אונייה לאדיס-אבבה

לפניכם 'אונייה לאדיס-אבבה', סיפור ותיק שכתבתי. במשך מחצית מחיי הוא נחבט בין תקוות רבות ומשונות שלי, אשר קמו לתחייה והתרסקו לסירוגין. הנפתולים שעבר סיפור זה יכולים למלא ספר בלשי או לפחות להתבטא במדור, שאכתוב אם תדרשו

ארבע קירות, ארבעה כיסאות, שולחן ועליו טלפון, חלון שמשקיף אל רחוב סואן, וגבר בחליפה מרופטת, חיוור כמו הטיח הבהיר והכיסאות הלבנים, שלבושו השחור מגביר את זרותו.

האיש מביט במכשיר הטלפון. הוא מרים את השפופרת, מאזין זמן-מה לצליל החיוג, שכעבור כמה שניות מתחיל לנבוח פוּלְסִים צורמים, מניח את השפופרת על כנה, קם, מרים מהרצפה כיסא הפוך ומעמיד אותו למרגלות הקיר, מתקרב לחלון ומסיט את הווילון.

על האדן החיצוני, מאחורי זכוכיות כפולות מכוסות אבק, נוחתת יונה אפורה, רזה כמותו. היא מביטה בגבר ופורחת בבהלת כנפיים למשמע צלצולו הרם של הטלפון. בשקט הקצרצר המשתרר בין שני טרטורים מסובב הגבר את ראשו אל המכשיר. הטרטור מתחדש, מפלח את חלל החדר בתובענותו.

הגבר מתחבט, ולבסוף מושיט יד אל השפופרת.

גבר: הלו?

קול של אישה: יאנק?

גבר: לא. זה רק אני.

אישה: זאת אומרת, מי?

גבר: לא חשוב. אף אחד.

אישה: יש לך שֵם כלשהו?

גבר: אכן. קוראים לי נתן. נתן בורשטיין. אלא שכאן אני אף אחד. אינני אמור לקבל שיחות. דרשו ממני רק שאתקשר למישהו או לאיפשהו, אם אדע למי.

אישה: שני בריונים עצרו אותך ברחוב, נכון? הם גררו אותך למקום חשוך, מפחיד, ושם איימו עליך. רצו ממך כסף, ואחר כך הביאו אותך לפה, לחדר הריק – ונתנו לך שעה זמן. ואתה, בוודאי, לא מכיר אף אחד. אין לך למי להתקשר כדי שיבוא וישלם תמורתך את הכופר. נו, שום דבר חדש.

נתן לופת את מותני השפופרת עד שפרקי אצבעותיו מחווירים.

נתן: כן, כך בדיוק היה. קיבלתי שעה. עברו כבר כמה-עשרה דקות.

אישה: הוא הבטיח לי שיגמור עם זה. אני נמצאת רחוק, לא יכולה לעשות כלום, אבל מסור לו שיתקשר אליי.

טריקה. חוזר הצליל הצורם. הוא מחייג אחת חמש.

הטלפון: השעה היא 12:46. השעה היא 12:47.

נתן לשפופרת: לא, בבקשה, אל תפחד. אף אחד לא נתן לי את מספר הטלפון שלך, אני לא מכיר אף אחד. השמות בספר הטלפונים לא אומרים לי כלום. אני מחייג מספרים באופן מקרי, מחפש חבל הצלה בחשכה. אני בונה על המקרה, על המזל, על נפש טובה או לפחות על הריגת זמן, לפני שיהרגו אותי.

קול בטלפון: על עזרה ליהודי השלטון הגרמני מטיל עונש מוות.

אותן המילים נשמעות גם ברחוב ממגאפון גרמני, כמו הד.

נתן: סליחה שהטרדתי אותך.

הוא מניח את השפופרת ומתקרב לחלון. היונה האפורה מציצה אליו מצדה השני של השמשה, אלא שהרחוב שניבט הפעם לעיניו של נתן השתנה ללא הכר. זהו כבר לא רחוב סואן בחלק הארי של ורשה, מצִדָה השני של החומה הסוגרת על הגטו. זה כבר לא רחוב שבו שדרת עצים ירוקים מתלבלבת בין המדרכה לכביש. זה כבר לא רחוב שמסתובבים בו אנשים בלי טלאי מגן דוד על שרוולם, רוכבים על אופניים ונושאים בידיהם סלי קניות.

עכשיו, מבעד אותה מסגרת חלון בחדר כלאו, נתן רואה חיזיון מוכר להדכיא: קטעים מהווי הגטו.

הוא רואה רוכלים ועובדי יודנראט מפנים מהמדרכה גוויות בני אדם שמתו מרעב. רואה שוטרי יודנראט עם אלות עץ מחפשים במי להרביץ. מבחין באישה מטורפת למראה לופתת תינוק. צופה בהמון שפותח פתאום בריצה מבוהלת.

נתן לטלפון: הצלחתי לברוח. במשך כמה-עשרה דקות הייתי אדם חופשי. יכולתי לנשום בצל עצים, להתיישב על ספסל בפארק, לשוטט, ללכת לנהר הוויסלה, לחלוץ נעליים ולטבול כף רגל במים הצוננים. אבל אז הכול נגמר. שני בלונדינים גבוהים תפסו אותי מהגב ודחפו אותי לכניסה חשוכה של איזה בית. "תפסנו אותך, יהודי", סיננו לאוזני. "תן כסף, ואם לא, תלך איתנו לגסטאפו". אמרתי להם שאין לי אגורה.

השפופרת עונה בקול מכני: "השעה היא 12:57, השעה היא 12:58".

בעיניים עצומות נתן מנסה את מזלו בחיוג מספרים שלא מתוך הספר, שהוא ממציא בעצמו, אך הם לא קיימים או תפוסים. עד שלפתע מתקבל צליל של קו מתחבר.

נתן לשפופרת: הם אמרו לי שחוסר כסף לא מפריע לעסקה. הובילו אותי דרך רחוב אחד, ואחר כך עוד רחוב שבו עברה חשמלית, ואז נכנסנו לחצר חשוכה שבמרכזה עומד פסל של אֵם הצלוב, שלמרגלותיו התפללו נשים. מהחצר נכנסנו למדרגות בית, ומשם דחפו אותי לדירה בקומה השנייה וכלאו אותי בחדר שקירותיו מסוידים. הם נתנו לי טלפון וספר טלפונים של ורשה הכבושה, ודרשו שאתקשר לחברים או למכרים כדי שמישהו מהם יבוא להציל אותי.

"יש לך שעה זמן", אמרו. "אם אף אחד לא יבוא לעזור לך, אתה תלך איתנו לגסטאפו. תדע לך שאנו לא שונאים יהודים. דווקא עצוב לנו מה שקורה איתכם. אבל ביזנס זה ביזנס. אנחנו שניים כאן בפירמה הזו שמנסה לעשות עסקים. אם אנחנו לא נעשה את זה, יעשה את זה מישהו אחר. מישהו פחות נחמד מאיתנו. מישהו שירביץ לך רק משום שהוא מפחד. אחד כזה לא ייתן לך כוס מים כי אין לו סימפטיה ליהודים".

נתן: הלו, אתה שומע אותי?

אלא שהקו מתנתק. הוא מחזיר את השפופרת למקומה, ומיד מצלצל הטלפון.

קול אישה: נתן? זו שוב אני. אמרת להם שצלצלתי? הזכרת להם שהמִשחק הזה עלול להיגמר רע?

נתן: ניסיתי, אבל הדלת סגורה במפתח ואף אחד לא עונה לדפיקות שלי.

האישה: כשהם יחזרו, מסור להם שאני מגיעה ברכבת לילה.

נתן: לילה? נשארה לי חצי שעה, אולי פחות. אני אפילו לא יודע מה שמך.

טריקה. קו מנותק.

נתן מתקרב לקירות. בין כתמי העובש הוא רואה על הסיד כיתובים חרוטים. מילים מטושטשות ביידיש שקשה לפענח ונראות כמו שמות ותאריכים. כמו שאסירים משאירים על קירות תאם. הוא חוזר לטלפון ומתחיל לסובב שוב את החוגה. הפעם עונה לו קול אישה.

נתן: סליחה שאני מפריע לך, גברתי. שמי נתן, נתן בורשטיין, יהודי. ברחתי מהגטו ונפלתי לידי בריונים. הם סגרו אותי בחדר עם טלפון ודרשו שאתקשר למישהו שיוכל לפדות אותי מידיהם.

האישה: אל תמשיך. אני לא רוצה שום קשר לזה. אך אל תאבד תקווה. אני מכירה אנשים שמחפשים כבר זמן-מה את החבורה המנוולת הזו. הם ישחררו אותך, אבל לא באמצעות כסף. יש להם שיטות אחרות לסגור את העסק. הם גם ימצאו איזה מחסה בשבילך, אולי גם ניירות. רק אנא, שחרר את הקו שלי. אני מוכרחה לדבר איתם קודם. צלצל אליי שוב בעוד עשר דקות ואגיד לך למי להתקשר.

נתן מנתק את השיחה. הוא נושף על האפרכסת, מנגב אותה בשרוול הז'קט ומניחה במקומה. לפתע הוא נועץ מבט בחוגה, מנסה להיזכר במספר שחייג זה עתה. לשווא. הוא עוצם את עיניו, מנסה לשחזר את הרצף ומוריק אותו אל תוך החוגה, אך שומע רק קול מכני של מרכזנית: "קשר זה אינו יכול להתבצע". או שעונים לו קולות זרים.

לאיזה מספר צלצלתי? הוא שואל את השפופרת המוצמדת למצח. בשם אלוהים ורחמיו, איזה מספר זה היה?

החדר מסתחרר לנגד עיניו. משב רוח חזק מתפרץ מבעד האשנב הקטן שבתחתית החלון. מהרחוב מתייללת סירנה, ספק של אמבולנס ספק של משטרה.

נתן מקרב פניו לכיתובים החרוטים על קירות כלאו. הוא מזהה רק אותיות בודדות וכמה מספרים. "הייתי פה", כתוב, "ב-12 ביולי 43". נתן רוצה להוסיף את שמו לכתובת מצבה זו שהותיר קורבן אנונימי, אך אין לו במה לחרוט. הגפרור שמצא על הרצפה נשבר בין אצבעותיו.

הוא לוקח את הטלפון המחובר לכבל ארוך, מאמץ אותו אל חזהו. תגידי לי את, הוא שואל את השפופרת שבידו – כמה יהודים היו פה לפניי? תגידי לי, כמה? הוא מביט על המכשיר בתקווה שיעזור לו נגד כל הסיכויים. אוחז בטלפון השותק כמו בנֶשֶק. תמות נפשי עם פלשתים, פולחת בו ההחלטה.

"אל תאבד תקווה. אני מכירה אנשים שמחפשים כבר זמן-מה את החבורה המנוולת הזו"

הוא מסתובב כמו חיה סגורה בכלוב. גורר כיסא, מוחה את פניו בקצה הווילון, חוזר לשולחן, פותח את ספר הטלפונים, מוצא את המספר של הגסטאפו בשדרת שוּכָה שבלב ורשה הכבושה, תוחב אצבעו לחוגה ושואל את המרכזן הגרמני אם יש להם מתרגם מפולנית.

"יאבוֹל, אָיינֶה מִינוּטֶה", עונה השפופרת.

כעבור רגע או שניים נתן כבר מדקלם את המשפט שהכין כדי לנתץ את הגיהנום על ראשיהם של אויביו. הוא מלשין כי ברחוב פּוֹלְנָה מס' 44 כניסה ב', דירה מס' 8 קומה שנייה, שני פולנים מחזיקים יהודי שברח מהגטו, ז'יד בשם נתן בורשטיין, בן שלושים או ארבעים בערך.

"בואו מהר", הוא צועק כמעט לשפופרת. "תבואו. תעשו סדר עם היהודי הזה והחברים הפולנים שלו".

השפופרת משתלשלת בין השולחן לרצפה. נתן מתקרב לחלון, סוגר את האשנב – והרחוב משתתק כמו במעשה כשפים. תם לו העולם. הוא עומד בגבו אל הטלפון ומביט בקיר, מחכה למשהו שמוכרח לקרות. ואמנם, כעבור דקה או שתיים נפתחת הדלת.

נכנסים שני הבריונים, מבוסמים ועולצים. מחייכים אליו. הגבוה יותר מחזיק בידו כוס וודקה. "שתה, יהודי שלנו, ולך מפה. היום זה der Samstag (שבת), יום קצר. הפירמה הפסיקה לעבוד. ברח! אתה ממילא רק מנפח לנו את הוצאות הטלפון".

"ברח!", מחרה אחריו הבריון השני. "עוף לכל הרוחות. עם האף שלך לא תגיע רחוק, אבל תשתה ותלך, תנסה להשיג את האונייה לאדיס-אבבה שלכם".

נתן מציית, מושיט יד לכוס, ובאותו רגע נשמעות דפיקות עזות בדלת הדירה וצעקה בגרמנית – "אאופמאכן!!!" (לפתוח).

סוף ציתות? הטלפונים של פעם לא זכרו מספרים שחייגנו או שחויגו אלינו. הם לא הסגירו למעוניינים היכן אנו נמצאים ולא שמרו את תוכן השיחות למען רשויות החוק. מה שכן, תחת השלטון הקומוניסטי, בזמן שיחה עם מדינה אחרת או אפילו רק אל עיר אחרת, המרכזנית שקישרה את הטלפון הביתי עם המספר האחר הייתה עוקבת אחר השיחה, אם תוכנה נראה לה ראוי לתשומת לב. פעם, בתום שיחה, התקשרה אליי מרכזנית והתנצלה על נוכחותה בקו, כמתחייב מדרישתם של הממונים, שביקשו ממנה לוודא מפעם לפעם שתוכן השיחות אינו רומז על משהו בלתי חוקי. "בכל אופן, שיחותיך לקרקוב החוזרות על עצמן עשו לי משהו, כמו ספר על אהבה. אני, במקומה, הייתי חוזרת אליך", אמרה 

טיפ טיפה

נסיעות מרובות על מעט דלק במכל, אם מטעמי חיסכון ואם מתוך זלזול, עלולות לגרום תקלות שונות ומשונות, תלוי בסוג הרכב. בפיאט פנדה למשל ובפיאט 500, המבוססת על פנדה, נסיעה במכל ריק כמעט, על אדי דלק, מובילה להריסת משאבת הדלק. במרצדסים CDI הוותיקות מפלס נמוך של דלק משגע את מחשב הרכב ומשבש את תפקודו. יש עוד דוגמאות דומות לרוב, במיוחד בכלי רכב מוּנעי גז, שם תפקיד הדלק מסתכם בהתנעה או בנסיעה כאשר הגז נגמר. ההמלצה: כדאי להקפיד על מפלס דלק גבוה, משום שבמכלי דלק ריקים מצטברים אדי מים ההופכים לטיפות, ואם מרבים לנסוע על כמות דלק מינימלית – המים הבלתי רצויים עלולים לפלוש למערכת ההזרקה

שואלים את אדוארד

ג': אני מרגיש שאין כבר כתבים שכותבים על מכוניות אלא אך ורק על פלסטיקים מתנייעים. המייל הזה נכתב מניו-יורק הרחוקה. השהות פה נותנת לי הזדמנות לנהוג בכלי רכב שבארץ הקודש יהיו אך ורק חלום רחוק. אני נוהג פה במרצדס SL500 מודל 1998 ונהנה מאוד, במיוחד שאני מטפל ברכב בעצמי. אך לשמחתי התווספה לי ילדה למשפחה, כך שאני ואשתי היקרה צריכים רכב טיפה יותר גדול.

רציתי לשאול לחוות דעתך על מרצדס E55 W210. הרכב נראה לי כשריד אחרון לדור המכוניות האמיתיות, בלי יותר מדי מחשבים וחיישנים. האם יש לך איזושהי המלצה לרכב מעניין אחר?

תשובה: מרצדס E55 AMG-W210 היא הדגם המעניין ביותר בין כל המרצדסים, ולא רק בתקופה של סוף שנות ה-90. הוא יצא מפסי הייצור ב-1997 כהמשך של E50, אשר לא נמכר כפי הציפיות שהפירמה תלתה בו. המנוע החדש של E55, מנוע V8, מופיע עם 354 כ"ס ו-530 Nm המושגים בסיבובי מנוע נמוכים יחסית, 3,000 סל"ד. E55 בגרסה זו זכתה לכינוי "כובשת האוטוסטרדות". ב-E55 מותקנת מערכת מעצורים חדשנית המאפשרת למרצדס טווח עצירה קצר: ממהירות 100 קמ"ש המכונית יודעת לעצור תוך 36 מטרים, כמו מכוניות ספורט המיועדות לתחרויות. דגם E55 הופיע בתצורות סדאן וסטיישן וואגן, מה שלשיטתה של מרצדס נקרא T.

בקיצור, גם אחרי SL500 לא תתאכזב מ-E55, נהפוך הוא. המתחרות האמריקניות של E55 הן bad boys כמו פורד Shelby GT 500, שברולט קאמרו SS ודודג' צ'אלנג'ר SRT8 – אך אף אחת מהן אינה מתאימה לכהן כמכונית משפחתית ליומיום. אגב, צ'אלנג'ר, שבזמנו כיכבה בסרט 'הנקודה הנעלמת' (1971), בנויה כעת על פלטפורמה של מרצדס W210.

אוריאל, נתניה: מערכת הנעילה המרכזית בפולו (2000) שבקה פתאום והחלטתי לתקן אותה בעצמי. זוהי מערכת ואקום עם משאבה שממוקמת בתא המטען. חיפשתי קצת (הרבה) מידע בפורומים ואלו מסקנותיי:

1. מגיע מתח ליחידה. 2. המשאבה עצמה בסדר, ניתקתי אותה מהמעגל והפעלתי אותה עצמאית. כאמור, היא עובדת. 3. לפי אחד הפוסטים, נראה לי שיש סיבה אלקטרונית שמשביתה את הפעולה שלה ולא שהיא תקולה. 4. פתחתי את אחת הדלתות וראיתי שלכל יחידת מנעול מחובר צינור הוואקום וגם מחבר עם שלושה חוטים. אני לא יכול לפתוח את כל הדלתות מחשש שאני לא אצליח מבלי שיישברו כמה פלסטיקים, אז כרגע אני נמנע. לא ראיתי בעיה מיוחדת באלה שפתחתי, אולי אפשר לעקוף את החסימה אבל אין עדיין דרך להבין איך. אני מנסה למצוא סכמה אלקטרונית של המעגל, אבל לא מצאתי בשום מקום. מלבד עצה אולי תוכל לעזור לי בזה. מספר הדגם של המשאבה הוא 6N0962257.

תשובה: קראתי מכתבך בהתעניינות רבה כי אתה, בדיוק כמוני, מנסה לפתור בעצמך תקלות מוזרות ומעצבנות תוך חיטוט בפורומים אינטרנטיים. אתה צודק. לא מן הנמנע שהתקלה במערכת הנעילה המרכזית היא איזו שטות טיפשית כמו צינורית ואקום שיצאה ממקומה או התפרקה, או ניתוק כלשהו במערכת החשמל.

אם יִכלו כל הקצים של סבלנותך, תמיד עומדת לך האפשרות להתייעץ עם מוסך פולקסוואגן מורשה, כמו למשל פליקס בתל-אביב ששמעתי עליו טובות בענייני אלקטרוניקה, כך שאולי הם מכירים את הבעיה בפולו שלך.