבספרטה העתיקה נשים שמרו על אש בוערת עד שבעליהן יחזרו מהמלחמה

"למי אתה מדליק נרות?" שאל אותי עיתונאי הרכב טל שביט, ישוב מולי מצדו השני של נר הדולק בינינו באמצע שולחן קטן, על יד מחשב נייד דמום.

לא עניתי מיד, וטל הסקרן חזר והתעניין למי אני מדליק את הנרות בכפר הפולני, המבודד כמוני על מכוניותיי, נטוע בין יער ואגם עשרים וכמה קילומטרים מוורשה, מדי יום ומדי ערב.

אכן, במשך חודשיים ימים ועוד קצת חזרתי על טקס שנראה לי סודי, ידוע רק לי ולנרות, המחכים לתורם בשקית פלסטיק גדולה שמספקת תחלופה לארבעה-חמישה נרות הנשרפים בזה אחר זה מדי יום, וְכַּמִסְפָּר הזה בלילה.

"מה, אתה מתכנן מסיבה ועומד להדליק נרות בַּשביל המוביל הביתה?", שאלה אותי המוכרת במכולת הכפרית. "משהו כזה", עניתי.

צדק מאוחר: אחרי מותו הטרגי של טל שביט ניסתה עמותת 'אור ירוק', בעזרת 'מומחים' שגייסה, להוכיח שרוכב האופנוע שביט היה אשם בתאונה. לא מזמן האשים בית המשפט את נהג המכונית כי סתם את דרכו של האופנוע של שביט ובכך הרג אותו. 'אור ירוק' לא מצאה לנכון להתנצל 

אור לאור מביע אומר

שמרתי על אור הנרות כפי שבספרטה העתיקה נשים שמרו על האש עד שהגברים שלהן ישובו מהמלחמה. לא קרה אף פעם שאיזה נר תורני כבה לי בהפתעה, כך שבמהלך הטקס הממושך הזה, אשר אורכו כמה שבועות וגובהו הרוחני לוּטֶה בְּתקווה, לא נאלצתי לגשש בחושך אחר גפרורים. מתברר שאם מפצירים בפתיל הגוסס, הטובע כבר בתוך הפרפין החם, שיפגין מאמץ אחרון וידליק במטותא את הנר החדש, הוא נעתר, מתמלא תעצומה אחרונה ומצמיח תפרחת אור כחולה.

מעשה הרואי זה של הנר מזכיר לי ריצת שליחים של ארבע פעמים 100 מטרים, שבה האצים מעבירים ביניהם את המקל. אלא שכאן הריצה אינה עומדת להיגמר, לפחות כל עוד אני פה, החלטתי.

אורח שנפל מהשמיים

ופתאום טל שביט שואל אותי אילו נפשות אני מזַמן לכאן, או מאותת להן, או מחמם את לִבָּן, באמצעות שלהבת הנרות, הרותתת על משמרתה יום אחר יום. ואני מוכרח לענות לו משום שזה הלילה האחרון שלי בגולה. והרי זימנתי אותו הנה להיפגש שוב לאחר המפגש האחרון שלנו ביד-אליהו, בהשקה של אופנוע KTM חדש, וכיצד אשתוק מול אורח שאין לשער כמה רקיעים עבר בדרך לכאן.

וכעת, רחוקים אלפי מילין מהמקום שבו הופל מאופנועו, אנו יכולים שוב להחליף כמה משפטים בזכות הפגישה המצמררת שארגנתי, העשויה במתכונת שחוזרת על עצמה ברומאנים מהמאה ה-18 ואילך: טקס ספיריטואלי, חשוך, מפחיד, המנסה לסחוף אל חדרִי נפשות יקרות מהספֵרה הכי רחוקה שאפשר.

פגעני לילה פגאני

את הסיאנס ערכתי בסתיו הצהוב של הגולה, כשחורף אורב כבר בסיבוב ומתחיל לאיים ש"אם לא תקום, קשישא כמוך, מזיכרונותיך הדפוקים ולא תברח הביתה – עוד תמצא עצמך קבור כאן בשלג".

סתיו צהוב בגולה

נרמזתי כהוגן, ובעודי דוחס למזוודות פריטים אחרונים בבהילוּת מחושבת, ארגנתי את הלילה הפגאני מדי, במחשבה לארגן לילה דומה בארץ הקודש, שבה הדת אוסרת על ניסיונות תקשורת עם המתים.

דַלֶקֶת קרום הנוסטלגיה

"אז למי אתה מדליק את הנרות?", התעקש שביט על שלו. הוא נכנס לחדרי מבעד דלת סגורה והתיישב באותו חיוך שהכרתי עוד בזמנים הרחוקים של ירחון הרכב והאופנועים 'טורבו'.

שאלתו למי אני מדליק נרות הזכירה לי בלילה סחוף-ישויות זה את שירו של חתן פרס נובל הפולני צ'סלב מילוש, שבו כנר בודד המנגן ברחוב בגטו נשאל למי הוא מנגן. הרי פה רק עיי חורבות, בתים בלי קומות וקומות ללא חיים. "לָךְ אני מנגן", ענה הכנר. "לָך, העיר העצובה ביותר מהערים שנותרו רק בדמיון, והיפה ביותר מבין האמיתיות".

"לךָ אני מדליק", עניתי לטל. "לך וגם לנפשות אחרות – להוריי, לאחותי אירנה וגם לאמנון טייטלבאום, הבחור היחיד שזכר את כל הסרטים שביימתי ברוממה, כולל כתבות שאני עצמי שכחתי. אני מדליק נרות גם לזכרו של יורם (יז'י) ברונובסקי, שהכרתי מאוחר מדי, וגם לזכרו של זאב שעבד איתי ברוממה על סרט לפי 'בתחילת קיץ 1970' של א"ב יהושע ונפל במלחמת יום כיפור, ולזכרו של אנדרה קמינסקי, יוצר טלוויזיה שחזר לשוויץ מולדתו והפך סופר, אך לא שרד.

"וכמובן, לזכרו של המלחין כריסטופר קומדה, שגם אחרי 40 שנה אני עדיין לא מאמין שהוא איננו עוד. שאי אפשר להתקשר אליו ולספר בכמה מילים על תסריט חדש שכתבת, כמו אז, כאשר ידעת שאחרי השיחה הוא יחזור לפסנתר ויחפש ליווי גאוני לרעיונות שלך".

מצעד החיים הקודמים

ונשארו עוד נפשות רבות, כולן קרובות ללבי, שהנר המהבהב בחושך אמור להבהיר להן, פשוטו כמשמעו, שאני חושב עליהן, המשכתי והודיתי. בין הנפשות אשר אש הנרות מזכירה לי יש גם כלבים וחתולים שאהבתי והצלחתי לקבל מהם אהבה חזרה, ובוודאי מכוניות, כמה עשרות מהן, שמקומות קבורתן אינם ידועים. וייתכן גם, חברי טל, שאני מדליק את הנרות לעצמי, ככה סתם, בלי הסבר, בלי פרשנות מיותרת.

הנקמן והחקיין

האמת היא שבחרתי בטל שביט כנפש בת-לוויה ללילה אחרון זה בגולה כי נתקלתי בשני אופנועים שהייתי מוכרח לספר עליהם דווקא לטל, כדי לשעשע אותו.

האחד הוא מפלצת מפחידה בשם Boss Hoss, שלא הייתי מתיישב עליו בעד שום סכום. בריון זה רק מחזק את יחסי המשיכה-דחייה שלי כלפי אופנועים כבדים, אשר סקרנותי לגבי כוחם, סגנונם ואמיתות נהמתם היא תיאורטית בלבד. אין מנוס מלהסיק שאינני בנוי לאופנוע, יצור נקמן שאינו מגיש לרוכבו אפילו פירור מהסבלנות שמכונית מגישה לצורך תיקון שגיאת נהיגה.

הסבר: Boss Hoss הוא מין גולית שעל המסגרת הפשוטה שלו מורכב מנוע V8 ענק בנפח 4.8 ליטרים עד נפח 9.8 ליטרים בדגם דונובן. כוחו נע בין 300 כ"ס עד 850 כ"ס. לוּ מישהו באירופה היה מעוניין לייצר דבר כזה, השוקל מעל 500 קילו, היו מלבישים אותו כתונת פסים. אך באמריקה הכול אפשרי, וחברת Boss Hoss מוטוסייקלס חוזרת לסורה עוד מתחילת שנות ה-90. בעלים של כלי דו-חלחלי זה, שייבא אותו משבדיה, הודה לפניי בחצי-פה שהוא עדיין פוחד ממנו.

למי אני יכול לספר על Boss Hoss אם לא לטל, שעל המשפט "אלוהים רוכב על בִּימוֹטָה" היה צריך לקבל פרס נובל?

Boss Hoss. האופנוע הכי גדול, הכי כבד והכי חזק. נראה שכדי לעשות סיבוב פרסה הוא צריך שדה תעופה

בימוטה DB7 היה בשנות ה-80 המלך הבלתי מעורער של אופנועי הספורט

וחוץ מזה היה לי מפגש עם הונדה  MSX125, צעצוע המחקה אופנוע רציני בכל פרט, רק בקטן, קטן מאוד, כי MSX מיועד לילד שנותר בכל גבר כמעט. את הונדה קטינא זו בחנתי דווקא, אם אפשר להגדיר כך חצי שעת רכיבה על אספלט רטוב מצופה מרבד עלים. הייתה זו רכיבה מעניינת בהרבה מאשר על קורקינט חשמלי או סגוויי. שהרי קורקינט נראה ככלי תחבורה שאינו הולם מבוגרים, ואילו רוכבֵי (ובעצם, עומדֵי) הסגוויי נראים מפוחדים במקצת, כאילו אינם מאמינים שחוקי הפיזיקה יצייתו לפרוספקט ויגנו עליהם. הם אינם מחייכים בעת הרכיבה, כלומר עמידה, ופניהם קפוצות משהו.

וחוץ מזה, הן משתעשעי הקורקינטים והן סובלי הסגווי נראים לי כמתאבדים שיעים כשהם מפתיעים נהגים ונכנסים בכל המהירות למעבר חצייה. אתה רואה פסים ריקים, ופתאום, משום מקום, נופל עליך יהודי על קורקינט חשמלי או סגוויי. ועכשיו לך תסחט את הבלמים עד טיפת המזל האחרונה.

MSX לעולם לא יתפרץ כך, משום שהוא אופנוע לכל דבר.

הונדה MSX 125. האופנוע הכי קטן, הכי קל והכי מתוק. לא מיובא לארצנו, כי כנראה היבואן לא בונה על המאצ'ו המקומי, הבוחר את ההונדות הכי חזקות והכי מהירות ואינו יודע מה זה חוש הומור אפילו אם יתיישב לו על הברכיים  

ואש מתלקחת מן המרכבה

הלילה עומד להימוג. אני אומר לטל, אתה נמצא ודאי בגן עדן, לשם אני לא אגיע כי יש לי פחד גבהים. כך שרק אתה יכול למסור לי את המידע הסודי – האם באמת "אלוהים רוכב על בימוטה", כפי שכתבת ב'טורבו'?

לא הסכמת שהמגזין ידפיס את כותרת מאמרך על חולצות טי-שירט ויחלק אותן לקוראים, כי חששת שחסרי חוש הומור יגידו שבסיסמה זו יש משום חילול השם.

טיפ טיפה

בדברים שכתבתי לא מזמן תחת הכותרת "להיכנס למוסך ולשרוד", לא התייחסתי למקרה הנפוץ הבא:

מכונית של מישהו מסרבת לעבוד. בעליה נכנס למוסך שהגורר המליץ לו עליו כדי לקבל אבחנה והצעת טיפול. המוסכניק מודיע לו שהבדיקה תארך קצת זמן. האיש משאיר את הרכב וחוזר הביתה או לעבודה, תלוי היכן נפלה עליו התקלה. עוד באותו יום, או למחרת, האיש חוזר למוסך כדי לשאול מה קורה וכמה יעלה הטיפול, ורואה את מכוניתו מפורקת לחלקים – ראש מנוע, רדיאטור וכך הלאה.

במצב כזה, בעלי הרכב אינו יכול לשמוע הצעות מחיר במקום אחר, שהרי בעלי המוסך מנע זאת ממנו פיזית ממש. כך, למעשה, הפך בעליה של המכונית שבוי במוסך זה. כל הצעת מחיר שישמע תהיה בגדר גזר דין שאין לערער אחריו. הוא הדין לגבי האבחנה המקצועית שינפק המוסכניק: מה קרה, אילו חלקים צריך להחליף וכך הלאה.

בקיצור, פירוק מיידי של הרכב הוא שיטה של מוסכים למנוע את בריחת הלקוח. לשאלה "למה פירקת את האוטו?", יספק המוסכניק מענה הגיוני: "איך רצית שאבדוק מה לא בסדר? בטלפתיה?"

שואלים את אדוארד

צבי: לאחרונה רכשתי פולו אוטומטית 1,400 שנת 2006 שנסעה עד כה כ-80 אלף ק"מ. המכונית מתקשה לזנק בעליות, וגם בתחילת נסיעה היא מתקשה מעט.

הפולו נבדקה במחשב שכויל לדגם המתאים, כולל בדיקת ארבעה גזים, והכול נמצא תקין. היות שלא נראה לי שמדובר בזקנה טבעית אבקש עצתך: מה ניתן לעשות כדי לגרום לה מוטיבציה נורמלית, וכמו כן, למי ניתן לפנות לטיפול בבעיה?

תשובה: אמנם פולו 1.4 לא מגודשת, ועוד אוטומטית, איננה טיל יבשתי, אך בכל זאת, החולשה שאתה מתאר מצביעה על הזנחה. מומלץ אפוא לבדוק את יחס הדחיסה בכל אחד מהצילינדרים, האמור להיות דומה בכולם, ללא חריגה. באותה הזדמנות יתגלה אם השסתומים עובדים כראוי.

נוסף על כך, יש לנקות את המצערת ולבדוק אם חוטי ההצתה והמצתים זקוקים להחלפה. ייתכן גם שהסיבה לחולשת המנוע היא אספקת דלק מגמגמת – תוצאה של ליקוי בעבודת משאבת הדלק, או של מסנן דלק סתום חלקית.

אגב, אפשר ללמוד רבות על מצב המנוע מצבע האלקטרודות של המצתים. אם התערובת ענייה מדי, האלקטרודות יהיו בהירות; אם התערובת עשירה מדי, הן יהיו שחורות; כאשר התערובת נכונה, האלקטרודות יהיו בצבע של קפה בחלב.

גם פרט כמו המרחק בין האלקטרודה והפין המרכזי של המצת משפיע על איכות השרפה. יש לבדוק בספר הטיפולים ברכב מהו המרחק הנכון. בדרך כלל הוא עומד על 0.7-0.9 מ"מ.

אביטל דויטש: יש לנו שני שאלות. הדחופה יותר: אנחנו מעוניינים לקנות רכב קטן (חסכוני בדלק) ואמין, עד 45 אלף שקלים. על איזה אתה ממליץ?

שאלה שנייה: יש לנו מיצובישי ספייסוואגן 2001 ששירתה אותנו נאמנה שנה וחצי והחלה פתאום לעשות בעיות (הכול החל בקריעה פשוטה של רצועת טיימינג, ובשל מוסך לא רציני הידרדר…). הבאנו אותה בסופו של דבר למומחה לגיר כי ההילוכים הלכו. הוא אמר שמשהו השתבש במחשב ולכן שרף את הגיר כל פעם, החליף מחשב והחליף גיר, ובאותו הזמן גם חיבר כבל שנקרע (אצל המוסך הראשון…), שהדליק את מנורת המנוע.

המוסכניק אמר שבהילוך רביעי וחצי צריך להיזהר ולשים לב שהאוטו מצליח לחזור למצב 'שיוט' ולא ממשיך להתאמץ. היה נדמה לנו שהאוטו אכן מתאמץ מעל 100 קמ"ש ונסענו בזהירות (עד 90 קמ"ש). כעבור יומיים האוטו מתניע כרגיל ונוסע רוורס כרגיל, אך כשמכניסים ל'דרייב' הוא נכבה. יש לך איזשהו מושג מה קורה כאן?!

נדמה שלמוסכניק אין תשובות ברורות. הוא ענה יפה על כל השאלות שלי, אך כששאלתי אותו מה החליף/תיקן בסופו של דבר שגרם לרכב להיות מתוקן (אחרי שהרכב היה אצלו שבועיים וחצי וכל פעם הגיר התקלקל מחדש), הוא אמר שזה מסובך מדי להסביר. האם לדעתך הוא מורח אותנו? האם יש לך עצה איך נדע שהאדם ישר איתנו?

תשובה: קודם כל, חבל על מיצובישי ספייסוואגן, יצור נוח ושימושי שאין מייצרים כבר אותו ואת שכמותו. הסיפור שאתם מגוללים קפקאי, הן מבחינת המכונית והן מבחינתכם, ויש בו נעלמים רבים ועובדה אחת.

הנעלמים מתחילים בכך שאין לדעת אם היקרעותה של חגורת הטיימינג גרמה לפגיעה מכנית כלשהי שלא זכתה בטיפול. ויש עוד נעלמים, כמו מצבם הבלתי ידוע של החלקים שהמכונאי הרכיב במקום המקוריים שנפגעו. אפשר, למשל, שהגיר ה"חדש" לא היה במצב טוב יותר מהגיר המקורי, ושמחשב הרכב, שהוחלף אף הוא, לא היה מסוגל לשתף פעולה עם הרכב בגלל בעיות תוכנה.

בעצם, קל להבין שכל הצרות שמיצובישי גרפה בדרכה מתבססות על העובדה שנפלתם על מוסכים בלתי אחראיים, או על מוסכים שניחנו ברצון טוב, יותר מאשר ביכולת.

לא מן הנמנע שפעל כאן נגדכם התסריט הבא: המוסך היה מעוניין לבצע את התיקון מבלי להפחיד אתכם בעלותם האמיתית של חלקי חילוף באיכות טובה, לבל תוותרו על התיקון היקר, ולכן מצא בעבורכם חלקים במחיר הזדמנותי. וחלקים משומשים כאלה, או שיש איתם מזל או שאין. לכם לא היה.

לגבי המכונית הקטנה: ב-45 אלף שקלים אפשר לרכוש קיה פיקנטו חדשה כמעט, אך אל תצפו שהיא תעניק את חבילת השירות, הנוחות וההנאה של ספייסוואגן.