זהירות, נשקף לך אושר

"לעולם אין לדעת מהיכן תיפול המכה", כתב גרהם גרין בספרו 'האדם השלישי'. ואני מוסיף שבחיים מלאי ההפתעות, אין גם לחזות מראש מהיכן ומתי יגיעו פתאום חיבוקים

מימי לידתו של 'מקור ראשון' ועד עתה כמעט, השתדלתי למחוק ממכתבים של קוראים המתפרסמים ב'המפתחות בפנים' כל ביטוי חיובי לגבי המדור או יוצרו. אך הרגל זה ניגף כעת אל מול מבול הביטויים אשר קוראים יקרים שתלו ישירות בבלוג 'מכונית הנפש', מבלי לתת לי הזדמנות למחוק אותם.

במצב שנוצר, הדבר היחידי שנותר לקשיש המורשה, המופתע עד עמקי תודתו, הוא להודות לידידיו על המילים החמות, ולהגיש להם את הסיפור 'חורף 1945'. סיפור זה, המובא כאן, מוקדש ל-51,460 הנפשות (נכון לכעת) בארץ ובחו"ל אשר הקליקו בבלוג שלי, כולל 156 האנשים שביצעו follow me, כלומר הזמינו מינוי על הבלוג.

ומובן כי סיפור זה מוקדש גם לגברת פ' המסתורית מירושלים, אשר ביימה והפיקה את הציד עליי בנחישות ובמקצוענות, וגם לקהל הרב של עיתון 'מקור ראשון' המארח את 'המפתחות בפנים', לפעמים בחירוק שיניים (כשאני נוקט ביטויים חריפים).

הנה הסיפור, על ששת פרקיו.

חורף 1945

I

בחורף 1945, היחידה הצבאית אשר עשתה ממני ילד גדוד, הלבישה אותי מדים ודאגה לביטחוני המשיכה לנוע לעבר ברלין. היחידה שלנו תחזקה והובילה כמה-עשרה משאיות סטודבייקר אמריקניות ו'זיסים' רוסיות עמוסות בחביות הדלק שנסעו בעקבות הטנקים, אשר רצו קדימה במהירות מטורפת.

חבריי החיילים, שהצטרפתי אליהם עוד בסתיו, בפרברי ורשה, לא היו צעירים, ובמדיהם דבק ריח הדלק שנדף מהחביות המתנודדות על כרסן שנסענו איתן בדרכים המושלגות. מרֵיח עז זה לא נמלטנו גם כאשר נשכבנו על גגות הברזנט של המשאיות, בקור רצחני וברוח מצליפה, כדי לשאוף אוויר צח. אמנם כולם דאגו לכך שילד הגדוד – ספק חייל ספק קמע שלהם – יתיישב במושב החמים יחסית שלצד הנהג, אך אני הייתי בורח מהפריווילגיה כדי לתת את המקום בקבינה לחיילים חולים או פצועים.

יחידת האספקה והשמירה שלנו לא הייתה קרבית, אך בתוך הבלגאן שאפיין את המתקפה הרוסית הגדולה על אדמת גרמניה, גם אנו נקלענו פה ושם לקרבות עם הגרמנים הנסוגים, ולעתים אף ללחימה פנים מול פנים. כך קרה בעיירה יאסְטְרוֹב, שחנינו בה לעת ליל וגילינו שגם הגרמנים נכנסו למקום פסטורלי זה, המוקף יערות.

II

רס"ר אדלר, יהודי כמו חצי מאנשי היחידה שלנו, האיש שמצא אותי משוטט בכפרים הסמוכים לוורשה ולקח אותי תחת חסותו, דרש שאשאר בעליית הגג של בית גרמני נטוש שאליו נכנסנו ללון. למען לא אברח, לקח אדלר את הסולם שעליו טיפסתי למחסה שלי, ואני ישבתי שם בחושך ובקור, מחבק את שני רימוני היד שהוא השאיר לי.

דרך החלון הקטן ולאור שתי משאיות שלנו שהחלו לבעור, ראיתי חיילים רצים זה מול זה ובה-בעת יורים בתתי-מקלע, נופלים וקמים, או לא. ידעתי כבר להבחין בין צליל הפֶּפֶּשוֹת הרוסיים ובין צליל השְמַייסֶרִים הגרמניים. הקרב נמשך עד שהיחידה הרוסית הסדירה נכנסה לרחובות יאסטרוב עם הטנקים, והגרמנים הרימו ידיים או נסו אל תוך היערות.

III

בבוקר שאחרי הקרב נערך טקס קבורה של כמה חיילים וביניהם ליאוניד, רב-טוראי שאיתו הצלחתי להתיידד, יהודי מבוגר ושקט שיכול היה להיות גיבור בסיפוריו של איזק באבל, אבל את זה גיליתי רק כעבור עשרים שנה.

ביחידה שלנו עבד ליאוניד כמכונאי וכנהג מחליף למקרה הצורך, וממנו למדתי לאחוז בהגה הענק של הסטודבייקר ולהחליף בה הילוכים ללא חריקות. על החגורה הלופתת את מעילו תלה ליאוניד קאבּוּרָה (נרתיק עור) של האקדח הגרמני פָּרָבֶּלוּם, ובקאבורה זו הוא שמר מאחוֹרְקָה (טבק) לסיגריות, גפרורים, מברשת שיניים, חוטים ומחט.

בגלל נרתיק עור זה שימש ליאוניד מטרת לעג לחבריו. "נו", היו מגחכים לעומתו, "תוציא כבר את הפרבלום". אך ליאוניד לא חייך. הוא היה רק מתיישב בפינה, מעשן ושותק.

פעם הצבעתי על הנרתיק המבריק שלו ואמרתי שהקצינים הגרמנים הולכים עם נרתיקי אקדחים בצד שמאל של הבטן, ולא בצד ימין כמוהו. "מאיפה אתה יודע?", התעניין ליאוניד, ועניתי לו שראיתי הרבה קציני אס-אס ברחובות ורשה הכבושה. ואז הוספתי, ככה סתם, את הפתגם "pacem Parabellum Si wis". מה זה? הוא שאל. ואני הסברתי שזו אמרה לטינית ותיקה שפירושה "אם רצונך בשלום, היכון למלחמה".

סיפרתי שלמדתי קצת לטינית אחרי בריחתי מהגטו, כאשר עבדתי זמן-מה בכנסייה קתולית כעוזר כומר בטקסי המיסה. הכומר היה מתפלל בלטינית, ואני, עם עוד שלושה נערים, נוצרים, כולנו לבושים כותנות לבנות עד הברכיים, היינו עונים לו באותה שפה שלמדנו על-פה. הכומר היה אומר "Sursum corda", כלומר הרימו את לבבותיכם, ואנו היינו עונים לו Et cum spiritu tuo"", כלומר – בעזרת רוחך.

IV

יום אחד החליט ליאוניד לגלות לי את סודו. "הליצנים שצוחקים מהנרתיק שלי לא יודעים שיש לי את המילוי האמיתי", אמר, ופתח את ילקוטו הרוסי העשוי בד ירוק אשר בו, תחת גרביים, מגבת, חולצות וגטקס, הוא שמר אקדח חצי-אוטומטי ענק.

"זה לא פרבלום", אבחנתי בידענות, וליאוניד הסביר שזהו אקדח גרמני חדיש, וָלְטֶר P-38, אשר יוּצר תחילה רק למענם של טייסי הלופטוואפה. "אני מחביא אותו", לחש באוזני, "כי האבא המאמץ שלך כאן, רס"ר אדם אדלר, או איזה קצין אחר, היו מחרימים לי אותו, לוּ היו יודעים עליו. ואני הרי שומר את האקדח לאח הצעיר שלי, מישה, שוָלְטֶר P-38 הוא החלום שלו. תחכה לו מתנה כשאנחנו ניפגש".

"איפה אחיך?", שאלתי, ושמעתי שמישה הצעיר משרת באותה חטיבה שלישית שאליה שייך גם הגדוד שלנו, רק ביחידת מרגמות. "זו עבודה קשה כי כל כלי מתופעל בידי צוות של ארבעה אנשים. אחד סוחב את הקנה, שניים סוחבים את בסיס המרגמה הכבד, והחייל הרביעי הולך עם ילקוט ובו ארבעה פגזים", הסביר ליאוניד.

"מה סוחב אחיך?", שאלתי.

"מישה ניסה כבר את כל התפקידים וכתב לי: 'הכול אותו זיפת, אלוהים ישמור'", ענה ליאוניד.

ודאי שלא סיפרתי לאיש על האקדח שליאוניד מסר לידיי לכמה רגעים, שבמהלכם שיחקתי קאובוי. אחר כך הוא החזיר את הוָלְטֶר לילקוטו, ועוד אחר כך הגיע הלילה ההוא ביאסטרוב שבו הוא נפל. באור הבוקר החיוור נערכה קבורה עצובה. האדמה הגרמנית הקפואה הסכימה אך בקושי לקבל את ליאוניד וחבריו.

ואני לא חיכיתי עד סוף הטקס, למילות הפרֵדה והיריות, אלא חזרתי בריצה לחדר אשר לנו בו, פתחתי את ילקוטו של ליאוניד והעברתי את הוָלְטֶר לילקוט שלי, אף הוא עשוי בד ירוק ומכיל חפצים למיניהם.

הייתי גאה בתושייתי ובנכס שנפל לידיי, ששיחקתי בו בסתר, וחיכיתי להזדמנות לירות בו בפעם הראשונה.

V

עזבנו את יאסטרוב, וזמן קצר לאחר מכן, באיזה מקום חדש שהמשאיות שלנו עצרו בו, הגיע אלינו אי-משם אחיו של ליאוניד ז"ל, מישה, בחור בן עשרים אולי. הוא בא לשאול איך ליאוניד נפל ואם סבל או לא, התיישב לעשן איתנו את הסיגריות שגלגלנו, שתה איתנו וודקה ושתק.

בשלב כלשהו הביט בי מישה ואמר שאחיו זיכרונו לברכה כתב לו כמה מילים עליי שלפיהן אני, ילד הגדוד, יושב עם החיילים – היהודים והגויים, הפולנים והרוסים – ומספר להם בלילות על הגטו ועל הזוועות. "חבל שאני מוכרח לחזור ליחידה שלי", אמר, "כי גם אני הייתי רוצה לשמוע ממך משהו על מה שעברתם שם".

דבריו השפיעו עליי באופן מוזר. ביקשתי את מישה ללכת איתי, פתחתי את ילקוטי והוצאתי את האוצר שלי, שדאגתי לו כפי שדאג ליאוניד ז"ל – את ולטר P-38, שהצלחתי כבר להיקשר בו באהבה עיוורת. הייתי ילד טיפש ועל כן לא הצצתי אל הלוע השחור שבקנה, שקוטרו 9 מ"מ, ולא שאלתי אם הוא הרג מישהו ומתי. במקום לחקור את האקדח למעלליו, למדתי לפרק את גופו המתכתי לחלקים נפרדים כדי לנקות כל רכיב וכל קפיץ בפלנלית ספוגת נפט ולשַמֵן אותם.

ופתאום מסרתי את הוָלְטֶר למישה. "זו מתנה מאחיך", אמרתי. "הוא ביקש להעביר לך אותו כי אתה יודע על האקדח הזה הרבה יותר ממה שהוא ידע, ובווודאי יותר ממני".

מישה לקח את האקדח, הסתכל עליו ארוכות, הוציא ממנו את המחסנית, דרך אותו ואז הכניס את המחסנית חזרה למקומה בקת. אחר כך הוא חיבק אותי בחוזקה, ואמר בקול שבור שאקדח ולטר זה הוא כל מה שנותר לו מאחיו המסכן ליאוניד. "אני מאמין", הבטיח, "ששנינו עוד ניפגש אחרי המלחמה ואני אספר לך עליו".

"ואני אספר לך", אמרתי למישה, "איך לֶנֶק, כך קראתי לליאוניד, תיקן בחושך את משאית הסטודבייקר שלנו שעצרה. הוא שכב תחת המנוע, ולאור פנס שהחזקתי פירק את הקרטר ושחרר את הטלטל מהקראנק, כדי שהבוכנה המקולקלת לא תגרום נזקים לבלוק. אחר כך הוא נהג אחרי המשאיות שהתרחקו, ובפעם הראשונה שמעתי אותו שר".

"אתה זוכר מה הוא שר? אולי את 'לילה אפל' שהוא אהב כל כך?", שאל אותי מישה, מתכוון לשיר הרוסי העצוב. עניתי שכן, ודאי שזה היה 'לילה אפל', והוספתי שליאוניד גם שרק משהו.

מהעיניים של שנינו בצבצו כנראה דמעות, כי כדי להתגבר על המבוכה הוספתי שלאקדח זה אין נרתיק משום שנרתיק הפרבלום, המתאים גם לַוָלְטֶר, נשאר באדמה קבור עם הגופה, מכיוון שבזמן הקבורה אף אחד לא היה מוכן להתיר את החגורה של ליאוניד ולקחת ממנו את הנרתיק השחור המבריק שבתוכו שמר המנוח טבק, מברשת שיניים, כפתורים, וגם כמה מכתבים שקיבל. מכתבים שמקופלים בצורת משולש, כפי שביקש הדואר הרוסי הצבאי, שהרי מעטפות לא היו לאף אחד.

VI

מישה נפרד ממני בלחיצת יד, מבקש שלא אשכח את השם המלא שלו. "מיכאל טננבאום", אמר, התיישב על האופנוע הגרמני שבו הגיע אלינו, התניע את המנוע וזינק. רגליו עופפו לרגע באוויר כאשר הוא החל לזגזג בין המשאיות החונות שלנו, עד שהתרחק אל תוך פרספקטיבת הרחוב ההולכת וצרה של העיירה הגרמנית המושלגת, ועם הוָלְטֶר של ליאוניד הטמון בכיס מעילו הארוך הוא נעלם בתוך העשן הכחול.

עשרים שנה אחרי אירועי חורף 45' ביימתי נובלה קולנועית בשם 'ולטר P-38', על האקדח הגרמני שנותר בזיכרוני. לפי התסריט, אקדח הולטר מתגלגל בין הנפשות הפועלות במחתרת הפולנית מיד ליד, כפי שקרה לפראק בסרט האמריקני הבלתי נשכח 'מעשיות מנהטן' של הבמאי הצרפתי ז'וליין דוביבייר (Duvivier)

טיפ טיפה

בגלל מזג האוויר הסוער וחוסר זהירות הנהגים טבעו במים עשרות מכוניות,  חלקן עד הגג. אחרי אמבטיה כזו המכונית הטבולה אינה מתאימה כבר לשימוש, משום שפריצת המים לתוכה גורמת קורוזיה ממארת ועוד הורסת מערכות אלקטרוניות עדינות – מה שיצריך בעתיד החלפות יקרות או תיקונים מסובכים העולים על מחיר הרכב כולו.

כך שלפני קניית מכונית משומשת, יש לוודא בקפדנות ובתושייה כי אין מדובר בטבועה שעברה טיפול כדי להסתיר את זה.

למזלו של הקונה הזהיר, למרות כל ניסיונות הטשטוש שיעשה המוכר, ניתן למצוא ראיות מפלילות לחוויית הטביעה: בתוך המכונית החשודה יישאר ריח ריקבון, ובמקומות נסתרים, קשים לניקוי, אפשר לגלות עקבות של בוץ שהתייבש.

התצלום האדיר, בעל ממדים השייכים למיסטיקה, פורסם באתר הבריטי 'Classic Driver', ואנחנו הולכים אחריו. תצלום זה מתאר, לעניות דעתי, נושא שסקרן אותי שנים, עד כי בשלב מסוים של דרכי הוא הצליח להפוך בנפשי – ואצל דמויות דומות לי, בלתי נורמטיביות אשכרה – לסוג של אובססיה: הקשר שבין אנוש ורכבו, ומה שהיחס המיוחד למכונית מסוגל לעשות לבן אדם.

בתצלום נראית מכונית פתוחה, יגואר D-Type, אשר נולדה בשנים 1954-1957, וכמו כל הוותיקות זקוקה למקום בלבו של בעליה, כי אצל המבוגרות זה תנאי הכרחי לחיות.

"הזמנים המודרניים כבר לא תומכים באהבת המכונית, שהתקדמה, סוממה באלקטרוניקה והפכה לחפץ בנוסח סמארטפון או חלילה שקע-מוביל או חצי שקע-מוביל", סיפרתי לחתולה עפרה, אשר גרה בחניון תת-קרקעי על יד אלפא 33 IE שלי, והתרגלה להתיישב לצדי כשאני יורד לעשן מקטרת 

שואלים את אדוארד

דויד: יש לי ניסאן קשקאי 1.6 גיר רגיל שנת 2013 דגם ויזיה (Visia). האם ניתן להרכיב על דגם זה קרוז קונטרול?

תשובה: תיאורטית זה אפשרי, מומלץ לבדוק את המעשיות במוסך מרכזי של ניסאן. הסכנה: הרכבה פרטאצ'ית עלולה לשבש את מערכות הרכב. אישית, אינני חסיד של קרוז קונטרול ולא משתמש בה גם באוטוסטרדה.

נריה: רציתי לשאול בשמי ובשם כולם אם תוכל להפנות אותנו לאתרים (גם בחו"ל) אמינים שאפשר לסמוך עליהם בנוגע לטיפול היומיומי במכונית, ללא חשש מהשפעת יבואנים או אינטרסים אחרים ש'דוחפים' לנו דברים מיותרים. שהרי קשה עד בלתי אפשרי לסמוך על המוסכים או על סוכנויות הרכב.

תשובה: הנושא מסובך ואינו מאפשר הכוונה מיידית. אנסה לענות לך בקרוב בהרחבה.

אברהם טל: הלנצ'יה קאפא שלי עברה 'ניתוח לב פתוח'. הכול הוחלף במנוע: הקראנק, ראש מנוע, גל זיזים, רינגים, לאגרים, חיישן נקשים, חיישן קראנק חגורת טיימינג, משאבת מים ועוד. אך לצערי – הרכב לא מתניע. אין ניצוץ. אני אובד עצות. יודעי דבר אומרים כי הרכב לא מתניע משום שחגורת הטיימינג לא מתוזמנת ולכן זה לא מגיב. מניסיונך, מה עוד יכולה להיות הבעיה? אגב, השקעתי ברכב לא מעט כסף, כולל משולשים, מוט מייצב ומסרק הגה. צריך רק להתניע ולנסוע…

תשובה: אם אין ניצוצות על המצתים, אז הצרה איננה בחגורת הטיימינג אלא במפלג או במודם.