יידישע פלייבוי

"עד שלא התחברתי לאינטרנט לא ידעתי כמה אידיוטים יש בעולם…", התבטא הסופר הפולני סטניסלב לם

נזכרתי באמרתו הסרקסטית של לם כאשר קראתי, באיחור של שנה, את מכתבו של איציק פופר, המתאר גימיק פרסומי מביך מתוצרת ידיעות אחרונות.

לצערי, הכוחות הדיגיטליים העלומים שפועלים בג'ימייל שלי הכניסו את מכתבו של מר פופר למעצר בית, בתוך רשימה של כמאה ניוזלטרים של 'ישראל היום'. כנראה, הג'ימייל המנוול שלי החליט על דעת עצמו להסתיר ממני את המכתב, או שקיבל פקודה כזו מגבוה (CIA? NSA?).

בכל אופן, מכתבו המעניין חיכה שנה ועוד קצת בחושך, קרוב לזבל, רחוק מהכתובת המקורית של 'המפתחות בפנים' ומהישג עיניו של הקשיש המורשה. זוהי עוד הפתעה שהיא דוגמה קלאסית לתעלומת המיילים המתפוגגים שתיארתי במדור "אצלי בג'ימייל". לטכנאים, אגב, אין עדיין הסבר למקרים אלה.

הנה מה שכתב מר פופר:

חִי חִי חיסכוֹן

איציק פופר: להלן ציטוט מהבלוג המצוין של דבורית שרגל, 'ולווט אנדרגראונד', העוסק בביקורת התקשורת. הקטע עוסק ב'עצה' של ידיעות אחרונות לחיסכון בדלק ולבטח תמצא בו עניין. וכך כתבה שרגל:

"אצתי לכותרת של ידיעות בשער, 'כך תחסכו חצי מכמות הדלק' (אף שהעלייה בתדלוק מכל שלם שלי מסתכמת ב-2.15 שקלים גג). לא שחשבתי אחרת אבל מדובר בחוצפה ובשערורייה, בכותרת שצריכה לגרום לעם ישראל לחטוף את העיתון מהדוכן. בעמוד 6, המחולק לשניים באמצעות הכותרת 'חצי מחיר', יצאו שתי מכוניות לדרך. אודי עציון לקח מאזדה 3 (כן, על הדרך, בקטנה, פרסמנו אותה), הוריד את לחץ האוויר בגלגלים ל-28 Psi (כשהמומלץ הוא 32), שילב הילוכים לידני, נסע בטיילת בהילוך ראשון בלבד – וכך הגיע לארבעה ק"מ לליטר. אידיוטי? ברור. ובשביל מה? עבור כותרת שקרית?
בחלק השני של העמוד נסע עמיר בן-דוד, גם הוא במאזדה 3, שזכה לכותרת 'הנהג היעיל', להבדיל מעציון שהוכתר כ'נהג הבזבזן', עם גלגלים מנופחים, תא מטען ריק, בלי מזגן, במהירות קבועה, רגל על הדוושה ולא האיץ בפתאומיות. וכך הוא נסע 81 ק"מ בפחות מחמישה ליטר.
הנה, לא רק המדינה דופקת אתכם, גם ידיעות. ואחר כך תוכלו לקרוא 'בכיר בידיעות' האומר: 'חייבים לדעת שעיתון ישראל היום גורם להרס העיתונות הישראלית – גם ברמה המקצועית, עם הטיפול המערכתי המביש שלהם'…

יכול להיות שהטיפול המערכתי של 'ישראל היום' מביש, אבל מה איתך, אדון בכיר?"

טבלואיד שהרוויח את מעמדו

אין מה להוסיף על מסקנותיה של שרגל, המתארת מעשה פסול של טבלואיד אשר כבר לפני שנה, בעת שהמבחן הנ"ל התפרסם בו, הפופולריות שלו צללה. אותי, בכל אופן, מפתיע רק הפרט (או הקוריוז) שזוג כתבי חצר די ידועים, וכלל לא טירונים בענף, לקח חלק במבחן האווילי במלוא הרצינות וללא סמ"ק אחד של בושה.

עקב מתקפת פחוסים

אינני מתחבר לאינטרנט בחיפוש אחר דמויות אשר לם כינה "אידיוטים" או סתם פחוסי-עט המתחזים לבני אדם בלתי שגרתיים. אינני מחפש אותם, חלילה, ואינני אשם שטיפוסים אלה ודומיהם מתנפלים עליי תכף כשאני מדליק את המחשב, בין אם אני מציץ באתרי מיינסטרים ובין אם אני בורח משם לסמטאות המרשתת.

אוויל, אבל משריש

"סליחה, ThinkPad", אני מתנצל לפני לפטופי על הטיפשות העולה השמיימה דרכו דווקא, ועובר לאתר מביך פחות. אך מה שראיתי כבר לא מתכוון לעזוב אותי, אלא מנסה בכל כוחו להשתרש בזיכרוני. הרי אין במקלדת מקש שמאפשר למחוק מהתודעה את מה שפלש אליה לפני רגע או שבוע.

ולפי חוקי הפרדוקס, ככל שמפלס הטיפשות גבוה יותר, כך נוכחותה בזיכרון עיקשת יותר.

חגורת צניעות

אגב, השילוב האינטרנטי של סִכלות וחוסר אחריות אינו פטנט מקומי בלבד אלא תופעה גלובלית, כפי שהזהיר מפניה לם. בשבועון המוטורי הגרמני 'אוטו מוטור ספורט', למשל, מצאתי המלצה שבתקופת החורף יש לסגור את חגורות הבטיחות מתחת למעיל ולא עליו, חלילה. הממליץ, כותב 'טיפ טיפה' גרמני, רק לא פירט אם יש לסגור את החגורה על הגוף לפני שלובשים את המעיל או אחר כך, כאשר המעיל על גופנו כבר.

גטו רפאים

אך טיפשות איננה רק משעשעת אלא גם מזעזעת לעתים, כפי שמוכיחה כתבה ב-ynet מאת אלי סניור המתארת את מעלליו של הרב הראשי לשעבר יונה מצגר. האתר קובע כי "החקירה מתמקדת גם בנסיעה רשמית של מצגר לגטו בפולין, שבמהלכה גייס תרומות לעמותות".

סליחה, ynet. על איזה גטו אתם מדווחים? לאן בדיוק נסע הרב מצגר כדי לקמבן תרומות לכיסו? האם הוא נסע אל אותו גטו ורשה אשר אחרי מלחמת העולם השנייה לא נשארה ממנו אבן אחת שחוקה? ושמא הרב מצגר ניסה לגייס את הכספים בשיכונים שהפולנים בנו על גבי האדמה שעליה עמד פעם גטו? הייתכן כי הרב מצגר, כדי לקושש תרומות, הסתובב בין בתים בני 60 שנה שאינם דומים למקור הגטואי – אשר נשרף כליל על יושביו היהודים?

ושמא כבוד הרב בנה על נדיבותן של הדמויות עשויות האבן הכהה אשר הפָּסַל רפפורט חצב בפסלו המונומנטלי שמנציח את גיבורי המרד?

לאיזה גטו רפאים נסע מצגר בהיותו רב ראשי כדי לחלוב תרומות? האם הוא נכנס למכונת זמן וביצע נסיעת רוורס אל ראש היודנראט הנדיב, אדם צ'רניאקוב, בטרם התאבדותו – ואל עשירי הגטו שניסו להציל את חייהם בבונקרים שבנו?

רֶמֶז מתוחכם לעילא?

ואולי אין מדובר בבוּרוּת פשוטה מצדם של הכתב והעורך התורן ב-ynet שטיפלו בכתבה על מצגר. אולי הם ניסו רק לרמוז לקוראים שכבוד הרב פנה ליודנראט העכשווי בוורשה, כלומר לשלטון היהודי המסודר והמחובר היטב בימים טרופים אלה – כדי לגרוף לכיסו חלק מהמיליונים שהיהודים הוורשאים הפיקחים הללו מקבלים מממשלת פולין ומהעסקנים הגויים תמורת רכוש השייך ליהדות שנשרפה.

בשבילכם זו רק מילה

שמע נא, ynet, והַשְכֵּל: המילה 'גטו', שלגבי העורכים והכתבים שלכם היא סתם מושג, מחזירה אותנו, ניצולי השואה, אל הגיהנום – לאלימות, לרעב, לריח המוות. בגלל צליל המילה 'גטו' סירבתי בתוקף להצעתו של העיתונאי יוסי בר, שהמליץ לי לבקר ברומא ב"גטו היהודי" המקומי, אתר תיירותי ידוע.

אותי המילה 'גטו' מוציאה משלווה כי בעיניי עומדים עדיין הזיכרונות טריים כביום היוולדם. למשל, הרגע שהצלחתי לעבור לצד הארי של ורשה עם קבוצת הפועלים היהודים האחרונה, כך אמרו. בשער הגטו עמדו שוטרים פולנים וחיילים גרמנים, שאפילו לא הסתכלו עלינו. רק שוטרי היודנראט, שנשארו בגטו, רצו בטירוף עד הרגע האחרון והלמו באלות עץ על הגב שלנו, הפועלים, ההולכים עם אֵת על הכתף.

האת נועד לסמן שאנו יוצאים לעבודה, אף כי צעדנו אל החלק הארי של ורשה כדי ללטש עדשות באיזו סדנת אופטיקה.

חסך מפיו

מגטו ורשה יצאתי פעמיים, כי בפעם הראשונה לא הצלחתי לברוח וחזרתי לגטו, אל אבא המאוכזב, שסתם קנה לי מקום בין הפועלים היוצאים. במעט הכסף שאבא נתן לי לדרך קניתי ביצה מאיזו גויה שכולם קנו אצלה ביצים והבאתי את שלי בזהירות לאבא, אך הוא דרש שאני אוכל אותה. התווכחנו, ולבסוף חילקנו את הביצה לשניים.

אחר כך יצאתי מהגטו שנית, עם שעון ה'צִימָה' של אבא על פרק ידי השמאלי, והפעם בריחתי הצליחה, אך סיפור הביצה לא עזב אותי לרגע והוא עדיין חוזר אליי כל אימת שאני שומע בארוחת בוקר כלשהי את השאלה – "איך אתה מעדיף את הביצה, אדוארד, בכוס, בגביע, קשה או חביתה?"

השבוי המפונק

למזלי, אתר ynet דואג גם לגרש ממני את העצב ולשעשעני בסיפורים מתוצרת מגזין 'בלייזר'. בשבוע שעבר פרסמו ה-ynet-ים כתבה של 'בלייזר' על איש שעזב את אשתו בחודש השביעי להריונה ואת שני כלביו, ונסע להתבודדות של שבוע בוואן של שברולט בשם טראוורס. את הרפתקה זו הכתיר אתר ynet, בעקבות 'בלייזר', בכותרת "שבוע בשבי".

מה הרגישו, למקרא כותרת זו, אזרחים שהתנסו בשבי אמיתי במדינת אויב? האם צליל המילה 'שבי' עורר בהם אותו רטט-זוועה שמתעורר בי מול המילה 'גטו'?

הבעל הנוטש התגלה כפתטי עד כאב שיניים כאשר גולל את קורותיו בשבוע ההתבודדות. רמת הכתיבה של האיש אינה מפתיעה בהתחשב בחומר הקריאה שנתן לו השראה – הוא צולם קורא 'בלייזר'.

ברחן ללא זרחן. הנשוי המתבודד של 'בלייזר' (המצולם בטכניקת שכפול) לא העמיד משולש כשעצר את הוואן בשולי הדרך וגם לא לבש אפוד זרחני. מה יגידו על כך 'אור ירוק'?

בתצלומים המלווים את הכתבה מופיע האיש לבוש סמרטוטים, בתספורת נוסח פפואה-גינאה, ועוד מכריז שהגרביים שלו מסריחים (!). הוא לא נראה כמו בעלים של טראוורס חדשה "מניילונים" ששווייה 300 אלף שקלים, כפי שמסופר בחלק הפרסומי של 'יומן ההתבודדות' שלו. מוזר שהמשטרה לא חשדה שהוא גנב אותה.

אגב, הבעל המתבודד לא היה בודד כל כך שהרי ליווה אותו צלם.

קמפינג. הדבר האמיתי

לפני עשרות שנים, כאשר הבלייזרים עוד לא סגרו את עצמם בארון, הגיעה ארצה אופנת הקמפינגים. בכל שנה הייתה משפחת אטלר מפליגה לאירופה, לא עם ואן של יבואן הדורש פרסום אלא עם אלפא ג'ולייטה ספיידר, אלפא סוד Ti או אלפא 2.0 ברטונה הפרטיוֹת, כולן נושאות לוחית רישוי צהובה אשר התרוצצה בין הגויים כמו פיסה ניידת של ארץ ישראל.

היה לנו מדריך קמפינגים עבה, עולמי, ואוהל סיירים קטן. כבשנו על גלגלים את איטליה, שוויץ, פאריס, מונטה-קארלו, ניס ולונדון.

מלח ארץ תפל

הסיפור "שבוע בשבי" הוא המשך טבעי של המשימה המוזרה של הבלייזרים, המנסים בכל כוחם – באווירה של פורנוגרפיה קלה – להאדיר דמות ישראלית די דוחה.

נדמה שמטרתם של הבלייזרים היא להציג את הגבר הישראלי הנפוץ – חילוני, שוביניסטי ואינפנטילי מטבעו – כמין 'מלח הארץ' חדש. ומיהו אותו 'מלח ארץ' של ימינו? בורגני מצליחן המחפש ריגושים ריקניים בתוך שברולט מלאה בעצמו.

חזרתו של טוסטוס הפולחן: לאחר שש שנים של מגעים מתישים מול היצרנית האיטלקית, קיבל החודש מועדון הווספה שלנו בתואר הנחשק 'מועדון הווספה הישראלי הרשמי' – הישג ששום מועדון מכוניות עברי לא זכה לו. חברי המועדון העברי ישמחו ודאי על חזרתו החגיגית לשוק של טוסטוס פולחן זה במופעו המודרני, וספה פרימוורה (אביב) 2013. וספה העכשווית (בתצלום), שהיא עדיין מלכת היופי של עולם הסקוטרים, מופיעה במנועים חדשניים בנפח 120 סמ"ק ו-150 סמ"ק. שני מנועים אלה טוענים לחוזק ולחסכוניות מפתיעה: היצרן מבטיח שצריכת הדלק היא 44 ק"מ לליטר (במהירות של 50 קמ"ש).

וספה החדשה מופיעה גם בגרסת 50 סמ"ק, שבאירופה אינה דורשת רישיון רכיבה

טיפ טיפה

בעיתון הבריטי The Sun" ממליץ ג'רמי קלארקסון ('טופ גיר') על כלל זהירות מיוחד: "אם מתחשק לכם לנסוע במהירות לא שגרתית, ודאו קודם שאינכם נמצאים חלילה על אדמת צרפת. אנו חווינו זאת. הדו"ח האכזרי שחטפנו היה הדבר היחידי שנרשם בפנקס המסע שלי ובפנקסו של חברי האמונד. שנינו נשארנו בלי פרוטה, והשוטרים הצרפתים עוד החרימו לנו את רישיונות הנהיגה ללא כל ויכוח".

ג'רמי קלארקסון, הנוהג באסטון מרטין, וריצ'רד האמונד, הנוסע בפורשה 911 GT3, נתפסו בידי שומרי החוק הצרפתים במהירות אסורה של כ-140 קמ"ש במקום שמותרים בו 90 קמ"ש. הפואנטה: ברגע היעצרם היו שני הסטארים של 'טופ גיר' עסוקים בהפקת די-וי-די חגיגי לכבוד סוף השנה הנושא את הלוגו "The perfect road trip".

אגב, כשבא לי לנסוע מהר, מנחה אותי אמרתו של וינסטון צ'רצ'יל: "אחד הניסיונות המתוקים ביותר בחיי אדם הוא להיות מטרה שלא הצליחו לקלוע בה".

 שואלים את אדוארד

עדי והב מאפרת, בתגובה לשאלתו של אוריאל מנתניה על נעילה מרכזית ששבקה בפולו 2000 (המפתחות בפנים 850): הייתה לי תקלה דומה בפולו שלי מאותה השנה. פולקסוואגן ביקשו להחליף את כל המשאבה במחיר של 800-1,200 שקלים לפני מע"מ ועבודה. בצר לי פניתי למוסא ידידי ממזרח ירושלים.
מוסא ריסס ספריי לניקוי מגעים על כל המחברים החשמליים של המשאבה, וראה זה פלא: התקלה נעלמה כלא הייתה ובא למוסא גואל. לא יודע אם יתאים גם במקרה הזה, אבל – לא יועיל לא יזיק…

אנונימי, בתגובה ל"פולנסקי מוכר פרארי": תודה ששיתפת אותנו בהתרשמותך החיובית מהסרט'Rush' , שבהחלט הולך לזכות אצלי בשיא אישי מבחינת מספר הצפיות לסרט בודד… לגבי הטענה בדבר עליונות הספק המנוע של Z3M על פניGTB 275 ארשה לעצמי לסנגר על זו האחרונה ועל 465 מאחיותיה שנוצרו בין השנים 1965-1966, ולעדכן שמקצתן צוידו בשישה קרבורטורים כפולים שתרמו להספק של 320 כ"ס…

מאחר שאני שוקל להשאיר את מכוניתי הקשישה והנאמנה מדגם המוכר אף לך ולבנך היטב (כשריד פרה-אספני מהמילניום הקודם) עוד שנים ארוכות לצד משפחתומטית שתצלח את הנסיעה היומיומית המייגעת בפקקי הבוקר האינסופיים, אודה על קבלת טיפים מועילים לתחזוקה ארוכת טווח למכונית שנוסעים בה ממש ממש מעט, כמפורט בפוסט, אשר עומדת במרבצה ברוב זמנה המוחלט, כך שהגומיות לא יתייבשו, קורוזיה לא תתפשט, מצבר לא יתרוקן, צמיגים לא יתייבשו וברקסים לא ייתפסו גם בעוד שנים רבות וארוכות.

תשובה: אנסה להתייחס לסוגיה זו בקרוב.

בעילום שם, בתגובה ל"פולנסקי מוכר פרארי": פתאום GTB 275 ואופל GT אקס אטלר נראות תאומות מתמיד, במיוחד מכיוון הפנסים האחוריים. שנאמר: המפאר, במומו מפאר …

שאול פרבר בתגובה ל"זיהום ממפלט הזמן" ('המפתחות בפנים' 845): בסיום המאמר כתבת על "אמנות הברקסים שתמציתה היא לבלום מאוחר ככל האפשר וקצר ככל האפשר". אני מקווה שהכוונה היא להאט את המהירות עד כדי כך שהעצירה תהיה ברגע האחרון, אבל לא בבת אחת ממהירות גבוהה.

תשובה: את "תמצית אמנות הברקסים" כתבתי ביחס לנהיגה ספורטיבית, שמטרתה היא לעבור מרחק מסוים מהר ככל הניתן, נגד הסטופר ובעד האמביציה. כך שלא התכוונתי לנהיגה האזרחית, הרגועה והמומלצת שאתה מתאר.

אשר, כפר-אדומים: לפני כמה חודשים (5.7.13) פרסמת את מכתבי אליך בעניין שסתום EGR תקול של מנוע X12XE השייך לאופל קורסה שנת 1998. בארץ רצו 1,600 שקלים בעבור החלק. במכתבי שאלתי אותך אם פלח ברזל BLANKING OFF PLATE המנתק את השסתום לגמרי יכול להוות פתרון מוצלח. בינתיים מצאתי פתרון מוצלח יותר – דפיקות קלות על השסתום (המורכב על המנוע) החזירו אותו לחיים לזמן מוגבל. בדרך זו עברתי טסט ללא בעיית זיהום אוויר וללא נורת CHECK ENGINE. שווה בדיקה לכלי רכב אחרים.

תשובה: החלפה של שסתום EGR היא מוצא אחרון, אם ניקויו לא מועיל.