פולנסקי מוכר פרארי

שיטת יחסי הציבור בחצרו של רומן פולנסקי אינה מסתכמת בגילוי כישרונו הקולנועי האדיר, אלא כוללת גם הלשנה עצמית של הבמאי על סממני הצלחתו בנוסח אישה צעירה ויפה או בעלוּת על פרארי אגדתית

רומן פולנסקי מסרב להזדקן. גם השנה הוא מצליח לחשמל את חסידיו בסרט עלילתי חדש ומסקרן, 'ונוס בפרווה', עיבוד למחזה מאת דיוויד אייבס, דרמה פמיניסטית שמשחקת בה אשתו של פולנסקי, עמנואל סנייה.

החידוש הקולנועי כביכול – שני אנשים בין ארבעה קירות – לא עושה עליי רושם כי ברזומה הקולנועי שלי היה איש אחד בין ארבעה קירות. זה קרה בתסריט 'אונייה לאדיס-אבבה', אשר מכרתי למפיקה אמריקנית כדי לקנות מוריס מיני קופר S משופרת ולהיות אלוף ראלי – מה שלא קרה.

מהבוידם באהבה

נוסף לסרטו 'ונוס בפרווה' – אשר עמנואל סנייה מתנגדת בתוקף לתיאוריה של המבקרים לגביו, כאילו הוא משקף את חייה עם רומן – פולנסקי גם חידש סרט דוקומנטרי ישן שלו על מרוץ גרנד פרי מונקו ב-1971, שבו הבמאי עוקב מקרוב אחר זכייתו של ג'קי סטיוארט.

פולנסקי הוציא את סרטו זה מהבוידם, הוסיף לו מפגש עכשווי עם סטיוארט, אלוף עולם בגרנד פרי שלוש פעמים, ואז שלח את העותק לארצות הברית באמצעות סקייפ – כולל את הופעתו מרחוק על מסכים במלון הניו-יורקי היוקרתי 'סוהו', שבו התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט. שהרי בגלל מעשהו הפסול בעברו הרחוק, הבמאי אינו רשאי להתקרב להוליווד מבלי שימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח.

לי יש ספק אם חברי מאסטרו פולנסקי יכול – באמצעות ההחייאה המלאכותית של סרטו על גרנד פרי מונקו – להתחרות ב-'Rush' (בהילות) של רון הווארד, סרט נפלא ומרגש על היריבוּת הדרמטית בין ניקי לאודה וג'יימס האנט, שני נהגי-על. יצירה זו של הווארד מחזיקה את המשפט הבלתי נשכח, האקסיומטי, שכל נהג אומר אותו או חושב אותו: "המוות קורא לאחרים".

'Rush' הוא חוויית חובה לכל אוהד של מרוצי הגרנד פרי.

לצפיה בסרט לחצו כאן (מומלץ להתקין מראש תוכנת אד-בלוק או משהו דומה למניעת פרסומות קופצות, מלוכלכות ברובן)

קילומטראז' רגשי

אלא שפולנסקי, אלוף בלתי מעורער בתחום יחסי הציבור, הכין עוד פצצה לחיזוק נוכחותו הקבועה במדיה, המדיפה תמיד ריח של שערורייה: באמצעות האתר הבריטי 'קלאסיק קאר' הוא העמיד למכירה את מכוניתו האגדתית, פרארי 275 GTB אדומה, שהוא קנה חדשה בסתיו 1966.

הייתה זו מכונית אהובה על ידי אשתו השחקנית שרון טייט, שנרצחה בידי חבורת הרוצחות ששלח צ'רלס מנסון לווילה אשר פולנסקי שכר בקליפורניה. אחרי הרצח המבעית של אשתו, שהייתה בהריון מתקדם, העביר פולנסקי את פרארי 275 לרשות אביהr של שרון, קולונל פול ג'ונס טייט. כעבור שנתיים נשלחה המכונית לפאריס, חזרה לבמאי.

פרארי זו, אחד העותקים הספורים שיצאו מפסי הייצור במרבלו, עברה באחרונה שיפוצים, אשר לפי המודעה הנוכחית על מכירתה עלו לפולנסקי 120 אלף פרנקים שוויצריים.

כאילו נולדה עכשיו: הפרארי של פולנסקי אינה מוכרחה להימכר הלכה למעשה, אפילו בסכום אסטרונומי. שהרי מטרת המודעה, האדרת תדמיתו של הבמאי, הושגה כבר: העולם המוטורי עודכן שפרארי 275 GTB השייכת לפולנסקי נושמת ומבריקה כאילו נולדה עכשיו, מבלי שהבמאי מוכרח להסתובב איתה בפאריס או להחנות אותה בקאן מול מלון 'מג'סטיק'

מדליות על גלגלים

החיידק המוטורי עקץ את פולנסקי הרבה לפני שהוא היה יכול להרשות לעצמו קניית רכב כלשהו. תחביב האספנות של רומן החל ברגל שמאל דווקא, כאשר הוא ייבא לפולין רנו דופין צנועה, מזכרת מנסיעתו הראשונה לחו"ל כמלווה של אשתו הראשונה, השחקנית היפהפייה ברברה קפיאטקובסקה, שזכתה אז בתפקיד בסרט הצרפתי 'החלון האֶלֶף'.

שתי המכוניות הבאות שלו, כפי שסיפר לי עליהן, היו טריומף TR3 ומוריס מיני קופר S, בדיוק כמו שלי רק חלשה ממנה ב-30 כ"ס, שעליהם שילמתי לסדנת BMC. אך בניגוד לקופר המחוזקת מדי שלי, זו של רומן תפקדה כראוי.

כאשר חזר פולנסקי לפולין כדי לצלם באזור האגמים את סרטו 'סכין במים', הוא ייבא מצרפת מרצדס ספורט 190 SL אדומה אשר בלטה על רקע הנוף האפור של המדינה הקומוניסטית, כסממן של ההצלחה שנחל האמן הצעיר.

התפעלות התלויה בדבר

לא היה יום אחד מתחילת עבודתי כבמאי בבניין הטלוויזיה הממלכתית ברוממה, שבו לא נזרקה לעברי השאלה "אתה מכיר את פולנסקי?"

הייתי עונה בשלילה פעם אחר פעם, כי עצבנה אותי המחשבה שבמרחב הציוני שאליו הגעתי, התושבים מוכנים להתייחס בכבוד רק למישהו מקושר היטב. הייתה לי הרגשה, שמקננת אצלי עד היום, אחרי למעלה מ-40 שנה, שאצלנו מוכנים לרוץ אחריך, לקבל אותך בזרועות פתוחות ולהתפעל מעבודתך – בין אם היא ציור, פיסול, כתיבה או סרט – רק אם אתה שייך, ולוּ כצופה מן הצד, למעגל מסוים של ידוענים.

נפגשנו, נפרדנו, נפגשנו

בכל אופן, לא סיפרתי לחבריי הרוממאים שאני כן מכיר היטב את רומן, עוד מהזמן שהוא, בגיל 14, שיחק ב'תיאטרון לצופה הצעיר' בקרקוב, העיר שבה למדתי איתו בבית הספר לאמנות השוכן ברחוב על שם יוליוש לי. עד שהדרכים שלנו התרחקו כאשר הוא נרשם לבית ספר לקרקס, ואני לאקדמיה לציור בעלת מוניטין של 600 שנה.

נפגשנו שוב באקדמיה לקולנוע בלודז', ששנינו גמרנו אותה.

ודאי שלא סיפרתי לרוממאים הסקרנים על הטיולים המשותפים עם פולנסקי, וביניהם נסיעות מטורפות ברנו גורדיני שלי. באחת הנסיעות הללו, מקרקוב לוורשה, נקרע כבל הגז. סידרתי חוט המאפשר לפתוח ולסגור את הפרפרים בשני המאיידים הכפולים, התיישבתי מול ההגה, ופולנסקי היה מופקד על משיכה בחוט זה כדי לפקח על הסל"דים. ואולם, באשר לעוצמת המשיכה הראויה התגלעו בינינו חילוקי דעות קשים, אף כי שנינו למדנו באותו בית ספר בריטי למרוצים, אשר שכן אז בשדה תעופה סמוך ללונדון.

פולנסקי השלים את לימודיו שם ואני לא, כי תוקף הדרכון שלי פג והייתי מוכרח לחזור לוורשה.

שלום בית? לא הקטע שלו

לא סיפרתי ברוממה גם על המפגשים המאוחרים יותר עם פולנסקי, בלונדון ברובם. גם לא סיפרתי שרומן שימש בשבילי כפרקליט השטן (אדווקטוס דיאבולי), כאשר שלחתי אותו לאשתי המשוררת כדי לשכנע אותה שתחזור אליי.

הייתה זה אולי המשימה היחידה שפולנסקי נכשל בה.

יקה אקזוטי בניחוח כנעני

שתקתי כמו דג לגבי חברוּתי עם פולנסקי, עד שיום אחד פנה אליי קולגה, במאי רוממה רם לוי, במשפט הפוך. הוא לא שאל כמו כולם "אתה מכיר את רומן פולנסקי?", אלא אמר בעצב – "כמה חבל שאתה לא מכיר את פולנסקי, כי אני נוסע ללונדון והחלום שלי הוא לבקר באתר צילומים שלו, לראות איך הוא עובד, לדבר איתו".

לא עמדתי בצערו של רם לוי, יקה מאופק בדרך כלל. לקחתי חתיכת נייר וכתבתי לרומן כמה מילים. "תן לו את הפתק", אמרתי לרם, "ואז תהיה אורח שלו".

לוי חזר מלונדון בעיניים עגולות כמו מטבע של שני פני. הוא סיפר שפולנסקי הגיע אליו רכוב על סוס והתעניין "איך אדוארד מסתדר בארץ?". המכתב שלך, אמר לוי, עשה עליו רושם. מה כתבת לו שהוא התגלגל ככה מצחוק וקיבל אותי כאורח כבוד?

"כתבתי", עניתי לרם, "שאתה יודע לנגן בגיטרה שירים ישראליים, שר בעברית ובערבית, רוקד, וגם מביים. 'אם תכיר את רמי, השליח שלי', המלצתי לפולנסקי, 'זה כאילו הכרת את כל יושבי ציון'".

מד המהירות של פרארי מגלה שפולנסקי עשה בה 65,449 ק"מ בלבד. זה 20 אלף יותר משעשיתי אני בהונדה CRX שלי במשך 22 שנה

הפך ברכה לקללה

התגלה באותה הזדמנות שצדקתי, ועוד איך צדקתי, כאשר שמרתי בסוד את ידידותי עם פולנסקי. כי זמן מה אחר כך, דמות מקומית, עודד קוטלר, שהתחיל אז לעשות משהו בבניין הטלוויזיה רוממה, שמע מרם לוי שאני מכיר את פולנסקי, נסע אליו ללונדון – ומבלי שידעתי מסר לרומן דרישת שלום ממני. זה היה די מוזר, כי לא הכרתי את קוטלר ולא ביקשתי ממנו שימסור משהו בשמי.

אך זה לא הסוף. קוטלר מנוול זה חזר מלונדון והלך למחלקת כוח אדם בטלוויזיה רוממה, כמו גם למנהל הרוממאים ארנון צוקרמן, כדי להלשין עליי שאינני במאי כל עיקר אלא בכלל צלם, שהרי פולנסקי אמר לו במפורש ש"לאדוארד יש כישרון צילום בלתי רגיל". ואם כך, קבע קוטלר, אטלר משקר שהוא עבד בפולין כבמאי!

אך למזלי, מנכ"ל רוממה צוקרמן הכיר את הדיפלומות והפרסים שקיבלתי בפסטיבלי קולנוע באירופה כך שהוא רק חייך, כפי שחייכו הבנות במחלקת כוח אדם.

מלשין ללא תושייה

אך אני לא חייכתי. תפסתי את קוטלר על מדרגות הבניין, בין הקומה השנייה והקומה השלישית. הוא רצה לברוח, אך אחזתי בסוודר שלו. הוא התרחק כמה מדרגות ועוד כמה עד כי שרוול הסוודר שלו, שמשכנו לשני כיוונים, נמתח לאורך של כשני מטרים.

קוטלר היה מסוגל להשתחרר ממני, מטענותיי ומקללותיי בפולנית ומאיומיי בשפת הקודש, לוּ רק היה מוריד את הסוודר ובורח בגופייה. אך המלשין העלוב, מלח הארץ, לא חשב על פתרון זה.

הדשא שלי עסיסי דיו

האמת היא שמעולם לא קינאתי ברומן בגלל המכוניות שהיו ברשותו, אלה שידעתי על קיומן ועוד כמה עשרות שלא הכרתי. תמיד אהבתי את מכוניותיי די והותר כדי לא לקנא ברומן וגם לא בג'יי לנו – בעל אוסף המכוניות הכי מעניינות, לא רק בקליפורניה אלא בתבל כולה.

חוץ מזה, כאשר רומן הציג בפולין את מרצדס 190 SL, צעצוע בורגני בעל מנוע 105 כ"ס שנזקק ל-13.3 שניות כדי להגיע ל-100 קמ"ש – לי הייתה כבר רנו גורדיני משופרת לראלי על ידי מחלקת הספורט של רנו, שהטמיעה בה 136 כ"ס ויכולת דינמית אדירה.

"פורשה קילר" גידלתי ורוממתי

פרארי 275 GTB, אשר פולנסקי מוכר כעת, היא שכיית חמדה אמנותית ביופייה ובנשמתה. אך השנים עשו את שלהן, וזוהי גם אחת הפרארי הבודדות בגִזעה שב-מ-וו שלי גוברת עליהן בביצועים, חרף מנה איטלקית אדירה של 12 צילינדרים, ארבעה גלי זיזים ושלושה מאיידים.

הסיבה: כוחה של פרארי זו, 285 כ"ס, אינו מגיע לתקרה של Z3M קופה שלי, שהיא בעלת 321 כ"ס. זאת למרות העובדה שגם הבווארית שלי, כמו המכונית של רומן, לא צעירה, בת 14 בערך. ה"פורשה קילר" (נו, לא כולן) שלי מזנקת ממנוחה ל-100 קמ"ש בחמש שניות, וזקוקה רק ל-18 שניות כדי שמד המהירות שלה יתכבד ב-200 קמ"ש. בסעיף זה, לא חשוב שפרארי זו עולה כמה וכמה מיליוני דולרים.

דירת מסתור בפולין

וגם אני, כמו פולנסקי, יכול לחדש סרט ישן שלי, דוקומנטרי אף הוא, שחור-לבן שצולם ב-16 מ"מ, אשר ביימתי ברוממה וניצל מהטבח האכזרי שזכו לו כל יתר סרטיי, שחבריי לתחנה הממלכתית זרקו בלי היסוס לפח הזבל.

הוא לא חלק את גורלם של כל הסרטים שביימתי וצילמתי במשך 15 שנות עבודתי ברוממה, כי בזמנו הבאתי אותו אליי הביתה וכעת מצאתיו בבית הקיץ שלי בכפר הפולני, לשם הידיים של הערוץ הראשון אינן מגיעות.

ביג דדי

זהו דוקומנט באורך רבע שעה על אמן ירושלמי מרתק ויחיד במינו, דדי בן-שאול. אין כבר אמנים דומים לדדי, ואין גם סרטים דוקומנטריים שערוכים בשיטת הנון-קונטיניואיטי. אני מתכוון להביא את סִרטי זה לצפייה בבלוג שלי, מיד אחרי שאצליח להעביר אותו למחשב.

טיפ טיפה – כולל מכתב לשר התחבורה

יעקב שיינין, יו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, טוען כי שיחות בטלפון הסלולרי אינן מסכנות את הנהג משום שהן אינן שונות משמיעת חדשות ברדיו או שיחה עם נוסעים בזמן הנהיגה – שתי פעילויות שהחוק אינו אוסר. בשורה 'מהפכנית' זו של שיינין עומדת בניגוד מוחלט לדעתם של מומחים רבים אצלנו ומסביב לעולם, וחושפת שוב את חוסר הידע של האיש בענייני תחבורה ואת חוצפתו, שכתבתי עליה רבות בעבר.

הרי בנסיעה יומיומית, גם בעיר וגם מחוצה לה, אנו רואים מכוניות נוסעות בזיגזג – בלי איתות, במהירות נמוכה, בצד שמאל של הכביש, ואז מגלים בתדהמה שנהגן מדבר בטלפון בליווי תנועות ידיים, מנותק לגמרי מהמציאות סביבו.

כדי לעמוד על הרגליים האחוריות נגד תיאוריות מסוכנות של שיינינים למיניהם, שמטרתן אולי קידום עסקי של טלפונים סלולריים כאלה או אחרים, לא צריך להיות לוחם צדק מושבע או חולם מורשה על תרבות מוטורית מתקדמת. אני מרשה לעצמי לפנות אל שר התחבורה, ישראל כץ, בבקשה הבאה: לטובת הנהגים והבטיחות, כולל זו של נוסעיהם ושל הולכי הרגל, הגיע אולי הזמן שכבודו ומשרדו יוותרו סוף סוף על תרומתו המוזרה של הכלכלן יעקב שיינין, האיש שאינו מוכן ללמוד, לקרוא ולהכיר את תוצאות המחקרים ואינו מתכוון להשתנות. ואם קשריו הפוליטיים של שיינין או חיבורים עלומים אחרים אינם מאפשרים לכבוד השר לוותר עליו מיד, אז כדאי לך, לפחות, להשתיק עד לאפס דציבלים את הדמות העומדת במחלוקת, שפעילותה בתחום התחבורה מתאימה אולי ל'אור ירוק' החובבנית והפרדוקסלית, אך לא לגוף ממשלתי רציני כמו הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים אשר אתה, מתוקף תפקידך, מופקד עליו

שואלים את אדוארד

א"פ מירושלים: בנסיבות מצערות ומשמחות גם יחד (הרכב שלנו שבק חיים + התרחבות המשפחה) החלטנו לחפש רכב בעל שישה מקומות. אחרי שהתלבטנו בין כמה דגמים פנינו לבדוק את הונדה FRV, שכתבת לגביה בעבר רק דברים טובים.

התחלנו לחפש בלוחות הרכב אך גילינו שאף אחד לא רוצה למכור את ה-FRV שלו! ההיצע בשוק מצומצם מאוד, ולא רק זאת, אלא שסוכנויות רכב לא מחזיקות כלל את הדגם הזה. כבר קרה לנו כמה פעמים שמצאנו פרסום מתאים אך כשהתקשרנו, שעתיים אחרי שהמודעה עלתה לאוויר, התבשרנו שהרכב נמצא כבר בבדיקה של לקוח!

כמעט התייאשנו עד שבמקרה (שום דבר לא במקרה…) עברנו בצומת גוש עציון ונתקלנו בסוכנות 'רכב הגוש' שיושבת שם בצומת. החלטנו להתקשר ולבדוק, בלי יותר מדי תקווה, וטאדאדאם! בחור נחמד בשם מתן אמר לנו שרכב כזה אמור להגיע אליו תוך יומיים. באנו, בדקנו ובסוף גם קנינו. אם מותר לפרגן כאן, אנחנו רוצים לציין לטובה את הטיפול הנהדר שמתן נתן לאוטו – כל התיקונים שנדרשו על פי בדיקת המכון וטיפול 15,000 ללא כל עלות נוספת. זכינו ליחס נעים וסבלני, ואנחנו – למרות היותנו חשדני מִגרשים – שמחים לספר שמצאנו מגרש כלי רכב אמין ביותר עם שירות נהדר. ותזכורת מנחמת לכל מחפשי ה-FRV – אין ייאוש בעולם כלל.

שוקי, ירושלים: יש לי טויוטה קורולה 2007 אוטומטית שעשתה 105 אלף ק"מ ומטופלת בצורה מיטבית. בחודש האחרון יש רעש חזק מהחלק הקדמי של הרכב, כאילו חלק מסוים שם מתחכך עם הכביש. הרעש נשמע רק בנסיעה מהירה. בבדיקה שערכתי במוסך הקבוע שלי (למעלה מעשר שנים) קיבלתי הערכה כי מדובר ברעש שעולה מהגיר. שמן הגיר הוחלף בשמן איכותי לפני 30 אלף ק"מ והוא שומר על צבעו המקורי. אין ירידה בתפקוד הגיר והרכב שומר על אותם ביצועים שהיו קודם לכן. בעל המוסך טוען כי אין אפשרות לפתור את הבעיה אלא בהחלפת הגיר. האם יש דרך נוספת לפתור את הבעיה?

תשובה: אם תיבת ההילוכים שלך היא אכן זו שמבצעת את הדפיקות, כטענת המוסך – אז תן צ'אנס לתוסף XADO, שהוכיח את עצמו, כך שמעתי, בכמה מקרים דומים.

אם התוסף לא ישתיק את תיבת ההילוכים, לא מוכרחים לקנות גיר חלופי משומש ולבנות על המזל – כי אפשר לשפץ את תיבת ההילוכים המקורית באחד ממכוני הגירים האוטומטיים.