פצחו מלאכיי בשירה

אני זוכר את האירועים שליוו את קנייתה של אופל GT כאילו קרו אתמול. הרבה מכוניות זרמו מאז אל ביתי ועזבו, אבל מעולם לא הרגשתי שלבי עוצר למראה אוטו

ירושלים, תחילת שנות ה-70. רחוב אסתר המלכה. אני עובר על פני הוויטרינה של ליאו גולדברג, יבואן אופל, ובמקום קאדט האפורה שעמדה באולם התצוגה רק אתמול עומד טיל בצבע אדום אווירודינמי, משהו בנוסח פרארי.

מוקסם אני נכנס, מתקרב למוצר המבריק העומד בצמוד לקיר. איש המכירות מזהה שאני מנסה לפתוח את הדלת. הוא מביט בחשדנות. "לא פותחים", הוא גוער בי.

"מה זה שיטת המכירה הזו?", התעניינתי.

האיש: "פתחנו כבר דלת לסקרנים כמוך, וכבר פעמיים נגנב המצית וספר הרכב. לא פותחים יותר".

אני: "ואם אני עומד לקנות אותה, איך לבדוק שהישיבה מתאימה לי?"

המוכר הביט בי בזלזול. "לא נראה לי", אמר, "שאתה תקנה אותה", ומדד אותי שוב במבטו מלמעלה למטה, הוא בחליפה ועניבה ואני בג'ינס וחולצה קצרה. למזלי הוא לא ראה את החיפושית שלי, החלודה במקצת.

אך כנראה הוא זכר אותי מפה ומשם, כי הוסיף שאני נראה לו "כמו אחד מקפה טעמון" הסמוך. מקום ידוע בירושלים ככוורת של הפנתרים השחורים הצועקים זה על זה, של כל מיני טיפוסים זרוקים היושבים עם בירה בחוץ על הברזלים, כולל אני, ושל אמנים ניצולי בצלאל.

"איך אתה קונה", המשיך האיש בזלזולו, "אם אפילו לא שאלת על המחיר?"

"כתוב על השמשה 12 אלף מארק", אמרתי.

"זה לתושבי חו"ל או לעולים חדשים. ללא מכס ומסים", המשיך המוכר בשלו.

"ומי אני לפי דעתך – אזרח מקומי? טרומפלדור?", עניתי. "יש לי זכות לגיטימית, כעולה חדש, לשלם חצי מחיר מאזרח רגיל ואף פחות. אל תעמוד כמו טמבל, תפתח את הדלת ותקרא למנהל שלך", דרשתי.

והוא אכן פתח את הדלת של אופל GT, והלך.

תלמיד ישיבה

התיישבתי על המושב, הנוח למדי, שלצדו היה עוד אחד כמותו, ומאחור זיהיתי מעין מדף המתאים למזוודה או שתיים. אולי אגנוב את המצית של GT למזכרת, אם הקנייה לא תצא לפועל, חשבתי.

מול פרצופו של הנהג התקינו הנאצים מד סל"ד ענק, מה שגרם לי לחייך, כי בגלל חיפושית למדתי לנהוג ללא סקרנות מה הולך עם הסל"דים. אחר כך פתחתי מכסה קדמי וגיליתי מנוע 1.9 של אופל רקורד, מאייד בודד אך כפול, ועוד חידוש ספורטיבי: מכסה שסתומים עשוי אלומיניום. "אין ב-GT שום פטנטים שיכולים להתקלקל לנו", הסברתי למחרת לרעייתי.

המלחמה על המולחמת

ישבתי עם המוכר הבכיר בחדרו. האיש לא הסכים לנסיעת מבחן, וגם לא לחצתי עליו. חתמתי על הסכם קנייה, נתתי צ'ק סמלי והלכתי לבנק לסדר את התשלומים. אופל המשיכה לעמוד במקומה. "תקבל אותה כשנסדר רישוי, מספרים וכך הלאה", אמרו.

וזה אכן קרה כעבור יומיים או שלושה. הם הוציאו את האופל לחניה ברחוב. הסתכלתי עליה, וחטפתי חום למראה הפחחות והצבע בכל הצד הימני של האוטו, ובמיוחד בדלת, שהייתה מוסתרת היטב כאשר GT עמדה בצמוד לקיר. "מה זה?", נדהמתי, "דפקתם אותה ואין לכם פחח מקצועי? ומי הדֶבִּיל שצבע אותה באדום לא שלה, ועוד עם נזילות?"

פתחתי את ריפוד הדלת. הצד הפנימי של הפח היה שרוף כולו מהלחמות ולא מכוסה נגד חלודה. פעם ראשונה שראיתי דבר פרטאצ'י כזה. "תנו לי את הטלפון של מר ליאו גולדברג. אני אדבר איתו", דרשתי.

הם עוד ניסו להתווכח. "על מה אתה מדבר? ככה זה הגיע. אולי המסכנה נדפקה קצת באונייה. וחוץ מזה אין מה לעשות", הודיע לי מנהל הסניף. "הרי ה-GT הועברה לשמך. חלאס".

צעקות, קללות, טלפונים לתל-אביב, וחידוש: אני יכול לקבל GT אחרת, אבל בצבע צהוב ובעלת מנוע בנפח 1,100 סמ"ק. 60 כ"ס, ולא ה-90 שקניתי.

הפסקתי לדבר איתם. נסעתי בחיפושית לתל-אביב למשרדו של מר ליאו גולדברג, וגם שם חזרו הצעקות על עצמן. הם מתבצרים ש"אין מה לעשות, תיקח את הצהובה כי 1,100 סמ"ק חסכונית יותר מ-1,900" – ואני מאיים שאם לא אקבל אדומה חדשה 1.9, אכתוב לאופל בגרמניה, בצירוף הצילומים שעשיתי, ואלך למשרד התחבורה ולמשטרה, כי זו רמאות למכור לעולה חדש מכונית אחרי תאונה כחדשה".

"אני, כעובד רוממה, עוד אדאג לכך", הבטחתי, "שחיים יבין או אריה אורגד יספרו על מעלליכם בחדשות. בנוסף אקח עורך דין, אבי ברדוגו, שיאכל אתכם חיים".

או-אז יצא האוויר מהמנוולים, שהפסיקו להתווכח והביאו לי אופל חדשה, כפי שמגיע לי.

שמש בלב דום

אני זוכר את האירועים שליוו את קנייתה של אופל GT כאילו קרו אתמול. הרבה מכוניות זרמו מאז אל ביתי ועזבו, אבל מעולם לא הרגשתי שלבי עוצר למראה אוטו. אפילו את לנצ'יה פולביה HF קניתי בקור רוח, משום שחיפשתי אחריה זמן רב וידעתי עליה כל פרט.

אותו דבר קרה לי עם הונדה CRX וב-מ-וו Z3M קופה, כי לשתיהן היה לי זמן להתרגל. רק אופל GT נתנה לי מכה, כי לא ידעתי שדבר כזה קיים.

אופל GT 1.9 

בגידה צורבת

להרפתקאות אופל GT הגעתי אחרי פרדה כואבת מחיפושית הנאמנה, שהגיעה אחרינו מווינה. החלפת המכונית הייתה צעד בלתי נמנע, אחרי שעברתי בהצלחה את המכרז על כיסא הבמאי ואת השיחה בארבע עיניים עם פרופסור כץ, המנכ"ל הראשון של תחנת רוממה.

בעצם לא הייתה לי בררה אלא לעזוב את חיפושית, כאשר הבנתי שמכונית הנחשבת נחותה מהרמה המקומית מסוגלת לעצור את הקריירה החדשה שלי. הרי כל שיחה תמימה עם קולגות במאים ומפיקים, עובדי הטלוויזיה שפגשתי ברוממה במזנון או על המדרגות, נפתחה תמיד בשאלה איזה מכונית יש לי, או ישר לעניין – "הגרוטאה בחנייה מול הבניין, זה שלך?"

הייתי מוכרח להיפרד מהחיפושית, שאף פעם לא בגדה בנו – לא בווינה, שם נפגשנו לראשונה ונסענו בה בחודש שחיכינו לעלייה ארצה, וגם לא בארץ, בטיולים שעשינו מהחרמון ועד נואייבה כדי להכיר את המולדת החדשה. היו לה מנוע חדש, 1,300 סמ"ק, שני מאיידי סולקס, סעפות יניקה ופליטה משוכללות, גג נפתח למחצה, רדיו בלאופונקט וצליל תקתוק של מכונת תפירה.

צליל זה שהשמיע מנוע הבוקסר של חיפושית היה מזכיר לי את דודה יָנִינָה התופרת משהו בפינת החדר, והדמיון ל'סינגר' הוותיקה של דודתי היה רק מתחזק כאשר חיפושית נסעה 125 קמ"ש בהילוך רביעי, וב-90 קמ"ש בשלישי. גיליתי את זה, וכאות כבוד כלפי זכר דודתי ניסיתי לשמור על מהירויות אלה.

כאשר מכרתי את חיפושית, הרגשתי כאילו אני בוגד בדודתי טובת הלב.

לב מלא אור. ינינה טוכבנד ז"ל, אחותה הצעירה של אמי, גידלה את אחותי אחרי המלחמה. גם אחרי השואה לא איבדה דודה ינינה (רוזה) את אמונתה באדם. לדודתי ינינה לא היו ילדים, והיא חיה בודדה עם כמה תרנגולות, אווזים, חתולים וכלבים. מין שמורת טבע שיצרה לעצמה בגינת הירק הצנועה שטיפחה. בלבה היא טיפחה מובלעת אחרת, של יהדות, ואת כל הפתגמים ביידיש למדתי ממנה. כאשר עזבתי את פולין כדי לעלות ארצה חשתי שלא אראה אותה עוד

ועוד על חיפושית

חטפתי הלם בנמל אשדוד, שאליו נסעתי בטקסי שירות ממרכז הקליטה בחיפה כדי לקבל את חיפושית, אשר הפליגה מאיטליה תחת כנפי הסוכנות. התגלה כי במהלך ההובלה הימית נגנבו ממנה שני גלגלים, האחורי-ימני והרזרבי, זוג מגבים, מראת צד, ובוודאי כל מה שהשארתי בתוך החיפושית כמו ג'ק, קצת כלים ושטויות שקנינו בווינה.

למזלי, לא השארתי בתוך החיפושית, כפי שהציעו לי אנשי הסוכנות, את המזוודות ובתוכן הספרים שלקחנו מפולין, כמה סרטים קצרים שלי, בגדים, וכל מיני פיצ'פקעס בעלי ערך נוסטלגי.

ודאי שהתקשרתי לביטוח כדי לקבל פיצוי על הגלגלים, אך התגלה שהפוליסה המקיפה ששילמתי עליה מכיסי לא תופסת גלגלים. הסתובבתי באשדוד בין פנצ'רמאכרים וקניתי גלגל אחד, כי לא היה לי כסף לשני, וזה היה בוודאות הגלגל המקורי שלי, שנגנב מחיפושית, משום שצמיג קונטיננטל זה היה שחוק באותה דרגה בדיוק שבה היו שחוקים שלושת הצמיגים שנשארו על האוטו.

חלפה שנה. אני התרגלתי לחיפושית והיא התרגלה אליי. נראה שבסוף הסיפור היא לא שכחה לי את בגידתי לטובת GT, כי הצ'ק שקיבלתי עליה התגלה כחסר כיסוי.

תכשיט לא שימושי

וכעת החל האפוס של אופל GT. כל רוממה יצאה מדעתה וירדה מהבניין לראות את התכשיט החדש שלי. חברי ג'קי גורן, ראש הבמאים, לקח אותי הצידה ואמר שהוא מודאג כי לצערו, יהיה לי קשה למכור אותה.

"כי אצלנו", הסביר ג'קי, "באותו סכום קונים וולבו ארוכה שאפשר להשתמש בה כמו חדר סודי במלון, רק נייד", העיר בחיוך היאה לילד בן תשע שביצע מעשה קונדס.

טיפ טיפה

אחרי קנייתה של אופל GT התברר שהיא אינה מתאימה למטרה הסודית שלי: השתתפות במרוץ גרנד פרי ישראל 1970, המפתה בפרס של 20 אלף דולר למנצח המקומי. לאופל לא היה גל זיזים עליון, תנאי חובה למכוניות ספורטיביות, ואת אספקת הדלק וסעפת הפליטה התקינו הנאצים באותו צד של המנוע. בנוסף, מערכת ההצתה של GT הייתה עוצרת את הסל"דים כבר ב-5,500, ועל מתלי ה-GT, שהיו העתק מאופל קאדט, מוטב להחריש.

השקעתי לא מעט כסף במוסך הירשמן, השוכן קרוב לבניין הטלוויזיה. בולמי קוני מצאתי ברחוב המסגר בתל-אביב, ואת רוב החלקים הבאתי מחו"ל. אופל קיבלה צמיגי דאנלופ ספורט, מוטות מייצב עבים, קפיצי שסתומים מחוזקים, יחס הדחיסה הועלה תלולות, שני מאיידי דל אורטו הורכבו על סעפת יניקה חדשה, והמפלג, שקיבל חיזוק אלקטרוני, אִפשר למנוע לטפס עד 7.5 אלפי סל"ד. כתוצאה, המהירות המרבית של GT עלתה מ-185 קמ"ש ל-200, וזמן הזינוק שלה ממנוחה עד 100 קמ"ש התקצר בשתי שניות (מ-10.5 השניות הרשמיות ל-8.5).

לא הייתה לי אפשרות למדוד את כוחות הסוס החדשים (הרביתי אותם ל-120 לפחות), וגם המומנט נותר בלתי ידוע. יומיים לפני התחרות השגתי דיפרנציאל קצר השייך במקור לקאדט ראלי, ונסענו לקבל את 20 אלף הדולר באירוע החגיגי באשקלון. הייתי היחיד בין המשתתפים ששכר שם חדר במלון כדי להתאמן על המסלול בלילות. ההקפות לקחו לי פחות משתי דקות, ובסוף הישורת הארוכה הייתה GT מגיעה ל-190 קמ"ש. מספיק ליהודים, חייכתי.

הכול הלך לפי התכנון. במוקדמות של קבוצת GT עקפתי בקלות את כל האלפות שהגיעו למסלול, מוסטנג אחת או שתיים וזוג ב-מ-וו 2002 Tii שהרב הלפרין קנה לעצמו ולתלמידו דני. אך הזכייה במוקדמות לא עזרה: התחרות הופסקה באבה משום שתושבי אשקלון הסקרנים פרצו למסלול, והגביעים למנצחים חזרו למשרדי ממס"י בתל-אביב ונעלמו.

בממס"י לא זוכרים היום שבעזרת הגרמנים בעלי מסלול הוקנהיים הם ארגנו ב-1970 את הגרנד פרי הבינלאומי הזה באשקלון, בהשתתפות נהגים מפורסמים מחו"ל ובהם דרק בל מ'גרופ 2' ונהגים בכירים של פורמולה VW. בממס"י אין לכך כל זכר – שום תצלום ושום רשימת משתתפים, והם אפילו לא מצטערים על זה.

שואלים את אדוארד

יוסף: יש לי טויוטה קורולה שעלתה על הכביש בדצמבר 2001. המנוע שלה הוחלף, שכחתי מתי, בהזמנה של טויוטה (Recall). בשנה שעברה נסעתי 5,000 ק"מ בסך הכול. אני לוקח את האוטו לטיפול שנתי במוסך מורשה של טויוטה. הם עשו טיפול של 180 אלף ק"מ לפי הגיל של הרכב ולא לפי הק"מ. האם זה נחוץ – או שמא כדאי לי, בשנה הבאה, לפנות למוסף אחר?

תשובה: לא קרה דבר שיש להצטער עליו, ובוודאי אין זו עילה להחלפת מוסך. המכונאים התייחסו, בצדק מן הסתם, לקילומטראז' הכללי של מכלולי הרכב לרבות גיר, מערכת מעצורים, חשמל, מאייד קטליטי וקירור. קילומטראז' המנוע, לעומת זאת, הוא בחזקת נעלם במשוואה, כך שמערכת ההצתה יכולה רק לצאת נשכרת מטיפול בה. בקיצור, אני מתאר לעצמי שהקשישה-לייט שלך אינה מתאוננת על הטיפול המקיף שזכתה לו, אפילו הוא היה טרחני במקצת וכלל בדיקות יסודיות ולא הסתכם בהחלפת מצתים, מסננים ונוזלים.

אורי: אני מתעניין בסיטרואן קסארה פיקאסו מודל 2005. האם כדאי? מה היתרונות ומה החסרונות?

תשובה: קסארה פיקאסו מתבססת על דגם הקסארה המשפחתית – שהוא, בדומה לפיז'ו 306, שירת הברבור של אוכלי הצפרדעים. המועמדת שלך מומלצת ובלבד שהיא זכתה לטיפול שוטף נאות, כלומר לפי הספר, והגיעה לשנתה השמינית-תשיעית במצב סביר.

רותם: אשמח לקבל את עצתך בנוגע לרכישת מכונית חדשה לאמי, אף כי אני יודעת שאתה לא מתלהב ממכוניות אוטומטיות, שהיא מעדיפה. אמא שלי לא בדיוק חובבת נהיגה ומשתמשת ברכב שלה לנסיעות עירוניות בעיקר באזור גוש דן, והקילומטראז' שהיא צוברת נמוך להפליא (הרכב הנוכחי שלה, שהיא לא ממש מחבבת, הוא יונדאי i20 שנת 2009 והיא נסעה בו בערך 10,000 ק"מ). היא מחפשת רכב אוטומטי בטוח, חסכוני ולא מאוד יקר, יד ראשונה או שנייה. נשמח לשמוע ממך הצעות.

תשובה: אינני פוסל גיר אוטומטי באופן קטגורי, שהרי גיר זה מתאים דווקא לאנשים מבוגרים יחסית שאין להם כל נטייה לצביון ספורטיבי וחשק ליהנות מהנהיגה ומהשליטה על המכונית. קל היה לענות לשאלתך, לוּ היית מציינת במה אכזבה יונדאי את אמך. בכל אופן, הייתי ממליץ לבדוק את האופציה של רנו קליאו החדשה, שמחירה ירד באחרונה, או משהו מהתפריט של קיה, למשל דגם ריו.