גלגוליו של רומן ה'

יש גם ניצולי שואה שחייהם התגלגלו נגד כל הסיכויים, כמו באגדה. בסיבוב הבא אכתוב על אחד כזה תסריט, הצגה, ספר או שיר. זו הבטחה שאעמוד בה

בעיר הפולנית לודז', ברחוב פְרַנְצִ'ישְסְקַנְסְקָה 15, עומד עדיין על תלו בניין גבוה ומוזנח כהוגן. בקיר צדדי של הבניין האפור, אי-שם בקרבת הגג, נראה חלון קטן ובודד. זהו חלון החדר שחלקתי עם רומן היינברג, סטודנט באקדמיה לקולנוע כמוני, ניצול שואה, בליין כפייתי והאיש שבמרוצת השנים, כבר תחת השם "רומן הארט", הפך אישיות רמת-דרג בתעשיית הקולנוע האמריקנית.

בגלל אנדז'יי ויידה

נזכרתי בהיינברג לאחרונה, כשעל המסכים בפולין עלה סרטו של ידידי הוותיק הבמאי אנדז'יי ויידה, המגולל את הביוגרפיה של הנשיא לשעבר לך ולנסה, חתן פרס נובל ומנהיג פועלים נערץ הטוען כי פעילותו בארגון 'סולידריות' גרמה להתפרקות ברית המועצות.

השבועון הפולני הסאטירי-אנרכיסטי 'NIE' (לא) טען השבוע כי אותו לך ולנסה מכר כבר לפני כמה שנים, תמורת סכום של מיליון דולר, את הזכויות להסרטת הביוגרפיה שלו לחברת ההפקה האמריקנית 'וורנס ברוס', כך שהפקת הסרט הנוכחי בפולין אינה חוקית בעליל.

הקטע היפה ביותר במאמר ב'נייה' הוא הקביעה כי השחקן הראשי, זה המגלם בסרטו של ויידה את דמותו של לך ולנסה, "נאלץ לגלם שילוב של: קרנף שהחלים מִשַפַּעַת הטס על מצנח רחיפה ממונע; אדם לא אמין הדובר פולנית בתחביר בולגרי; ומי שהגאונות שלו נמצאת כפסע ממחלת נפש".

אלא שבאותו מאמר של 'נייה' על ולנסה הקולנועי צוין פרט שולי שהיה יכול לעניין רק אותי. את עיני לכדה טענתו של העיתון שלפיה מי שייצג את 'וורנר ברוס' בחוזה מיליון הדולר מול ולנסה הוא יהודי העונה לשם "רומן הארט", אשר בעת חתימת העסקה "כיהן כמנהל רב עוצמה בקונצרן ההפקה האמריקני".

אני אחראי לזיווג

התגלגלתי מצחוק, שהרי "רומן הארט" המסתורי, אותה אישיות בכירה בהוליווד, הוא לא אחר מאשר רומן היינברג, חברי לשעבר מתקופת האקדמיה לקולנוע ודמות קולנועית בפני עצמה.

אשתו של רומן, דנוטה, שגם היא לקחה חלק בעסקת 'וורנר ברוס' מול ולנסה, היא גויה מהעיירה זֶ'שוֹב שהתחתנה עם היינברג בגללי. כי אני, במשך שנה או למעלה מכך, כתבתי אליה מכתבים רומנטיים החתומים ב"רומן שלך", ואף איירתי את המעטפות ברישומים מלאי רגש, לבבות שבורים וכדומה.

היינברג עצמו, חצי אנאלפבית, לא היה מסוגל לכתוב מילה אחת בלי שגיאה; בוודאי לא שירי אהבה וקטעי פרוזה, שאני כתבתי במקומו בלהט יצירתי.

ולנסה. עכשיו הסרט: למסכי הקולנוע עלה סרטו החדש של ידידי הוותיק הבמאי אנדז'יי ויידה, המגולל את הביוגרפיה של נשיא פולין לשעבר לך ולנסה, חתן פרס נובל ומנהיג פועלים נערץ הטוען כי פעילותו בארגון 'סולידריות' גרמה להתפרקות ברית המועצות. השבועון האנרכיסטי 'נייה' טוען כי ויידה דרש מהשחקן הראשי, המגלם את ולנסה, לשחק שילוב של "קרנף שהחלים מִשָפָּעָת הטס על מצנח רחיפה ממונע; אדם לא אמין הדובר פולנית בתחביר בולגרי; ומי שהגאונות שלו נמצאת כפסע ממחלת נפש"

תחילת הסיפור

הסטליניזם היה בשיא כוחו כאשר התקבלתי לאקדמיה הפולנית לקולנוע בלודז' וגרתי בבית סטודנטים מאולתר שפעל במקום. ואז הגיעה אליי דמות מוזרה, איש גבוה, שחרחר, חייכן, בעל מצח נמוך כמו שימפנזה ופה מלא שיני זהב טהור, לבוש מעיל צבאי אמריקני.

"עָמְכוּ?" (אתה יהודי), שאל אותי, ומבלי לחכות לתשובה הסביר לי שאינני צריך להסתפק בתנאים הצנועים של בית הסטודנטים, כי בעיר קיימת 'בּוּרְסָה' (אכסניה) לסטודנטים יהודים שאפשר להתקבל אליה. "זה לא רק מקום מגורים נוח מאוד לחיי היום-יום, אלא יש שם גם אפשרות לקבל עזרה מארגון ה'ג'וינט' האמריקני-שוויצרי. שזה אומר בגדים ואוכל חינם".

"אני גר שם", אמר לי היינברג, והוסיף שהוא מוכן לחלוק איתי את חדרו.

הסכמתי מיד, כי בבית הסטודנטים היה לי חדר עם שני שותפים. אחד מהם ישן בעיניים פתוחות, מה שתמיד הפחיד אותי; והשני, בין מיטתו ומיטתי הייתה שעונה רגלו הימנית, שהאיש היה מוריד לפני השינה.

הלכתי אחר היינברג לאכסניה יהודית זו שברחוב פרנצ'ישְסְקנסקה מבלי לחשוב פעמיים, התקבלתי, והמגורים המשותפים שלנו יצאו לדרך.

דג מסריח, אבל מרוויח

הסיפור על הבגדים לא היה נכון, אבל כן זכינו לארוחת בוקר בחדר אוכל עם עשרות סטודנטים יהודים. חוץ מזה, ארגון הג'וינט היה מחלק בינינו חפיסות סרדינים. מדי יום קופסה אחת בחינם לכל סטודנט.

היינברג לימד אותי לא לגעת בסרדינים, שתאריך התפוגה שלהם חלף לפני שנתיים, אלא להחליף אותם במכולת השכונתית בלחם, חלב וגבינה. למדתי מהיינברג הפיקח שלפני הירידה למכולת צריך לנקב חור זעיר בקופסת הסרדינים כדי שהאוויר יצא ממנה והיא לא תהיה נפוחה, מה שמסתיר את מצבה האנוש.

פלאים חשודים

באקדמיה לקולנוע שלנו היינברג למד תחילה צילום, אך הועבר בכפייה ללימודי הפקה. זה קרה רק אחר כך, כי בהתחלה למדנו כולנו בחוג משותף – צלמים, במאים ומפיקים in spe (לטינית: לעתיד).

בכל אופן, שאלתי את הנעליים שלי באיזה פלא התקבל חברי היינברג לאקדמיה ללא תעודת בגרות, ושאלה זו עודנה מטרידה אותי גם היום, כעבור למעלה מחצי מאה. אפשר כי ועדת הקבלה התרשמה מהביוגרפיה הבלתי רגילה של היינברג, שעבר כמה מחנות השמדה ואחרי שחרורו עבד, לטענתו, בכוחות האמריקניים בגרמניה כ-MP (מיליטרי פוליס, שוטר צבאי).

גם פרט זה נראה לי חשוד, משום ששותפי לחדר לא הבין מילה אחת שחוקה באנגלית. מוזר מאוד. הרי אני, אחרי תפקידי הצבאי כילד קמע, ילד הגדוד, חזרתי מברלין מקלל חופשי ברוסית, מכיר את רוב ה'בּוּקְפוֹת' (רוסית: אותיות), ועוד מזמר שירי מולדת קומוניסטיים בשפת המקור.

הרומנטיקן והבליין

עברה שנה, והחיים המשותפים שלנו לא השתנו. הייתי חוזר מהאקדמיה ברגל או בחשמלית, מתיישב אל שולחן קטן וכותב עוד מכתב לקרקוב, אל אהובתי הרחוקה, המשוררת אלז'בייטה.

היינברג היה נכנס לחדרנו בסערה, מלגלג עליי שאני יושב וכותב במקום ללכת איתו לבלות, מחליף בגדים, יוצא, חוזר בלילה בדרגות שונות של שכרות, דורש ממני לשמוע בפרוטרוט מה אירע בבילוייו, ואז צונח על מיטתו כמת.

האקדמיה לקולנוע בלודז' בתקופה הסטליניסטית (1954). בחזית הבניין רואים תפאורה לכבוד חג הפועלים, האחד במאי. בתצלום השני נראה אותו בניין, כיום

פלשבק מהזיכרון

באקדמיה, באחד משיעורי הדרמה של פרופסור מֶלַנְיָה סְקְבַרְצִ'ינְסְקָה, הרכין חברי היינברג העייף את ראשו לשולחן ונרדם. חברים ניסו לעורר אותו, אך גברת סקברצ'ינסקה, אישה נפלאה, מבוגרת מאוד ויפה עדיין, אריסטוקרטית, ביקשה – "עזבו אותו, הניחו לו לישון. הבחור המסכן הזה עובד בלילות לפרנסתו", אמרה, ואנחנו פרצנו בצחוק כי ידענו היטב איך נראים הלילות של היינברג.

הרי חבריי נתקלו בו פה ושם ב'מוקדי הבילוי', שפעלו אפילו בעיר תעשייה אפרורית כמו לודז', ואם לא פגשו וראו אותו, אז הוא עצמו סיפר על מעלליו וגבורותיו לכל אחד שרק היה מוכן לשמוע.

עוכר מסיבות

כדי להציק לי, סיפר לי היינברג על יחסיו המתפתחים עם נערה מקומית משוחררת, נטולת מוּסְרָנוּת. בכל פעם הוא דאג להוסיף לסיפוריו עליה פרטים חדשים בנוסח איפה, מה ואיך. "היא מתה על הריקודים איתי, משתגעת לרקוד איתי", טען, ותיאוריו אלו של היינברג, המשוויץ באוזניי כיצד כולם מסתכלים ומוחאים כפיים כשהוא רוקד עם חברתו, הפתיעו אותי, כי לא ידעתי שהאיש יודע בכלל לרקוד.

הרי בכל מוצאי שבת, כאשר הסטודנטים היהודים, מהנדסים ורופאים לעתיד שגרו איתנו ב'בורסה', ארגנו בחדר האוכל מסיבות ורקדו לצלילי הפטפון – היה היינברג החוזר מבילוי מפתיע אותם, מניח אצבע כבדה על התקליט ומשנה את הטנגו לקצב פוקסטרוט, ואת הפוקסטרוט לבוגי-ווגי. היהודים היו רוקדים לפי מהירותו העולה של התקליט, עד שנעצרו מתנשפים, מקללים את היינברג ביידיש.

כמה מהם עבדו עדיין, עד לפני 20 שנה, כרופאים בירושלים. "אתם זוכרים את חברי רומן היינברג?", שאלתי אותם. "אל תזכיר לנו אותו", ביקשו.

ריק בריבוע

חלפה שנה, והיינברג לא הפסיק ללעוג לי שאני יושב וכותב בזמן שהוא מבלה עם חברתו, הרואה בו את גיבור חייה. ואני ניסיתי לשווא להבין מה הבנות מוצאות באיש זה שלא קרא מימיו ספר אחד, לא מבקר בתיאטרון, איש ריק בריבוע שאין בו כלום חוט מהחלק האקזוטי הנזכר לעיל – שִנֵי זהב.

מהפך

המכתבים שכתבתי במקומו של היינברג לאהובתו דנוטה, גויה בריאת בשר מעיר הולדתו זֶ'שוֹב, אישה פשוטה כמוהו, פעלו כנראה את מלאכתם – כי היא הזמינה אותו לבית הוריה שם, והיינברג נסע אליה לכמה ימים ובאותה הזדמנות בדק מה נותר מבית הוריו.

הוא נסע, ולי היה ערב שקט לגמרי. קראתי, כתבתי, עד שפתאום דפק מישהו בעדינות בדלת, ובין המשקופים הופיעה אישה צעירה יפת-תואר. "רומן ישנו?", שאלה.

"הוא יצא לרגע", שיקרתי. "תשבי, תחכי. תשתי תה?", הצעתי, והיא הסכימה, חייכה, התיישבה ושתתה את התה שהכנתי. אחר כך הייתה בינינו שיחה ועוד שיחה, עד שיצאנו שנינו לבלות בעיר.

הגענו למסעדת 'חַלְקָה', שם ניגנה תזמורת הריקודים 'מֶלוֹמָנִים' שרוב חבריה סטודנטים באקדמיה לקולנוע. רקדנו, זאת אומרת היא רקדה ואני ניסיתי לא להפריע לה, והבנתי מיד את סיפוריו של היינברג בנוסח "כולם מסתכלים עלינו" כי היא נתנה הופעת סולו אדירה.

אידיליה ללא מעצורים

למחרת ירדנו שוב לרחבה של מסעדת 'חלקה' ורקדנו שוב לעיני גויים רבים. אך האידיליה נגמרה בגלל איום חזרתו של היינברג. והוא אכן חזר, ראה אותי יושב וכותב, וצחק כהרגלו על חשבוני עם סיפורי הרפתקאות מעיר הולדתו ז'שוב.

אלא שהפעם לא שתקתי אלא סיפרתי לו בדייקנות על ידידתי החדשה, איך ישבנו במסעדה על חצי ליטר וודקה ודג מלוח, ואיך רקדתי רוק'נרול פרוע עם רקדנית מעולה זו. ודאי שלא סיפרתי מי הייתה הרקדנית המופלאה, אך הוספתי, בטעותי, ש"בחורה זו הייתה מוכנה לגור איתי, אך סירבתי כי אני מאוהב עדיין במשוררת".

"כל הכבוד שנדבקת ממני ויצאת סוף-סוף עם מישהי!", חייך היינברג, אלא שלמחרת הוא שמע מחבריו הסטודנטים, אלה שניגנו לנו במסעדת 'חלקה', עם מי אני רקדתי. הוא התפרץ לחדרי רותח כולו וצעק שהוא רוצה להרוג אותי, דולק אחריי בחדר כמו שור, ענק עד התקרה ואָלים, עד שלצורך הגנה עצמית נאלצתי לשפוך עליו אבקת די-די-טי, שפגעה בעיניו.

הגיע אמבולנס, לקחו אותו. הוא חזר אך הידידות בינינו תמה, אף שגרנו עדיין באותו חדר. עד שהגיעה מקרקוב המשוררת שלי, נישאנו, ואת האכסניה היהודית עזבתי כמובן.

ארץ האפשרויות הבלתי הגיוניות

אחרי נתק ממושך פגשתי את הזוג היינברג, רומן ודנוטה, בווינה, כאשר אני ואשתי השנייה חיכינו שם בתחנת מעבר כדי לעלות ארצה. היינברג ואשתו נענו לשליחיו של ארגון 'הייס' האנטי-ציוני ונסעו לאמריקה, שם התמנה חברי היינברג, מיד כמעט, כ… פרו-רקטור של האקדמיה לקולנוע בלוס-אנג'לס.

הוא סיפר לי זאת בגאווה כאשר מצא אותנו כעבור כמה שנים בירושלים. דנוטה שלו חבשה כובע מקושט בפרחים ובפירות יבשים, כמו אמריקנית מלידה, והוא החליף את השם 'היינברג' ב'הארט', ואת שִנֵי הזהב בפורצלן לבן מתוצרת USA.

"אמרתי לך בווינה שתיסע איתנו לאמריקה", הזכיר לי. "על יד הווילה שלי יש לנו ברכה ענקית", התרברב.

"ממילא אני לא יודע לשחות", התבדחתי, אך האמת היא שהייתי בשוֹק מהצלחתו. וזה עוד לפני שידעתי על מעמדו החזק של היינברג בחברת 'וורנר ברוס'. מה שיצא לאור כעת, בגלל סרטו של ויידה.

טיפ טיפה

רותם מ'גיא אופק תקשורת' כתבה מכתב פרדה. היא עוזבת את משרתה במשרד יחסי הציבור של קיה לפני שהספקתי למסור לה שבמדרג היחצ"נים העבריים שאני רושם לעצמי שנים רבות, היא אוחזת במקום הראשון בהזכירה לי את איש יחסי הציבור האגדתי יאיר ברק, שייצג בזמנו את קבוצת פולקסוואגן.

התרגלתי לידיעות על דגמי קיה שהייתי מקבל מרותם, לחיוכיה בהשקות דגמים חדשים ולהתעניינותה האמיתית באנשי תקשורת, שאת כולם, כמו יאיר ברק בזמנו, היא מכירה בשמותיהם הפרטיים. ודאי שהצלחתה התקשורתית של קיה אינה רק בזכות אישיותה הנחמדה של רותם וכישרונה במקצוע היחצ"נות, אלא שחלקה בבולטות של קיה אצלנו נראה לי בלתי מבוטל.

יש לי סימפטיה ליחצ"נים באותו קליבר רגשות אשר מתוקפו אינני אוהב קולגות עיתונאים שמנסים לשחק אלטרנטיבה זולה ליחצ"נים. כתבי חצר אלה כמו גונבים ליחצ"נים את הג'וב כדי לזכות בתשובת הלב של היבואן ולקבל ממנו יחס חם, המתבטא בסוכריות שונות ומשונות ובתזרים בלתי פוסק של מכוניות מבחן. זהו פרט חשוב לכתבי רכב שאינם מחזיקים במכונית פרטית אלא התרגלו לאוטו נקי, שמור ומצויד בדלק חינם.

שואלים את אדוארד

ג'ק: אודה לך על חוות דעתך על הוולוסטר של יונדאי, מעבר למה שכתוב בפרוספקטים ובפרסומות. הכוונה לדגם הידני, הן הרגיל והן הטורבו.

תשובה: למרות הסתייגותי מהשימוש הרחב הנוהג כיום במגדש טורבו, במיוחד במנועים מוקטני נפח, במקרה של ולוסטר הייתי בוחר דווקא בטורבו. הסיבה: כוחו של המנוע המקורי, NA (אטמוספרי), מאכזב ביחס לציפיות מחזותו הספורטיבית של הדגם. במבחן שערכתי בחו"ל נחשפה ולוסטר כזקוקה להחלפת בולמי זעזועים קדמיים בבולמי קוני, שניחנו ביכולת לשנות את מידת התנגדותם. זה נראה לי פרט חשוב, במיוחד אם אתה בוחר בוולוסטר לא רק בשל חיצוניותה המושכת והגימיק הנחמד של דלת שלישית, אלא גם מתכוון לנצל את יכולותיה וליהנות מנהיגה.

אגב, קוני הקשיחים לא רק ממתנים את זווית הגלגול אלא גם מקטינים את נטיית המכונית לתת-היגוי.

יוסף, ירושלים: ברשותי אוקטביה בעלת מנוע ALH שנמכרו כאן בגרסת 90 כ"ס (ובאירופה עם טורבו גדול יותר ושאר שינויים, שסיכומם 150 כ"ס…), 290 אלף ק"מ, אצלי כבר 60 אלף ושנתיים. זה אותו מנוע שבגולף דיזל דור 4 ובכמה דגמים אחרים של פולקסוואגן (אני עוקב אחר התוסף המעולה של המדור, טיפ טיפה, יותר מגילו של האוטו…).

עכשיו, כשהאוטו במוסך כבר חודש, אמרתי לאשתי שהיא צודקת שאני צריך לנסות לפנות אליך. הבעיה: האוטו מתניע בסדר, אבל כאשר נוגעים בדוושת הדלק הוא מתחיל לגמגם ולפלוט עשן ואולי גם שמן. אחרי המתנה הוא חוזר לסרק נורמלי. כאשר זה התחיל, אז כשהמנוע חם הייתה פחות בעיה, אבל כאשר לחצו טיפה זה התחיל גם בסרק.

בדקו חיישן חמצן, החלפת מזרקים, משאבת הזרקה, חיישן קראנק, הזנה ישירה בסולר אחר, כיוון טיימינג, סורק תקלות, כיוון הזרקה וקידום הזרקה. אני גר בירושלים, אז הרכב בילה שבוע במוסך ירושלמי שמתמחה בהזרקה, ואחר במוסך שמתמחה בפולקסוואגן, עד עכשיו. האם יש לך מה להציע? אני נוהג כהמלצותיך ומקפיד על נוזלים איכותיים ותדירות החלפה מתאימה.

שאלה נוספת: ראיתי שאתה ממליץ על בדיקת בולמי זעזועים להונדה שעשתה 120 אלף. אבל עד כמה שאני מכיר אנשים לא עושים את זה כאן בארץ, כל עוד לא נשבר בולם וכל עוד זה עובר טסט. אשמח לשמוע ממך עד כמה בולם שחוק פוגע באחיזת הכביש. הרי אחרי 290 אלף, נשמע ממך שחייבים להחליף. אני שוקל לשים סט בולמים וקפיצים של Y-Tec. האם בולמים קשיחים מוסיפים משמעותית לאחיזת הכביש? אני לא שם פחות מצמיגי קונטיננטל, מצד אחיזת הצמיג.

נ"ב: אני יודע שמצד המנוע אוכל לשפץ את המזרקים למוגדלים, להרכיב משאבת הזרקה חזקה, ולהחליף את הטורבו VNT15 לטורבו VNT17 למשל, תוך התאמת תוכנה לשינויים, וכך להגיע לאזור ה-140 כ"ס תוך שמירה על צריכת דלק של כ-18 ק"מ לליטר בבינעירוני רגוע. אבל זה אחרי שהאוטו באמת יחזור לנסוע. אני גם לא יכול להסתכן בכך שאיזה אידיוט תחבורה ינסה להתעלק עליי ולכתוב בעיתון שביצעתי "שיפורים בלתי חוקיים". כרגע האוטו בעל 115 כ"ס רק מהתאמת התוכנה, ששיפרה לי גם את צריכת הדלק לממוצע של 20 ק"מ לליטר בבינעירוני (רוב הנסיעות שלי הן בעדינות).

תשובה: בין כל התיקונים, ההחלפות והבדיקות שעברה אוקטביה שלך, כתיאורך המדויק, לא מצאתי את המושג 'שסתום EGR', האחראי על סירקולציית גזי הפליטה (החזרתם למנוע).

במנוע TDI 1.9 נמצאות כמה גרסאות של EGR. הוא עשוי להיות מוצמד למצערת או מורכב לסעפת הפליטה. בכל אופן, כדאי לנקות את שסתום EGR מלכלוך מצטבר, לכוונו או להחליפו. קורה שהסיבה לתקלה שאתה מתאר היא שסתום אלקטרומגנטי שדרכו עובר תת-לחץ המפעיל את שסתום EGR.

אגב, על המנוע שלך, בגרסת 90 כ"ס, אומרים שהוא האמין ביותר מבין כל מנועי ה-TDI מתוצרת פולקסוואגן.