לאן נעלמו הפרפרים

מדאיגה אותי השאלה אם לרכיבה על מכשיר תנועה שהוא ענן מדגם קוּמוּלוס (cumulus) מומלץ לחבוש קסדת מרוצים

לקראת שקיעתה של המחצית הראשונה של חיי הכרתי בתל-אביב חבורת אמנים צעירים אשר על הכינור הראשי בה ניגנו אורי זוהר והזמר-שחקן אריק איינשטיין. שניהם, כפי שגיליתי, בעלי שורשים פולניים ודוברי פולנית.

זרוק בתוך האינפנטיליות שחגגה בתחנת הטלוויזיה הממלכתית ברוממה, שם עבדתי כבמאי – עקבתי בסקרנות אחר פועלם האמנותי של זוג התל-אביבים הכישרוניים איינשטיין את זוהר, ומצאתי את עצמי שבוי עמוק בקסם הפוסט-יידישאי שלהם, המהול באנרכיסטיות קלה. קסם זה חיזק, באופן מיידי כמעט, את ההתחברות שלי עם המרחב הציוני.

עכשיו, ללא נוכחותו של אורי זוהר, שהלך אחר האור ומחכה למשיח, ובלי אריק, שבשבוע שעבר נכנע למחלה רצחנית – אני כבר לא חי באותה המדינה שהייתה קיימת בשיריהם ובמערכונים שלהם, שהיוו למעשה מיני-מחזות גרוטסקיים.

חילול של לול

המרד הפרוע-מלנכולי של איינשטיין-זוהר, המתבסס כולו על מסורת סאטירית-רומנטית שעברה ארצה בירושה מיהדות אירופה, רק ללא היידיש שנשרפה עם בעליה בקרמטוריום – התקבל פה תחילה בהתלהבות, אך במשך הזמן הפסיד בקרב האבוד תחת המכבש המזרחי האגרסיבי שלא לוקח שבויים.

מרקס צדק

קוריוז: פתאום נפלה עלינו האפשרות לחזות פוסט-מורטום בהוכחה האחרונה לנכונותה של הדיאלקטיקה המרקסיסטית, הטוענת כי תרבות חלשה – יקרת ערך ואיכותית ככל שתהיה – מוכרחה להפסיד לתרבות חזקה שיש לה דרישה בקרב ההמון.

הסתלקותו הפתאומית של אריק איינשטיין פערה כאן לא רק מכתש ריק, אלא מולידה את חששי שזמרים בינוניים – בעלי קולות ספק תרנגוליים ספק של תן – יתנפלו בהמוניהם על שיריו ויחללו אותם. האם בג"ץ או הכנסת מסוגלים לבלום סכנה זו?

מה היה לי שם?

"מה יש לך שם?" שאל אותי חברי אנדרה קמינסקי כאשר בסוף 1971 הוא הזמין אותי לציריך, שם האיש היקר הזה, שעזב זה עתה את ירושלים, קיבל משרה מעניינת ומאתגרת כמנהל מחלקת הדרמה בטלוויזיה השוויצרית.

"הרי מזג האוויר אצלכם הורג", המשיך קמינסקי את דבריו, "מלחמות מטופשות לא מפסיקות לאיים על היהודים, ועוד אין שָם דבר ממה שהתרגלת אליו – מרוצי מכוניות, הפקת סרטים, חברים כישרוניים, אמנים מעוררי קנאה".

"תישאר פה", הציע, "תעשה כאן סרטים תחת הדגל השוויצרי, שאיתו אתה לא תרגיש שום צורך להזדהות כפי שדורשים ממך להזדהות עם סיסמאות הציונות ודגליה. אז מה יש לך שם?", הקשה קמינסקי.

מי היה האיש

אנדרה קמינסקי, איש טלוויזיה מוכשר, בילה בארץ שנה ויום אחד. בדיוק תקופת המינימום הדרושה לקבלת דרכון ישראלי, שהוא נזקק לו משום שהייתה ברשותו רק תעודת נסיעה – שקמינסקי קיבל, כמוני וכמו יהודים אחרים, כאשר גורש מפולין ב-1968 בגל האנטישמיות המשתוללת, אותו פוגרום-כמעט אשר בוים על ידי המפלגה הקומוניסטית.

במשך שנה זו והיום האחד עבד קמינסקי ברוממה, עסוק בתכנון התחנה בצמוד למנכ"ל ארנון צוקרמן, ושם הכרנו. בחיינו הקודמים, בפולין, שמרתי מרחק מקמינסקי, איש טלוויזיה ידוע שֵם בעל מוניטין של קומוניסט שרוף, אשר גורש בשנות ה-50 משוויץ לפולין בקרון סגור עקב פעילותו הקומוניסטית המחתרתית.

קמינסקי שעמו התיידדתי בארץ היה כבר נקי מהחיידקים הקומוניסטיים של צעירותו. לפני שעזב את ירושלים לצמיתות הוא שלח מישראל הרחוקה לארץ הולדתו שוויץ סדרת מאמרים מזעזעת שהתפרסמה שָם תחת השֵם mea culpa"" (לטינית: אני אשם). במאמרים אלו הוא ביקש מהשוויצרים סליחה ומחילה ואת החזרת האזרחות.

אנדרה קמינסקי היה האחיין של המלכה האגדתית של התיאטרון היידי, אידה קמינסקה. גם גברת קמינסקה עזבה את פולין ב-1968, ועד מותה לא חזרה לוורשה אל התיאטרון שלה, שבהתייתמו נפל לרשותם של ספק יהודים, כאלה שהיו מוכנים לשתף פעולה עם השלטון הקומוניסטי 

בזכותו הרגשתי בבית

"אז מה יש לך שם?", שאל קמינסקי.

"יש לי שם אריק איינשטיין", עניתי, "ויש לי שם שירים שלו, מזעזעים באופיים ובאותנטיות שלהם. שירים שהופכים מציאות קשה לנושא מסקרן ועושים חשק לקחת בה חלק. כפי שראיתי בית בפולין בגלל המוזיקה של כריסטופר קומדה, בגלל המחזות של סלבומיר מרוז'ק, בגלל האישיות, הציורים ותיאטרון Cricot של טדיאוש קנטור, ובגלל הסרטים שעשיתי אני – אז באותו אופן, בזכות איינשטיין וחבורתו ובגלל היהדות הרוכבת על גבי, אני רואה בישראל הבית שלי".

"לא נראה לי", המשכתי להסביר לקמינסקי, "שבשוויץ המשעממת שלך חוויה כזו תחזור על עצמה. החיים הנוחים, ועוד הצל הכבד של דירנמאט, הם לא אווירה לאחד כמוני".

קמינסקי: "אבל בשבוע שבילית פה ונהנית מסקי, הצלחת גם לכתוב תסריט לסרט שהטלוויזיה השוויצרית מוכנה להפיק אותו בבימויך".

יופי עקר

קמינסקי צדק. אכן כתבתי בדירתו בציריך תסריט, שאפשר לראות בו מעין אימפרסייה פואטית למוזיקה שהייתה נשמעת אז מפתחה של כל חנות תקליטים בעיר שוויצרית זו: הקונצרט לחליל של בוקריני ב-D מינור אופוס 27.

קניתי לי תקליט של בוקריני למזכרת, אספתי את התסריט שלי, אשר קמינסקי תרגם ל- Schweizerdeutsch (גרמנית שוויצרית) – וברחתי ארצה.

הטלפון לא ענה

השנים חלפו וידידי קמינסקי היה לסופר ידוע מאוד. סיפוריו על עזיבתו את פולין ועל הפרֵדה מכלבו הם סוג של פֶּסֶל ספרותי מרגש עד שמעות.

נפגשנו שוב כאשר נסעתי לז'נבה בסוף שנות ה-80 לבקר בתערוכת המכוניות. אנדרה היה שבור כי בנו היחיד, סטודנט שנחשב עילוי אשר בילדותו שיחקנו איתו בשפת הים באשקלון, נהרג בתאונת דרכים. ישבנו בקפיטריה ללא מילים. למזלנו, שנינו היינו חמושים במשקפיים כהים.

כעבור זמן מה ביקרתי שוב בשוויץ, אך הטלפון של אנדרה לא ענה כבר כי הוא מת ב-1991, כפי שלמדתי מפיה של מרכזנית בתחנת הטלוויזיה של ציריך.

רק לא להתגרות בו

הלך לי חבר, וכעת אני מנסה לדמיין לי שיחה איתו בנושא המוות.

אני: אתמול בערב, בגלל הפרדה הבלתי צפויה מאריק איינשטיין, חשבתי, לראשונה ברצינות, על המוות.

אנדרה ק': אתה רוצה לומר שלפני זה לא חשבת, באיזה ערב או לילה, על האפשרות ש… נו, גם אתה תיעלם?

אני: זה נשמע אולי מוזר, אבל מעולם לא חשבתי על עצמי במצב קשיח. קשיש כן, קשיח לא. אולי בגלל האמונה שכאשר אתה לא חושב על המוות אתה לא מדרבן אותו לבוא. האמונה שהמוות לא יבוא בלי פרובוקציה מצדך. למשל על הכביש, כשאתה מנסה להרשים את עצמך או את מכוניתך בנהיגת סולו שקלארקסון מכנה, באיפוק בריטי, "בלתי שגרתית".

נחנח על משכבו

בעצם, כל עזיבה של מישהו שהכרת, ובמיוחד פרדה מקרובים, גורמת לך לשקוע בספקולציות מופשטות על טיבו של המוות אשר בשלב-מה יגיע גם אליך. הרי את הביולוגיה אי אפשר להדוף מעל פנינו.

בהרהורים מעין אלו יש נטייה לזלזל במוות במיטה, רגע סופי של תהליך שבו הנפטר הפוטנציאלי מביט ברגליו שכבר לא ילכו איתו לשום כיוון, בנעליו שכבר שאת שרוכיהן לא ירכוס כבר, בידיו שכבר לא ייתנו לא אוכל ולא יוכלו ללטף את הכלב.

דפקו יציאה

זה אכזרי להגיד, אך לחלק מחבריי היה מזל שהם עזבו את העולם המר הזה בגיל צעיר, כאשר עמדו עדיין בשיא כוחם, שיא יצירתם ושיא יופיים, וכך הצליחו להישאר יפים בזיכרון רבים. שהרי רק למעטים נתן אלוהים את הפריבילגיה להזדקן מרשימים ופוטוגניים כמו פול ניומן או קלינט איסטווד.

חוויה מותורית

כמו החָיוֹת שלנו וכמו מכוניותינו, גם אנו מתים באיטיות. ומול הפוסטר של ההצגה היידישאית 'עצים מתים בעמידה', נזכרתי שגם מכוניות מתות בעמידה, אם נוטשים אותן. אלא אם כן הן מקבלות הזדמנות למות באופן הרואי יותר, בתנועה.

כך אני מדמיין את סוף דרכן של מכוניותיי, כאשר אהיה כבר פטור מלראות את מחזה האשכבה שלהן, מחזה עצוב מכדי לצפות בו.

איך עושים אנטי אייג'ינג

במכתבים ל'המפתחות בפנים', רבים מבקשים עצות כיצד למנוע את מות מכוניתם. הם שואלים אותי מה אפשר לעשות כדי לעצור את תהליך הגוויעה, או לפחות: כיצד לרפא מחלות-רכב שנגמרות רע. האם התסריט האכזרי הוא בלתי נמנע?

תשובה: כדי ליהנות שנים רבות משירותה הנאמן של מכונית ותיקה ומנפשה, יש לדאוג לה כפי שדואגים לבן משפחה מזדקן. אסור לחסוך על חלקי חילוף ועל שמנים מהמדף העליון, שיש להחליף מדי 10,000 ק"מ או מדי שנה, אם הרכב נייח. גם את יתר הנוזלים, כמו נוזל מעצורים ונוזל קירור, מוכרחים להחליף בתדירות נאותה משום שמכונית ותיקה רגישה לכך עוד יותר ממכונית חדשה.

וכן, גם מכונית ותיקה זקוקה למסנני אוויר ודלק חדשים – כמו גם למצתים, לחוטי חשמל ולפלטינות. את החלפתם אפשר לבצע בקלות בבית, מבלי לפקוד מוסך, אך נזדקק למוסך כאשר נגלה סימני תקלה בסתם הראש (שמן ו-CO2 במים). או אז יוחלף סתם הראש בחדש, ראש המנוע יעבור יישור – ובאותה הזדמנות השסתומים יעברו רענון.

צריך גם להחליף (במוסך) את חגורת הטיימינג על החלקים שמובילים אותה, כולל משאבת מים. ודאי שיש לכוון את השסתומים כדי לא לגלות שהקשישה מאבדת את כוחה בעלייה ושצריכת הדלק שלה עולה.

אם הטרנטה האהובה שלנו שורפת שמן או מאבדת אותו, כדאי להחליף לה רינגים (טבעות) ומחזירי שמן. אסור בהחלט לשמוע בעצת המוסכניקים, הממליצים על שימוש בשמנים זולים במכונית ותיקה. שמן המנוע ושמן הגיר צריכים להיות באותה דרגת צמיגות המומלצת לדגם שברשותנו, והכי איכותיים שיש – בכל שלב של חיי המכונית.

בעצם, קל יותר לשמור על המכונית שלנו מאשר על עצמנו.

טיפ טיפה

בכל מכונית, ובמיוחד ותיקה, אסור לנסות לחסוך דלק באמצעות נסיעה איטית בהילוך גבוה. זאת אומרת, יש להימנע מנסיעה בסיבובי מנוע נמוכים משום ששיטה זו (אקו-דרייבינג) פוגעת במסבי הקראנק.

ברוב המכוניות הקשישות יש לנצל את מומנט המנוע ולשמור בנסיעה על סיבובים בגובה 4,000-2,000 סל"ד. בדיזלים הוותיקים, שאינם מצוידים במגדש טורבו, יש להקפיד על נסיעה בסל"ד של 3,000-1,500.

217 קמ"ש בדריפט: מכונית טויוטה GT 86 נהוגה בידי הפולני פְּשִיגוֹנְסְקִי קבעה שיא עולמי חדש, שנרשם כבר בספר השיאים של גינס, לנסיעת דריפט (החלקה רצופה) באורך קילומטר אחד במהירות של 217.97 קמ"ש.

אמנם אחותה של טויוטה, סובארו BR-Z, מתאימה יותר לנהיגה ספורטיבית, אך GT 86 עברה שינויים מיוחדים בשלדתה, ומנוע הבוקסר שלה בנפח 2.0 ליטרים זכה לתגבור כוחות מ-200 כ"ס ל-1,000.

אגב, אחד מאתרי האינטרנט העבריים ה'נחשבים'  הזהיר את בעליהן של מאזדות MX5 שנסיעה בה בסגנון דריפט עלולה לגרום נזק מערכות שתיקונו יעלה מעל 20 אלף שקלים. אם זו אמת, ואכן אין ליהנות במאזדה זו ממנעמי הדריפט – אז לשם מה קונים ואוהבים את MX5? לשם מה סובלים בה מקלאוסטרופוביה ומביצועים שאינם מי יודע מה?

שואלים את אדוארד

מ': קניתי רכב מחברת סוזוקי והם הציעו לי לדחות את קבלת הרכב לינואר 2014, אך אם תהיה עלייה במס – אצטרך לשלם תוספת למחיר שנקבע. אשמח לשמוע את דעתך בעניין, אני מאוד מתחבטת.

תשובה: זו בדיחה לא רעה. במקום להוריד את המחיר של סוזוקי לרגל סוף השנה, כמקובל בארצות מתוקנות (שבהן מורידים 15-20 אחוזים ממחיר כלי הרכב שנותרו במחסן היבואן בהגיעם לסוף השנה האזרחית) – היבואן העברי הפיקח מצא שיטה משלו: הוא נותן לך אפשרות לרמות בעתיד את הקונה הפוטנציאלי של רכבך! זאת, באמצעות הורדה מלאכותית של גיל הרכב בשנה שלמה. את מוכרחה אפוא להחליט בעצמך – וזה קצת הימור. באופן כללי יותר, אני ממליץ על תוצרת סוזוקי בגלל אמינותה והסגנון הסולידי-צעיר שלה.

אלי: אני נוסע בפולו 2001, הגיר ידני. שאלותיי:
1. בבקרים, כאשר אני מתחיל את הנסיעה ומנסה להכניס הילוך ראשון או מראשון לשני, אני לא מצליח בקלות ופעמים נשמעים רעשים. לאחר כמה דקות של נסיעה המעבר בין ההילוכים הולך באופן חלק, וכך גם במשך היום. שאלתי היא: ממה נגרם הקושי בבקרים? האם חסר שמן גיר או שהבעיה היא בגיר עצמו?
2. כאשר האוטו עומד בניוטרל הוא רועד מדי כמה שניות. כאשר יצאתי מהמכונית שמתי לב שהאגזוז 'משתעל' מדי כמה שניות בעת הרעידה. גם פה שאלתי היא: ממה זה נגרם?

תשובה: התקלה שאתה מתאר אינה טיפוסית לגירים ידניים של פולקסוואגן. ודאי שלא יזיק לבדוק את מפלס השמן בגיר, שמוכרח להגיע עד שפתיו של פתח המילוי. אפשר גם להחליף את השמן, שרובץ שם כבר מעל עשר שנים. השאלה הבסיסית היא: האם הסינכרוניזטורים המוצבים על גלגלי השיניים של ההילוכים הראשון והשני נפגעו מסיבה כלשהי ואינם מתפקדים – או שמא התקלה שאתה מתאר אינה קשורה כלל בתיבת ההילוכים אלא בתפקוד לקוי של המצמד, כפי שאני חושש?

ר', ירושלים: בעלי ואני הננו בני 61 ועוד מעט 63 בעזרת השם. יש לנו מיצובישי ספייסוואגן שמתקרבת לגיל 20. חשבתי להחליף רכב. מאוד מתחשק לי להחליף לארבע על ארבע כדי להקל עלינו בטיולים, מפאת הגיל. אנחנו מטיילים בחול המועד פסח וסוכות, בעיקר, ובשבוע נופש בקיץ. הזהירו אותנו שהתחזוקה של ארבע על ארבע יקרה מאוד. התקציב שלנו הוא כ-40 אלף שקלים, עם אופציה ללוות עוד כ-20 אלף בתנאים נוחים, שנשמח אם לא נשתמש בה. אנחנו מאוד לא מתמצאים בדברים מכניים ותלויים במוסך לכל תיקון ותחזוקה.

1. האם אתה יודע על 4X4 שתהיה בתחום התקציב שלנו ושאינה יקרה מדי לתחזוקה?

2. אם לא, נשמח לרכוש רכב סולידי וחסכוני של חמישה מקומות ובעל בגאז' גדול יחסית. על מה אתה ממליץ בתחום התקציב של 40 אלף?

תשובה: אני ממליץ לכם לבדוק את האופציה של טויוטה RAV 4. אמנם רכב זה מרווח פחות מאשר ספייסוואגן שלכם, אך הוא תפור לטיולים בשטח, חסכוני יחסית, קל לאחזקה ולא מאכזב בנסיעה על אספלט כפי שמאכזבים רוב הג'יפונים. יש רק לנסות לשים לב אם המועמד שתתבייתו עליו גדל בבית טוב שבו דאגו לאחזקתו השוטפת, ולברר אם נדרש ממנו לצלוח תנאי שטח קשים במיוחד. טבילה כזו בחתחתים תתבטא בסימני מכות של אבנים על רצפת הרכב (בגחון), על צינורות המפלט כולל הקסלה, ועל הקטליזטור. במילים אחרות, כדאי לחפש מועמד בעל עבר עירוני…